מאמרי אורח

קטע מתוך המבוא שכתבו בנימין בראון ונסים ליאון לספר "הגדולים" (מגנס, 2017), אותו ערכו והקדישו למנחם פרידמן, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, אשר נפטר בימים האחרונים. אנו מודים למחברים על הרשות להשתמש בקטעים. יהא זכרו ברוך.

ספר זה הוא מחוות כבוד לפרופ' מנחם פרידמן וגם קריצה שובבה לעברו. מחוות כבוד — מפני שהספר מוקדש לו לרגל יובלו, ועוסק בתחום שאותו יצר כמעט בעשר אצבעותיו: מחקר החברה החרדית, תולדותיה, מקורותיה ונתיבי התפתחותה; קריצה שובבה — משום שהוא עוסק ב'גדולים', מנהיגיה הרוחניים של חברה זו ומורי דרכה. מי שמכיר את פרופ' פרידמן לא רק ממחקריו אלא גם משיחות אישיות יודע עד כמה מהווים הללו 'סמרטוט אדום' בעיניו: הוא מאשים אותם ברבים מקלקוליה של החברה החרדית בת זמננו וסולד מההערצה המופלגת שרוחשים להם נאמניהם. ובכל זאת, פרידמן ראה בהתפתחות תופעת ה'גדולים' את אחד היסודות המשמעותיים בהתפתחות האידאולוגית של החברה החרדית לאחר השואה.

מנחם פרידמן הוא דמות ייחודית בעולם המחקר בסוציולוגיה של יהדות זמננו. הוא לא רק חידש בתוך תחום מחקר קיים, אלא גם יצר תחום מחקר חדש. ספריו הפכו לנכסי צאן ברזל מחקריים, ואין כיום פקולטה למדעי החברה בישראל שתרשה לעצמה להתקיים בלא חוקרים המתמחים בחברה החרדית. גם במחלקות להיסטוריה ולמחשבת ישראל יימצא בדרך כלל ייצוג לתחום זה. חלק מן החוקרים העוסקים בכך
הם תלמידיו של פרידמן, בין תלמידיו ממש ובין לומדי כתביו ומחקריו. יתר על כן, מחקר היהדות החרדית התפתח גם לכיוונים שונים מאלה של פרידמן, לעתים כאלה שהוא עצמו לא שיער, והוא חובק כעת גם תחומי הלכה, קבלה, הגות ותרבות. כרך זה, הכולל מחקרים מפרי עטם של עמיתיו, חבריו ותלמידיו, רובם בני דור ההמשך שלמדו מפיו ומכתביו של פרופ' פרידמן, הוא אפוא בבחינת 'ראה גידולים שגידלת'.
שני העורכים של ספר זה מגיעים משני תחומי מחקר שונים הנפגשים בטקסט אחד. האחד מגיע מתחום מחשבת ישראל, האחר מגיע מתחום הסוציולוגיה. שני התחומים הללו היו לאחד אצל מנחם. מנחם היה שנים רבות איש המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן ובין אלו שהפכו אותה לפרק זמן
למקום שממנו בוקע קול הדיון העדכני בחברה הדתית בישראל. בדומה למורו, פרופ' יעקב כ"ץ, החזיק פרידמן בהבנה כי סוציולוגיה טובה של יהדות זמננו מחייבת לא רק דיון עיוני מעמיק בתאוריות כאלה ואחרות, אלא גם הכרה מדוקדקת של הרקע האידאולוגי, ההלכתי וההיסטורי לתופעות הנחקרות. חרף נטיותיו ה'מרקסיסטיות', כלשונו, המחפשות את הסיבות הראשונות בצרכים ובאינטרסים כלכליים, הוא ער עד מאוד למשמעויות הוובריאניות של המציאות, לכוחם של מילים, רעיונות וסמלים בדרך להשגת יעדים חברתיים. ניתוחיו על מושגי יסוד כגון 'גדולים', 'דעת תורה', החמרה, קנאות, התבדלות ועוד — כולם חוזרים אל הטקסטים לצורך הבנת התופעות שב'שטח'. ואמנם, פרידמן הוא בין הסוציולוגים הבודדים במחקר החברה הישראלית המכיר על בוריו את עולם הטקסטים היהודי שעל בסיסו בנה את רשמיו ביחס לחברה שבה חקר (כמה סוציולוגים בעולם יכלו לכתוב מאמר על פולמוס השיעורים היורד אל מחלוקת הפוסקים בעניין זה?). לשיטתו של פרידמן, כדי לחקור בחברה הדתית טוב יעשה החוקר אם יכיר את עולם הטקסטים שלה, את ממדי העומק שלה, את נקודות המפנה ההיסטוריות שעיצבו אותה, את מערכות ההנמקה וההצדקה שלה ואת השפה הפנימית שלה — עוד בטרם ייגע בתאוריות הסוציולוגיות. אלה כבודן במקומן מונח, אך הן אינן יכולות להחליף את הצורך בבקיאות בחומרים ההיסטוריים והתרבותיים שעמם צריך לעבוד הסוציולוג של החברה הדתית היהודית.

בד בבד, פרידמן בא ומבאר לנו כיצד, בצד הרעיונות והאידאלים, קיימים גם אנשים, בני־אנוש בשר ודם, ואלה לא אחת מוּנעים גם מאינטרסים אישיים הנוגעים בתנאים החברתיים, הקהילתיים והמשפחתיים שבהם הם מתנהלים. לא הכול הלכה, לא הכול אידאולוגיה ולא הכול עמוק ועטוף חזון. בהתפתחות המציאות יש גם מזה, גם מזה וגם קצת מזה. התפיסה הזורמת הזו קרובה יותר אל המציאות ויכולה להסביר התנהלויות כדוגמת 'התאולוגיה שלא מדעת' שניתן למצוא בעולמם ההגותי של ה'גדולים' אשר בהם עוסק כרך זה.
הקיום על קו התפר שבין הסוציולוג המיומן להיסטוריון הידען אינו פשוט. סוציולוגים יבקשו מפרידמן יותר תאוריה, כלומר יותר התכתבות עם עולם המושגים המופשט שבאמצעותו הם מפרשים את העולם החברתי. אנשי מחשבת ישראל וההיסטוריונים של היהדות יבקשו מפרידמן להימנע מרדוקציות סוציולוגיות. סוציולוגים יבקשו הכללות ודגמים, היסטוריונים יבקשו לדקדק במציאות הנחקרת, להצביע על ייחודיות המקרה ההיסטורי על פני הדגם הסוציולוגי. דומה כי פרידמן ידע לבור את דרכו המדעית בין שני הכוחות הללו. היו מקומות שבהם ידע להעדיף את הפרטים על פני ההכללות, והיו מקומות שבהם ידע כי נדרשת הכללה על פני ההתעסקות בפרטים לקראת קריאת כיוון פרדיגמטית. לדעתנו, מה שסייע לדבר האחרון היא המודעות
של פרידמן כי עוסק הוא במחקר חלוצי. בתור שכזה הבין כי הוא אינו יכול ואף אינו צריך למצות את כל נקודות המבט האפשריות על נושא המחקר שלו. דומה כי ההתכתבות של פרידמן עם המתודה ההיסטורית חייבה אותו לבהירות מושגית תוך התרחקות מהתפתחות הלשון הסוציולוגית הכבדה, העמוסה, ולא אחת גם המעורפלת. ומצד שני התכתבות זו סייעה לפרידמן להפוך את התאוריה הסוציולוגית לכלי עבודה
בשירות ההיסטוריה החברתית. אחת החוויות שהקוראים בחומריו של פרידמן נחשפים לה, ואולי גם מה שעושה אותם כל כך ידידותיים לקריאה, היא היכולת לספר סיפור טוב. כדי לכתוב טקסט אקדמי אינך חייב להיות שבוי בז'רגון מעיק; כדאי לא פעם לתת תיאור נרטיבי של אירוע מסוים או של דמות מסוימת. לעשות כן משמעו להכיר כמעט בצורה אינטימית את מושאי המחקר שלך ואת סביבת חייהם. מאפיינים אלה מוליכים לערנות, למבט דואלי פנימי־חיצוני, ולחידוד הפרדוקסים המלווים חברות אנושיות בכלל, וחברות בעלות מחויבות אידאולוגית גבוהה בפרט.

ולבסוף, כמה מילים אישיות: שנינו מכירים את מנחם (כך ביקש שנקרא לו כבר מן הפגישה הראשונה) זה שנים רבות. לא למדנו באוניברסיטת בר־אילן, שבה לימד, ולכן לא שמענו אותו בכיתת הלימוד, אך שמענו אותו רבות במסגרות אחרות — בכנסים, בקבוצות מחקר, בפגישות אישיות ובשיחות טלפון מאלפות. קראנו את ספריו ואת מאמריו בהתלהבות, והם השאירו בנו חותם בל יימחה. למדנו ממנו, הושפענו ממנו, לעתים חלקנו עליו, ולא אחת התווכחנו אתו (וגם את זה עשינו בהנאה…). הצד השווה שבכל אלה הוא שבכולם הרגשנו כי הידע העצום של מנחם, תובנותיו ועמדותיו — מגרים אותנו, מאתגרים אותנו, קוראים לנו להמשיך לחשוב ולעיין, לקרוא ולהתעדכן ובעיקר לפקוח את עינינו אל המתרחש. אכן, זו סגולתו של מורה טוב. לכן חשוב לנו להדגיש כי קובץ מחקרים זה איננו רק 'לכבודו' של מנחם אלא גם 'בהשראתו'. השלמתו של מפעל זה הוא עבורנו רגע מרגש מאוד. יש כאן מבחינתנו ביטוי להכרת הטובה שלא רק אנו חייבים למנחם, אלא העולם האקדמי בכללו והחברה הישראלית בכללה. אנו שמחים אפוא על הזכות לערוך קובץ ראשון זה ועל הסיפוק שנפלו בחלקנו להביע את הוקרתנו ל'גדול' של מחקר החברה החרדית — האיש שעיצב את מחקר היהדות החרדית בישראל — מנחם פרידמן.

להקדמה המלאה של בראון וליאון לספר "הגדולים"