שיעור חברה

ד"ר אופיר שפר כותבת ל"בחברת האדם" על התופעה של "עונת הנדידה" במרחב הכפרי, מציאות שבה יישובים בוחרים להחליף את תנועת הנוער ביישוב באחרת. דרך התבוננות סוציולוגית רפלקסיבית בשדה החינוך הבלתי פורמלי, הפוסט מתחקה אחר התהליך המורכב שעובר על השדה כולו: מעבר מהסדרים אידיאולוגיים קשיחים לדינמיקה שבה קהילות ויישובים נדרשים לבחור מחדש את השותף החינוכי. מעבר לסיפור המקומי, הפוסט מפנה זרקור אל האופן שבו שדה החינוך הבלתי-פורמלי משנה את פניו, ומזמין אותנו לחשוב יחד על המחירים, האתגרים וההזדמנויות שבדרך:

בתמונה הראשית: פרסום בפייסבוק של תנועת האיחוד החקלאי, קיץ 2026.

בשנים האחרונות, בשיאו של הקיץ הישראלי, מתרחשת במרחב הכפרי עונת נדידה שקטה. זו איננה נדידה של ציפורים, אלא של קשמ"סים, מונח מעולם החינוך הבלתי פורמלי המאגד תחתיו את כל צורות ההתארגנות של תנועת נוער ביישוב מקומי: קנים, שבטים, מוקדים או סניפים. בזה אחר זה, מושבים וקיבוצים מחליטים לקפל דגלים, לפשוט חולצה אחת וללבוש אחרת: מכחול לחאקי, מתכלת לאפור, נודדים מתנועת נוער אחת למתחרה שלה. התופעה, שהפכה בשנים האחרונות לריטואל שגרתי כמעט, נולדה מתוך רעידת אדמה מוסדית, כאשר הנהגת תנועת בני המושבים הובילה פרידה חד-צדדית מהנוער העובד והלומד וחברה לארגון "השומר החדש" במטרה להקים גוף חינוכי מתחרה. המהלך יצר קרע פוליטי ואידיאולוגי עמוק בהתיישבות, גרר מאבקים משפטיים וטלטל קהילות רבות, אך בראש ובראשונה שבר את הטאבו ההיסטורי. בבת אחת, הקשר המובן-מאליו בין יישוב לתנועה התפרק, ובמרחב הכפרי הוכרז "שוק חופשי". 

למתבונן מבחוץ זה עלול להיראות כמו זוטא חברתית חסרת חשיבות. מה זה כבר משנה באיזה צבע החולצה שהילדים לובשים בפעולה ביום שלישי? למי אכפת אם קוראים למבנה "קן" או "שבט"? האם אין מדובר בסך הכול בבחירה טכנית של עוד ספק שירותים קהילתי, כמו החלפת מפעיל לחוג הכדורסל או התקשרות עם קייטנה אחרת לחופש הגדול?

כדי להבין מה משמעות הנדודים ולמה הם מטלטלים את השדה החינוכי, צריך לזכור שהקשר בין המרחב הכפרי לתנועות הנוער מעולם לא היה עניין של "שירותי פנאי". בתולדות הציונות וההתיישבות העובדת, תנועת הנוער הייתה זרוע הגשמה מרכזית. הגרעינים שהקימו את הקיבוצים והמושבים, והסניף המקומי, היו המעבדה שבה התעצבו מנהיגות, אתוס חקלאי ותפיסת עולם פוליטית של הדור הבא. לאורך השנים הסדר החברתי בהתיישבות התארגן כך שלכל זרם הייתה תנועת נוער אורגנית: מושב של תנועת המושבים לבש כחול עם שרוך אדום של חטיבת בני המושבים; קיבוץ של הקיבוץ הארצי חולצה כחולה עם שרוך לבן לסמן שייכות לשומר הצעיר וכך הלאה. ההשתייכות הייתה טוטלית ומובנת מאליה, כחלק בלתי נפרד מזהות המקום. הרעיון שיישוב יקום בבוקר ויחליף תנועה היה פשוט מחוץ לטווח האפשרויות.

אני גדלתי במושב, צמחתי ב"בני המושבים", הדרכתי וריכזתי את הנוער במושב שלי. חולצה כחולה עם שרוך אדום היא חלק מה-DNA שלי. כשבמהלך שנות העשרים הגעתי לעבוד כשכירה בתנועת הצופים, המעבר לחאקי הרגיש כמו הפרה של סדר עולם. זה היה זר, צורם, ולא התיישב בגוף. גם הניסיון לעבור רעיונית לא צלח, והרומן שלי עם החאקי הסתיים מהר מאוד. החוויה נחרטה בי משום שהיא המחישה כמה השתייכות לתנועת נוער הייתה עניין של זהות ושייכות. לכן, הפער שבין כובד המשקל שהיה פעם לסמלים ולרעיונות לבין הקלות שבה הם נסחרים כיום ביישוביים, מחדד את השאלה – מה קרה למרחב הכפרי שהפך את ההחלפה לאפשרית?

משחק סכום אפס: למה זה קורה דווקא במרחב הכפרי?

חשוב לומר כי התופעה שונה במהותה מהמרחב העירוני. בעיר גדולה תנועות הנוער פועלות זו לצד זו במרחב של פלורליזם מקבילי, שבט הצופים שוכן לצד קן הנוע"ל או סניף בני עקיבא, וההורה בוחר ברמה האינדיבידואלית. אולם במרחב הכפרי, במושב או בקיבוץ, המרחב הפיזי מכתיב משחק סכום אפס: יש רק מועדון נוער אחד, רכז נוער אחד, תקציב קהילתי צנוע ומספר מצומצם של ילדים בכל שנתון. אין אפשרות לפתוח שני סניפים מתחרים באותו יישוב, ולכן הבחירה הופכת להכרעה קולקטיבית טוטלית.

כדי להתחיל להסביר את התמונה המלאה, צריך להביט קודם על השינוי הדרמטי שעבר היישוב הכפרי מבחינה דמוגרפית וחברתית. המושבים והקיבוצים של היום אינם עוד אותם יישובים סגורים והומוגניים. כמעט לכל יישוב נוספה הרחבה קהילתית שצמחה סביבו, ואליה הצטרפו תושבים חדשים, משפחות צעירות, עירוניים לשעבר ואנשי מעמד בינוני, שהגיעו לכפר מתוך חיפוש אחר איכות חיים, מרחב ירוק ואוויר פתוח. 

התהליך הביא איתו דפוסי חשיבה שמקובלים בעולם המודרני. הורים מעורבים שמשקיעים מחשבה רבה בחינוך הילדים ומנהלים מעקב ערני אחרי מסגרות הפנאי שלהם. בדיוק כפי שהורים ביישובים מבוססים בוחנים בקפידה את איכות הצהרון או החוגים, כך הם מגיעים גם אל סוגיות החינוך הבלתי-פורמלי. ההורים מזהים מוצר טוב, מנהלים חישוב תועלת, ושופטים את המציאות מתוך דאגה כנה ואכפתיות עמוקה לילדיהם. 

משבר 2019: הפיצול, הקונפליקט והפצע הפתוח

נקודת המפנה בסיפור התרחשה במאי 2019, אז הובילה הנהגת חטיבת בני המושבים פרידה מתנועת-האם, "הנוער העובד והלומד", וחבירה לארגון "השומר החדש" במטרה להקים תנועת נוער חדשה (ראו את מאמרם של זוהר, שניידר ושני אירוע זה והשלכותיו).

בכנס של מרכז המועצות האזוריות, שבו סיכמו 16 ראשי מועצות על המהלך, אמר ערן דורון, ראש המועצה האזורית רמת הנגב ויו"ר ועדת החינוך של המועצות: "זו הייתה ישיבה דרמטית. מצאנו את עצמנו בסכנה שפעולות הקיץ לא תתקיימנה בגלל העימות בין בני המושבים לבין הנוער העובד והלומד. החלטנו לעבור לשומר החדש. זו מהפכה". המשבר, על גלגוליו השונים, לא עבר בצורה חלקה מעולם. לא הפירוק של בני המושבים, לא המעבר לשומר החדש, ולא הקמת התנועה החדשה. כל התהליך נותר עד היום פצע עמוק בלב של הרבה מאוד אנשים בשדה החינוך הבלתי-פורמלי ובהתיישבות.

המהלך עורר שורת ויכוחים סוערים על זהות, פוליטיקה ושיוך אידיאולוגי. עבור קהילות רבות שצמחו על ברכי תנועת העבודה, חבירה לארגון שזוהה עם אוריינטציה לאומית-ימנית היוותה חציית קו אדום. במושבים ובקיבוצים רבים קמו והתנגדו ההורים למעבר האוטומטי, "אין מצב שאנחנו עוברים מתנועת נוער שהייתה מזוהה שנים עם השמאל ההתיישבותי לארגון שמזוהה עם הימין הפוליטי" זעקו ברשתות החברתיות.

ההורים פעלו כדי להגן על מה שמכונה בסוציולוגיה "כלכלה מוסרית" (Moral Economy), המתאר חוזה קהילתי בלתי-כתוב שמגן על ערכים, צדק חברתי ומה שנתפס בעיני הקהילה כראוי ונכון, מעבר לשיקולים כלכליים קרים. אולם כאן התחולל הפרדוקס: כדי להגן על הכלכלה המוסרית ההורים והרשויות השתמשו לראשונה במנגנון של בחירה בין חלופות ויציאה למכרז. ברגע שההסדר ההיסטורי נסדק וההכרעה עברה לידי ועדת החינוך המקומית, השדה כולו נפתח.

כדי להבין מדוע המעבר הפך לאפשרי, אי אפשר להסתכל רק על ההורים ועל השינוי הדמוגרפי במושב או בקיבוץ; צריך להביט גם על מצבן של תנועות הנוער עצמן, שהגיעו אל תוך האירוע כשהן כבר מוחלשות ומרוקנות מייחודן.

הסחף המוסדי והאיזומורפיזם: כשהכול נעשה דומה

בחלוף השנים, ותחת משברי הקורונה ומלחמת "חרבות ברזל", הלהט האידיאולוגי המקורי עבר תהליך של סחף מוסדי (Institutional Drift), מצב שבו ארגונים זזים בהדרגה מהייעוד והערכים המקוריים שלהם ומתאימים את עצמם לדרישות הניהוליות והיומיומיות של השדה שבו הם פועלים.

אך חשוב להבין, הקרקע לכך כבר הוכשרה מזמן. עוד קודם לכן, תנועות הנוער עברו תהליך הדרגתי של ריכוך אידיאולוגי והידמות הדדית המכונה בסוציולוגיה איזומורפיזם מוסדי (Institutional Isomorphism), תהליך שבו ארגונים הפועלים באותו שדה הופכים דומים זה לזה במבנה ובמאפיינים שלהם. אופי הפעילות בשטח, שייכות לקבוצה, נוכחות מדריך צעיר, הטיולים, המסעות ומחנות הקיץ, הכל נעשה דומה להפליא בכל התנועות השונות. כמובן שמביני עניין מזהים הבדלים עמוקים עד היום, אך ברמה השטחית ובטח בקרב ההורים, פעולה היא פעולה, מדריכה היא מדריכה, וטיול חנוכה דרום נשמע דומה אצל כולן.

השילוב בין דמיון מוקדם של התנועות יחד עם היחלשות האידיאולוגיה, פגש את המרחב הכפרי המשתנה והכשיר את הקרקע למעבר לכלכלת שוק. התנועות השונות, שהן עמותות וארגוני מגזר שלישי (NGOs) הנסמכות על מכסות תמיכה ותקציבים, נלחמות על כל יישוב, ומנגד, המועצות האזוריות ביזרו את האחריות החינוכית אל היישוב הבודד.

בהיעדר שוני מהותי בשטח, ובשילוב עם דפוסי הצריכה של התושבים החדשים, עולה כוחה של הקומודיפיקציה (Commodification) כלומר, הפיכתו של ערך או שירות למוצר נסחר חסר ייחוד שבו הבחירה מונעת משיקולים של עלות-תועלת. המציאות אינה עוצרת במעבר חד-פעמי מתנועה אחת לאחרת; בשנים האחרונות אנו רואים יישובים שמוצאים את עצמם נעים בין כמה תנועות שונות לאורך זמן קצר, שנה אחת תחת ארגון אחד, וכאשר ההורים אינם מרוצים מהשירות או מהמענה, הם מחליפים אותו בארגון אחר. התזוזה ממחישה יותר מכול כיצד המרחב הכפרי פועל כיום הלכה למעשה, ככלכלה צרכנית מובהקת.

שיחות עם אנשי חינוך בשדה ממחישות את הריקון המהיר של האידיאולוגיה לטובת מפרט טכני. "אני העברתי חמישה יישובים תנועה במהלך הקיץ", סיפר רכז נוער במועצה אזורית. "בכל פגישת היכרות אף לא יישוב אחד ביקש לראות את ערכי התנועה. כולם שאלו כמה שינשינים (שנת שירות) נקבל, לכמה ימים, ואיך נראים המפעלים החינוכיים". מנהלת מחלקת נוער תיארה מצבים דומים והוסיפה היבט חינוכי עמוק יותר: "אף אחד לא מדבר על תהליך חינוכי, בטח לא כזה שלוקח כמה שנים לבסס. תנועת נוער זה לא חוג שהשתתפת בו שנה אחת והחלפת באחרת מיד אחר כך".

המעבר התאפשר משום שהתנועות השונות הפכו דומות זו לזו עד שקשה למתבונן מבחוץ להבחין ביניהן. אפשר לראות במצב הנוכחי כמציאות של סימולקרה (Simulacra) מעטפת חיצונית שבה הסמל או החולצה הפכו לקוד ריק מתוכן, כזה שמייצג מציאות שאינה קיימת עוד, בעוד שהמוצר עצמו הפך לבר-החלפה. מחולצה כחולה עם שרוך אדום לחולצה כחולה עם שרוך לבן. מה זה משנה? למבוגרים ולוועדות החינוך כנראה שלא הרבה. אבל זה משנה מאוד לבני הנוער, שכלל אינם נוכחים בתהליכים אלו.

כנראה שהשאלה המרכזית שעולה היא שאלת ההיעדר: איפה קולו של הנוער בסיפור הזה?

איפה הנוער? מחיקת סוכנות הנוער 

תנועות הנוער קמו מבחינה היסטורית כמרחב אוטונומי שבו צעירים מעצבים את עולמם ומנהלים את פעילותם ("נוער מדריך נוער"). האירוניה הכואבת של "עונת הנדידה" היא שבכל המאבקים, המכרזים והחלפת החולצות, קולם של בני הנוער נעדר לחלוטין. בתהליך זה, מתרחשת מחיקה של סוכנות הנוער (Youth Agency), כלומר, אין מקום לצעירים לפעול כשחקנים, להשפיע ולעצב את חייהם. בני הנוער אינם שותפים להחלטה, הם מגלים בוקר אחד שוועדת החינוך היישובית החליטה להחליף תנועת נוער. כששאלתי רכז נוער אזורי מדוע ההורים הם שמנהלים את התהליך ללא מעורבות הנוער, הוא אמר  "מה שחשוב להורים בתנועת נוער זה לדאוג לפעילות לכיתות ד-ו'". האמירה חושפת את עומק הפער בין הרעיון לביצוע. תנועת הנוער משרתת בעיקר ילדים, מרבית החניכים הם בגילאי יסודי ומעטים ממשיכים עד גילאי התיכון. במצב זה, עבור ההורים, המוסד החינוכי אינו נתפס כמרחב לעיצוב זהות של בני הנעורים (ז'–י"ב), אלא כשירותי פנאי והעשרה עבור הילדים הצעירים של בית הספר היסודי. פתרון פונקציונלי לשעות אחר הצהריים הדורש מענה הורי ומחיר משתלם. מכיוון שההורים תופסים את עצמם כצרכנים של שירותים עבור ילדיהם הקטנים, הם מרגישים בעלי זכות מלאה לקבוע ולהחליף ספק. במערך הזה, בני הנוער הבוגרים מוצאים את עצמם לא פעם בתפקיד של מי שמפעילים את הצעירים, בעוד ששאלות הניהול והבחירה נשארות בידי המבוגרים.

את הדוגמה הקיצונית ביותר שמעתי לפני כמה שנים. לוועדת הנוער ביישוב הצטרפו הורים חדשים, בוגרי תנועת נוער אחרת. הסניף המקומי תפקד היטב ועבד מצוין, אבל ההורים רצו את התנועה שבה הם עצמם גדלו. כך, בהחלטה מנוכרת אחת, הוחלפה התנועה. שלוש שנים אחרי, בני הנוער ביישוב, שהתנגדו למהלך בכל תוקף, עדיין ממשיכים לצאת לשנת שירות בתנועה שבה גדלו – ובכך הם מבטאים את הפער הבלתי נתפס בין נאמנותם העמוקה לזהות ולדרך לבין מחיקתם המוחלטת על ידי המבוגרים.

במבט על, התהליך שעוברות תנועות הנוער ממחיש כיצד תחומים שבעבר התבססו על שליחות, ערכים ושותפות קהילתית ארוכת טווח, עוברים התאמה למציאות של שוק מודרני. זה בדיוק מה שקורה במרחב הכפרי. כאשר מערכות חינוך וקהילה נדרשות לתת מענה לאוכלוסיות מגוונות ולשמור על רציפות תפקודית, הן מאמצות לעיתים קרובות כלים של ניהול, בחירה וצרכנות. כשנחלשת האידיאולוגיה, מיטשטש גם תפקידה של התנועה כמערכת שתורמת לזהות הקהילה כולה. 

עם זאת, חשוב לזכור שהמציאות אינה בהכרח חד-ממדית או שלילית לחלוטין. לתחרות ולמעבר לדינמיקה שוקית יש גם צדדים בונים, היא מביאה איתה התמקצעות, מחייבת את הארגונים להשתפר, להציע מענים מגוונים ואיכותיים ולהוכיח את ערכם ואת הייחודיות שלהם מחדש בכל יום. הלחץ מצד ההורים והקהילות דורש מהתנועות לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.

השאלה המרכזית העומדת בפנינו איננה האם התחרות היא טובה או רעה, אלא לאן השינוי יוביל את השדה כולו. האם נצליח לאזן בין דרישה לגיטימית למצוינות ולשירות טוב לבין שמירה על עומק רעיוני ותשתית של משמעות?

אבל מעל הכל, הסיפור של עונת הנדידה מפנה זרקור אל מעמדו של דור הנעורים. כשאנו מאפשרים למבוגרים לנהל את הבחירות החינוכיות באופן בלעדי, אנו עלולים לשכוח שתנועות הנוער נועדו להיות, יותר מכל דבר אחר, מרחב שבו צעירים לוקחים את גורלם בידיהם, מתווכחים על ערכים, ומתנסים באחריות אמיתית. ייתכן שהמשימה העומדת בפנינו היא לאזן בין צרכי הקהילה והשוק לבין השבת סוכנות הנוער למרכז הבמה, כדי לאפשר לצעירים לחזור ולהיות שותפים מרכזיים שמעצבים את ביתם. שם בדיוק, טמונה ההזדמנות שבשינוי.

לקריאה נוספת: