פרסומים חדשים

מה הקשר בין זיכרון חברתי לבין אובייקטים בתרבות מסוימת? כיצד הזיכרון, החומר והחזותי מזינים ומייצרים זה את זה? האסופה "זיכרון, חפצים וייצוגים" בעריכת נעמה שפי ועדנה לומסקי-פדר מאגדת יחדיו פרספקטיבות שונות של חוקרות מתחומים מגוונים, המבקשות לשפוך אור על צומת המפגש שבין הזיכרון, הדימוי, הוויזואלי והחומר. בחבירתן יחדיו מייצרות הכותבות נקודת מבט רחבה וכוללת על המתרחש בזירה המקומית, תוך התייחסות לסובייקטים מגוונים, טכנולוגיות זיכרון עכשוויות ואתרי זיכרון ישראלים – לכדי אסופה פורה ומקורית. 

האסופה זיכרון, חפצים וייצוגים, ייחודית בייצור נקודת מבט הבוחנת את הממשק שבין הזיכרון לייצוגיו החומריים והחזותיים. העידן הנוכחי מתאפיין בטכנולוגיות שכפול והעברת מידע המאפשרות יותר ויותר להציל חומרים נכחדים, להנציח את הרגע ולשמרו, ולהעביר דימויים חזותיים ברחבי העולם – ובהתאם לכך משתנים משמעות ייצוגי הזיכרון והתהליכים הקשורים בעיצובם. הטכנולוגיה המציפה את האנושות בדימויים ובחפצים יוצרת תגובות הפוכות כלפיהם: מצד אחד, נוכחותם הופכת לשגרה מובנת מאליה כאשר תיעוד המציאות הוא פעולה יומיומית המתמצה בתמונת הסלפי. מנגד, ריבוי הדימויים, החפצים והידע הכתוב מחייבים ביתר שאת ליצור היררכיה ביניהם, המושגת באמצעות טיפוח זיכרונות נבחרים וסילוקם של אחרים. 

המחקר העדכני על המפגש בין זיכרון, חפצים וייצוגים נשען מצד אחד על ספרות עשירה החוקרת תהליכים של עיצוב זיכרון מנקודת מבט תרבותית (למשל מאמרו של אסמן באסופה זו). מצד שני, נשען המחקר על תיאוריות העוסקות בתרבות חזותית מתוך דגש ביקורתי, ועל ספרות אנתרופולוגית החוקרת תרבות חומרית כחלק ממה שמכונה 'המפנה המטריאלי׳, המפנה החומרי. העבודות באסופה, שכל אחת מהן מעוגנת באופן שונה בעולמות התוכן הללו, מבטאות שלוש עמדות מוצא שונות ביחס לקשר שבין זיכרון לייצוגיו החומריים והסמליים.

עמדת המוצא הראשונה באסופה רואה בייצוגים החומריים והסמליים מסמנים של הזיכרון שבהגדרתו הוא מופשט וחמקמק. דרך ניתוח המאפיינים של המסמנים השונים החוקרות מבקשות לפענח את טבעו של הזיכרון. כך לדוגמה, אשרת רביבו מנתחת את האופן שבו עוצב זיכרון מלחמת ששת הימים ותוקשר לילדים, דרך ניתוח הייצוגים החזותיים המופיעים על השערים של עיתוני הילדים מאותה התקופה. שותפה לגישה היא גילה דנינו-יונה הבוחנת את ספרות הילדים כזירה של זיכרון, וחושפת כיצד היררכיות אתניות משועתקות באמצעות פרקטיקות גלויות וסמויות של ציורים בעלי אלמנטים גזעניים. אפרת בן-זאב ועדנה לומסקי-פדר בוחנות את הכיסוי התקשורתי סביב מותו של חיים גורי, ומראות כיצד כיסוי זה בונה אותו כ'גיבור בין-דורי' המגלם בדמותו את הזיכרון הקנוני של מלחמת תש"ח עבור הדורות הצעירים. ולבסוף, ניצה קרן בוחנת טקסטים תרבותיים שונים (פואטיים, הגותיים ופרקי זיכרונות) העוסקים בקשרי הגומלין שבין יצירה, זיכרון והנצחה.

על פי עמדת המוצא השנייה באסופה, הייצוגים החומריים והחזותיים הם אמצעים תרבותיים אשר דרכם הזיכרון מעוצב, מועבר, ומוצפן בתוך הקשר חברתי מסוים. בעוד העבודות הקודמות מניחות שהזיכרון הוא תוצר של תהליכי הבניה ופרשנות, העבודות הנשענות על עמדת המוצא השנייה לא רק מניחות זאת – אלא מוסיפות ובוחנות תהליכים אלה באופן אמפירי. החוקרות כאן בוחנות את התהליכים המוסדיים המייצרים ייצוגי הזיכרון, עוסקות באופן בו פועלים נשאי זיכרון שונים או מנתחות את האופן שבו הסובייקט הזוכר מתרגם את חוויותיו לכדי ייצוגים של זיכרון. כך לדוגמה, יעל גילעת בוחנת את השימוש בחפצים ביצירות של אמניות העוסקות בחוויית היתמות מאב שהוא חלל צה"ל; נעמה שפי עוסקת ברומנים גרפים שיוצריהם מבקשים להעביר זיכרון שואה משפחתי החותר תחת זיכרון השואה ההגמוני; עינת לחובר וענבל בן-אשר גיטלר עוברות מהמשפחה למדינה ומנתחות את האופן שבו הבולים מעוצבים כאתר זיכרון לאומי ממוגדר. עבודות אחרות מתייחסות לגוף כאתר זיכרון. תמר ערב המנתחת תסרוקות של פליטות מאריתריאה ולומדת כיצד זיכרון הבית חקוק בגוף ובו בזמן מסמל את השינויים שהנשים עוברות במקום החדש. ואילו רחל גץ-סולומון חוקרת את האופן שבו החצאית הצבאית, כפריט לבוש, משמשת כאמצעי לשימור זיכרון פרטי של חוויית השירות בקרב נשים דתיות. 

עמדת המוצא השלישית מבקשת לערער את ההבחנה בין המסומן (הזיכרון) למסמן (הייצוג) המעוצב בידי סוכני זיכרון ומתייחסת לייצוגים עצמם כבעלי סוכנות פעילה. במילים אחרות, הייצוגים הסמליים והחומריים הם שחקנים פעילים שאינם רק מייצגים את הזיכרון – אלא גם מעצבים אותו ומכתיבים במידה רבה את טבעו. כך למשל, מחקרה של אורנה ועדיה מצביע על תפקידה המרכזי של הטכנולוגיה של מיפוי הכפרים ההרוסים הפלסטינים לקביעת טבעו של הזיכרון המרחבי. טל דקל חוקרת יצירות של האמנית אלינה רום-כהן, ישראלית יוצאת ברית המועצות לשעבר, ודרכן היא מראה כיצד לזכוכית, כחומר פיסולי, יש סוכנות פעילה בעיצוב הזיכרון ומשמעותו בתהליך ההגירה. ולבסוף, איילת כהן מלמדת על כוחם הפרפורמטיבי של החפצים כנשאי זיכרון דרך ניתוח של אופן השימוש בחפצים כאמצעים רטוריים בנאומים של בנימין נתניהו. 

העבודות השונות פורסות אתרי זיכרון רבים (עיתונות, ספרות ילדים, אמנות פלסטית, מפות, בולים, נאומים), עוסקות בסובייקטים זוכרים מקבוצות חברתיות שונות (נשים דתיות, פליטות מאריתריאה, מהגרות מחבר העמים, בני דור שני לשואה, יתומות מלחמה), בוחנות סוכני זיכרון  שונים (משפחה, מדינה, ארגוני חברה אזרחית), מתמקדות בהנצחה של אירועים מגוונים (השואה, מלחמת 1967 ומותו של חיים גורי), ומנתחות טכנולוגיות שונות לייצור של ייצוגי זיכרון (דפוס וטכנולוגיות דיגיטליות). ולבסוף, העבודות מגוונות מבחינה תיאורטית ומציעות שכלול המשגות קיימות ופיתוח של המשגות חדשות ובכללן 'חפץ ביוגרפי', 'מיפוי שכנגד', 'קרטוגרפיה נזילה', ו'גיבור בין-דורי'. המגוון והעושר שבאסופה מאפשר לנו ללמוד על יחסי הגומלין המתמשכים בין תהליכים של הבניית זיכרון הגמוני וייצורם של זיכרונות נגדיים בחברה הישראלית.  

האסופה היא פרי סדנת חוקרות שפעלה במשך שנתיים ביוזמת הפורום הפמיניסטי במכללה האקדמית ספיר, ובתמיכתה של ועדת ההיגוי והשיפוט לקידום שוויון מגדרי בוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה. החוקרות, המשתייכות לדורות שונים, מגיעות ממדעי הרוח (ספרות, היסטוריה), מדעי החברה (סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, גאוגרפיה, תקשורת, חינוך), והאומנויות (היסטוריה של האמנות, היסטוריה של האדריכלות), והן פועלות במוסדות אקדמיים שונים בישראל.