אנתרופולוגיה לשבת, פרסומים חדשים

בנובמבר האחרון יצא בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד ספרו של ד"ר מתן קמינר, Capitalist Colonial: Thai Migrant Workers in Israeli Agriculture.  האתנוגרפיה של קמינר, המבוססת על מחקר שדה כעובד חקלאי במושב בערבה, על עבודה ארכיונית ועל ראיונות עם עובדים תאילנדים ובני משפחותיהם כמו גם עם חקלאים ישראליים, בוחנת את המפגש בין עובדים למעסיקים דרך פריזמה אנליטית של מערכת העולם הקפיטליסטית והקולוניאלית שבתוכה המפגש משוקע – פריזמה המקבלת משנה חשיבות לאור הפגיעה המתמשכת בעובדים התאילנדים ב-7 באוקטובר ומאז.

בכנס האגודה הסוציולוגית הישראלית בשבוע הבא יתקיים מושב מיוחד על ספרו של קמינר, בהשתתפות ד"ר יהל קורלנדר, ד"ר רפי גרוסגליק וזהר שוורצברג. לקראת המושב,  אנו מביאים כאן לראשונה גרסה עברית לקטע קצר מהספר בתרגום המחבר. הקטע מובא מתוך פרקו הרביעי של הספר, Producing Vegetables and Reproducing  Difference,  המתמקד ביום-יום של העבודה החקלאית.

.

בוקר

בשש בבוקר בינואר השמיים מעל מושב עין עמל עדיין אפלים והאוויר צונן. כאשר מתרחקים מגדר המערכת המוצפת אור פרוז'קטורים, אל תוך המדבר, מערכות הכוכבים נשקפות במלוא הדרן. ממזרח, מעבר לגבול ירדן, מתקדרים הרי אדום על רקע שמיים כחולים עמוקים, אך ככל שמתגבר האור, מתחלף צבעם לזה המתבקש משמם התנ"כי. גם בתוך המושב נדלקים אורות. בדרך מחדרי השכור אל המשק אני עובר בשביל הליכה שממנו המדבר נודה. כאן כלבים וחתולים מנמנמים תחת עצים ענפים, בין מדשאות וערוגות המושקות ביד רחבה ממים הנמצצים מהאקוויפר המתמלח. שביל צדדי פונה אל דלתו הקדמית של בית משפחת שדות – בית מידות בן ארבעה חדרים שחלונות המטבח שלו משקיפים אל חצר פרטית קטנה בצדו השני.

ניתן לגשת אל הבית גם מכביש המערכת, שמעברו הרחוק משתרעת חלקת בור שוממה. מכאן באות המשאיות לאסוף סחורה מבית האריזה וחדר הקירור, והנוף הנשקף כאן שונה למדי, תעשייתי וממורט. כאן, לצד קיר המתכת הגבוה של בית האריזה והמחסן החולק עימו גג מפח גלי, חונים רכב השטח המשפחתי החדש יחסית והטנדר המקומט עם החלון השבור המשמש לעבודה. בחצר חונים שני טרקטורים, מייסי-פרגוסון כחול עתיק ויאנמאר אדום, חדש ומצוחצח. בחלל הקטן שמאחורי המחסן עומדים שולחן פיקניק מעץ ופחים שבזבל העולה על גדותיהם נובר תרנגול ססגוני. ארגזים מלאים בקבוקי בירה ריקים ניצבים במסדרון הקצר הנפתח אל המטבח, שבו עומדים על שולחנות מפלדת אל-חלד מצופה בשכבה של שמן בישול סירי אורז חשמליים וכלבי גז. בקצה המסדרון נמצא הסלון של העובדים, ובו שתי ספות מיד שנייה, עוד בקבוקים ריקים, וערימות של בדלי סיגריות, אריזות נייר, ושאריות מזון. בקצה החדר מצופפים טלוויזיה, מגדל של רמקולים, ומיקרופון לקריוקי. מצדי החדר נפתחות דלתות אל חדרי שינה קטנים המלינים בין שניים לארבעה עובדים כל אחד. מאחורי דלת אחרת מסתתרים תאי מקלחת מחלידים, אסלות מפורקות למחצה, וחצר קטנה ובה מכונת כביסה וחבלי ייבוש.

מתכנני המושב דמיינו את המשק המשפחתי כשילוב של פונקציות כלכליות משולבות אך מובחנות, מגוריות וחקלאיות-תעשייתיות, שיוטלו על בני המשפחה בהתאם לחלוקת עבודה מגדרית וגילאית. בהתאם לכך הוקדש בכל משק שטח למשימות תפעוליות. כיום, ההבחנה התפקודית הזו מפרידה בין ישראלים ותאילנדים: אם המשפחה והילדים אינם נכנסים למגורי העובדים, מלבד באירועים מיוחדים כמו חגים תאילנדיים. בדומה, רגלם של התאילנדים אינה דורכת בתוך בית המשפחה, אף שהם מוזמנים לחצר באירועים מיוחדים, כמו מסיבות פרידה לעובדים. כאשר חגג בן המשפחה אורי בר מצווה, העובדים התאילנדים והסטודנטים לא הוזמנו לטקס הדתי, שהתקיים בבית הכנסת בזמן שעות העבודה, אך השתלבו בברכה במסיבה שנערכה בערב בבית האריזה, שנוקה וסודר לצורך העניין, לבושים במיטב בגדיהם. אורי עצמו מגיח אל מגורי העובדים לעתים קרובות ומבקש ממייק, צעיר התאילנדים, להכין לו פאד תאי או ספרינג רולז – מאכלים "תאילנדיים" לתיירים, שהעובדים לעולם אינם מכינים לעצמם. מירי, שיחסיה עם רוב העובדים קרירים, מחבבת את מייק בעל פני הילד והשיער הארוך. התנועה החופשית ביותר שמורה לי ולעובד הישראלי השני, דוד. בבקרים אנו מוזמנים להיכנס לבית כדי להכין לעצמנו קפה וחטיפים, ובערבים אנו לעתים מבלים עם העובדים במגוריהם, בשתיית בירה ושירת קריוקי.

דאגות של איש משפחה

עכשיו כבר שש ועשרה. מירי והילדים עוד ישנים בחדרים אפופי חושך, אך במטבח האור דולק ויאיר שותה קפה בוץ. הוא בן חמישים, אב לשלושה ומעסיק לתשעה-עשר. ברגע זה, בעודו לוגם את הקפה ובוהה מהחלון לעבר החצר המוקפדת וקיר המתכת של בית האריזה שמאחוריה, מחשבותיו טרודות בהזמנות שאותן יש למלא היום.

הטרדות היומיומיות הללו כרוכות בעבר ובעתיד: יאיר מחויב למסור את מורשת שהנחילו לו הוריו לילדיו. המושב לא מקבל חברים חדשים מזה שנים רבות, אך "בן ממשיך" אחד מכל משפחה רשאי להצטרף לאגודה ולקבל הקצאת קרקע. כבן ממשיך למשפחה מייסדת, יאיר נושא באחריות לא רק כלפי הוריו אלא קהילת המושב ותנועת ההתיישבות העובדת בכלל. אם יפרוש מהחקלאות יימצא, במובן מסוים, חוטא כלפי כולם. הוא אמנם רשאי להשכיר את חלקתו לשכן, אך ההכנסה מהשכירות לא תספיק לפרנסת המשפחה. שלא כמו חקלאים במרכז הארץ, יאיר אינו יכול לבנות על האפשרות שקרקעותיו יופשרו לבנייה ויימכרו ליזמים, וגם לא על כך שערך ביתו יעלה כחלק משוק הנדל"ן הפרוורי הרותח. בתוך כך, אחריותו כלפי הדור הבא מורגשת לא פחות מחובו לדור הקודם.

שלושת ילדיו של יאיר, כמו רוב בני דורם, לא מתעניינים בחקלאות. כמאמר הקלישאה המקומית, הם "אפילו לא יודעים איפה החלקות של אבא". כמו רוב ההורים במושב, יאיר מקבל את העדפותיהם. הוא חושד שהחקלאות בארץ עתידה להתרכז בידיהם של תאגידים גדולים, ושמשקים משפחתיים כמו שלו יעברו מן העולם. בכל הנוגע לדור הבא, יאיר דואג לא לשימורו של מקצוע, אלא לשעתוקו של מיקום מעמדי: כאחוס"לים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים לאומיים) בני ההתיישבות, ילדיו בורכו בהון תרבותי וחברתי המעניק להם נקודת פתיחה טובה במשחק התעסוקתי, אך שלא כמו בני דודיהם מצד אמא, הם לא יירשו דירה במרכז הארץ. כדי להישאר במעמד הבינוני, עליהם להשקיע את ההון הזה בחוכמה, בשירות צבאי יוקרתי ובהשכלה גבוהה, ותקוותיו וחרדותיו של יאיר בנוגע אליהם מתנקזות לתחומים הללו. 

המתח בין הדרישות שמציבים בפני יאיר העבר והעתיד הוא גלגול של הסתירה בין מחויבות פוליטית וכורח כלכלי שבה מתחבטת ההתיישבות כולה. אך בעוד שהקשרים המחברים אותו לדורות הקודמים הם אידיאולוגיים ורגשיים מעיקרם, גם להם יש ממד חומרי: כמו כל החקלאים בערבה, יאיר תלוי בתמיכת המדינה, שאותה לא ניתן להצדיק אלא בזכות תפקידם הלאומי. כמו שכניו, יאיר מושקע בשמירתם של פנים ציבוריות התואמות את דימויה העצמי של ההתיישבות. כיום איש כבר אינו בטוח כיצד ישתלב הדימוי הזה בעתיד המדינה, אך לעת עתה חקלאי הערבה מבינים שדעת קהל אוהדת היא חיונית לרווחתם הכלכלית, ולא רק הנפשית.

עם זאת, ליאיר יש גם דאגות כלכליות מיידיות יותר. מחירי הפלפל בשוק האירופי מתנודדים תדיר, מעבר לשליטתו או ליכולתו לנבא: בין הגורמים שחרצו גורלות בערבה בשנים האחרונות ניתן למנות את הצטמקות השוק הרוסי עקב הטלת סנקציות אמריקאיות ואת חוזקו המפתיע של השקל. התחרות הקשה בין חקלאי הערבה מאז התמוטטות הסדרי השיווק המשותפים מגבירה את התנודתיות ומייצרת מחזורים מהירים של שגשוג וקריסה. ליצרני ירקות כמו יאיר אין הזדמנויות רבות למכן את תהליך העבודה ולהגביר את פריונו. לאור נוקשותו של משטר ההגירה, גם אין להם אפשרות להגביר את הייצור באמצעות החמרת הפיקוח על העובדים והאצת קצב העבודה. אם ברצונו להבטיח את רווחיו ואת עתידם של ילדיו, על יאיר להעסיק עובדים רבים ככל הניתן, בשכר נמוך ככל האפשר. במלים אחרות, על מנת לדאוג למשפחתו ולמלא על הצד הטוב ביותר את התפקיד שהורישה לו ההתיישבות העובדת, אין ליאיר ברירה אלא לעטות עליו את הדמות השנואה ביותר על התנועה לדורותיה: הקפיטליסט הנשען על "עבודה זרה", זולה, זמינה, ומשחיתה.

ביום שלישי ה-25.3.25 כחלק מהכנס הסוציולוגי יתקיים מושב חגיגי לכבוד השקת ספרו של קמינר בהשתתפות יהל קורלנדר, רפי גרוסגליק וזוהר שוורצברג.

עוד בנושא: