על טקסים והילולה במירון
אנדרה לוי (אוניברסיטת בן גוריון) כותב על האסון שהתרחש בשנה שעברה במירון בל"ג בעומר, אל מול ויקטור טרנר ומחקריו על טקסים ועל חווית הקמויוניטאס. לטענת לוי, העלייה להר מירון לקברו של רבי שמעון בר יוחאי הפכה לצליינות למעשה, ולפיכך היא מחריפה את הפערים בין הצליינים המגיעים להילולה על בסיס מרחבי ואתני. לאחר האסון בשנה שעברה הוכרזו הגבלות חדשות על ההגעה להילולה, אך לוי טוען שהגבלות החדשות פוגעות יותר בצליינים המזרחים מאשר האשכנזים, מאחר ודפוס ההשתתפות שלהם שונה בכל הנוגע לצליינות בהר מירון.
בואו נדבר קצת על ההילולא הבאה עלינו במירון.
האנתרופולוג הנודע ויקטור טרנר, זה המזוהה ביותר עם מחקר של טקסים טען, בין השאר, שלטקסי מעבר (היינו, טקסים שנועדו ליצור שינוי כלשהו) יש מבנה אחיד וקבוע. חשובה יותר לעניינינו היא טענתו שטקסים אלו מעוררים במשתתפים/חניכים תחושה של שוויון, אחווה ואחדות גורל, אותה כינה "קומיוניטאס" (communitas). אחד מטקסי המעבר שהוא חקר כדי לבסס את קביעותיו אלו הייתה הצליינות למקומות קדושים.
על פי רוב, עמדתו של טרנר ביחס לקיומם האוניברסלי של שלבי טקס המעבר התקבלה. מאידך, קביעתו לגבי הקומיוניטאס זכתה לקיתונות של ביקורת. הביקורת התבססה בעיקר על אתנוגרפיות, שהדגימו כיצד פעמים רבות אין בנמצא תחושת אחווה, שוויון, או אחדות גורל בקרב הצליינים, ולעיתים אף ההיפך מכך: טקסי צליינות מעצימים או מחריפים הבדלי סטטוס קיימים (בגלל תנאי הטקס). נעבור מכאן לצליינות למירון.
בעשרות שנים שלאחר סכסוך הידוע משנת 1911 ועד לאסון מירון בשנה שעברה התגבש, כאילו מעצמו, דפוס של ארגון המרחב של ההר. קריאה פשטנית-משהו של המרחב של ההר (אעדן בהמשך), תטען כי הארגון הזה של המרחב שיקף סמלית את חלוקת הכוח בישראל: במרכז האתר: צליינים מקרב חצרות חסידים אשכנזים ששולטים בפסגת ההר ובמשאב הסימבולי היקר ביותר – אתר הציון של הרשב"י (לאחר 1911, חסידות בויאן זכתה במשאב היקר מכולם: טקס ההדלקה). בשולי האתר: שאר הצליינים (אלו שברבות הימים כונו "מזרחים", מרביתם מרוקאים), התפזרו במרחק-מה מאתר הציון – היינו, במורדות ההר.
הצליינים מחצרות החסידים, שהן כידוע קהילות מאורגנות, חילקו ביניהן בקפדנות רבה את תנאי השהות בציון קבר הרשב"י. חלוקה זו נגעה, בין השאר, לזמני ההגעה, למשך השהות באתר וכיו"ב. לעומתם, הצליינים המזרחים, שהיוו אוכלוסייה לא מאורגנת, התמקמו בשיפולי ההר, במרחק-מה מן הציון הקדוש. שם הם הקימו אוהלים שישמשו אותם לשהות ארוכה (שנמשכה לעיתים כשבוע ימים). חלק מהם דאג לשלוח חיל חלוץ מבעוד מועד, שיתקע יתד בסמיכות גדולה ככל האפשר לציון.
הדומיננטיות האשכנזית לא באה לידי ביטוי רק מבחינה מרחבית. ככל שנקפו השנים, ההשקפה האורתודוכסית השתלטה על האירוע. למשל, החלוקה המגדרית, שלפני כשלושים שנה הייתה רופפת למדי, הלכה והתקשחה ומצאה לה, בין השאר, ביטוי פיסי: כך, למשל, ההפרדה בין נשים לגברים התמסדה באמצעות הקמת שערי כניסה נפרדים עשויים אבן. גם החציצה בין גברים לנשים בתוך המתחם הלכה וגבהה.
בעקבות האסון במירון מונה ניצב (בדימוס) צביקה טסלר לפרוייקטור, שיארגן מחדש את דפוס ההשתתפות בהילולא. טסלר, בן קיבוץ יבנה (צריך להגיד שהוא יהודי אורתודוכסי אשכנזי?), קיבל החלטות (ברוח דו"ח הביניים של ועדת החקירה), שלדעתי יפגעו בעיקר במליינים המזרחים.
הפגיעה הפוטנציאלית היא מגוונת (אני מונה רק את חלקה):
1. השהות באתר תוגבל לארבע שעות. ההגבלה לא תפריע למרבית החסידים, שממילא באים לזמן קצוב. לעומת זאת היא תפגע בנוהג של צליינים מזרחים, שבאים, כאמור, לשהות ארוכה.
2. לא תותר הגעה לקרבת האתר במכוניות פרטיות. כך, לא תתאפשר הבאת ציוד כבד שנועד להקל על שהות ארוכה באתר (כמו מקררים קטנים, מיטות וכו'). הפרסומים מציינים שלא תותר כלל הקמת אוהלים.
3. מספר המשתתפים יוגבל (ככל הנראה בין 15 ל-17 אלף איש). אני לא רואה איך יצליחו להגביל את מספר המשתתפים הנמנים על חצרות החסידים, שכן הללו מאורגנים ועל כן בעלי השפעה על הקצאת המכסות. לכן, ההגבלה תוטל בעיקר על מזרחים שמגיעים כיחידים או כמשפחות.
4. חצרות החסידים יקנו אחיזה פורמלית, בחסות המדינה, באתר הציון.
הבה נזכור, ואני אומר זאת בזהירות המתבקשת, שהאסון נגרם עקב עומס רב של צליינים-חסידים במרחב המצומצם של מבנה שבו מצוי הקבר. לא פלא שהם היו הנפגעים העיקריים באסון. הצליינים המזרחים, שממילא מגיעים לציון עצמו אלא לרגעים קצרים, שוהים מרבית הזמן במורדות ההר ומשום כך הם לא מסכנים איש.
הנה כי כן, המסקנות האופרטיביות מן האסון (שהוא, כאמור, תוצאה מתנאי הביקורים של החסידים), שהתגבשו כתולדה מן הלחצים שהפעילו חצרות חסידים על טסלר, פוגעים בעיקר במזרחים, שמלכתחילה לא יכלו לייצג את האינטרסים שלהם (כיוון שהם אינם מאורגנים בחצרות/קהילות).
ויקטור טרנר טעה בגדול. והאסון, שלכאורה אמור היה ליצור תחושת אחווה ואחדות גורל, לא מחק את ההבדלים המבניים בין הקבוצות השונות (שגבולותיהן מעולם לא הטשטשו בצליינות למירון). נהפוך הוא; האופרציונליזציה של מסקנות דו"ח הביניים של הועדה לחקר אסון מירון רק העצימה והעמיקה את אי השוויון.
ונקודה לסיום, שיכולה להיות פתיח לוויכוח (והיא העניין המהותי): הדברים שהצגתי כאן אינם תוצאה של סדרה של קבלת החלטות קלוקלות, שדרך מקרה פוגעת דווקא בצליינים המזרחים. מדובר בתולדה של מבנה כוח אתני איתן, שמכחיש את מאפייניו האתניים, ואשר מייצר פעם אחר פעם תנאים של אי שוויון. לכן, גם אם תשופץ הרפורמה בעיצוב ההילולא במירון, היא תהווה לא יותר מאשר הדבקת פלסטר על גוף שותת דם.
Photo by Pavel Brodsky on Unsplash