אנתרופולוגיה לשבת

האם יש דמיון בפרויקטים של התחדשות עירונית בירושלים, ביירות ובלפסט? מריק שטרן, פוסט דוקטורנט במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית ובמכון טרומן למחקרי שלום, כותב על מאמרו החדש עם סקוט בולנס, אשר פורסם בכתב העת Journal of Urban Affairs, על התחדשות עירונית בערים שנמצאות במחלוקת לאומית

מתחם ממילא במרכז ירושלים הוא בעיני אחד האתרים המרתקים והמורכבים ביותר בעיר. הוא נבנה על גבי הריסות שכונת ממילא ההיסטורית, ומכיל כיום מגורי יוקרה לצד שני מלונות וקניון פתוח. בשנות ה -1990, המתחם עבר הפרטה מלאה ועבר לידי הטייקון אלפרד אקירוב. למרות שתכנון הרובע החל בשנת 1970, רק בשנת 2007 נפתח לציבור החלק האחרון של המתחם – קניון ממילא (או בשמו הרשמי – רבוע אלרוב-ממילא). באותה שנה, ביקרתי לראשונה באתר ונותרתי עם תחושות מעורבות – מצד אחד רתיעה ממופע הצרכנות הסינתטי והקניוניזציה של אזור כה מרכזי בליבה של העיר, מצד שני פליאה לנוכח הערבוב ה-לכאורה-נינוח בין יהודים וערבים שצרכו ועבדו במקום. שנתיים בלבד לאחר תום האינתיפאדה השנייה, התקהלות אנושית מן הסוג הזה במרכז ירושלים לא הייתה מובנית מאליה. עם השנים האתר הפך לאחד מהקניונים הפופולריים בקרב הפלסטינים ממזרח ירושלים (בין היתר בשל סמיכותו לעיר העתיקה והעדר הבידוק הבטחוני בכניסה), וכיום מוכרים פלסטינים (דוברי ערבית וערבית) מהווים רוב מקרב העובדים בחנויות השונות. לימים, מרקם היחסים בין ישראלים ופלסטינים בממילא הפך לפרק בדוקטורט שלי שעסק בהשפעה של כלכלת השוק, הגלובליזציה ותרבות הצריכה על היחסים בין הקבוצות בירושלים (Shtern, 2016; Shtern & Yacobi, 2019).

בשנים 2018-2017 ביקרתי פעמיים בעיר בלפסט, הובלתי קבוצה של מתכנני ערים מירושלים לסיור מחקרי בנושא פיתוח מרחבים משותפים בעיר בסכסוך. בלפסט היא בעיני אחת הערים המרתקות בעולם. העיר מהווה יעד לתיירות פוליטית ומפורסמת בזכות נוכחותה המתמדת של המתיחות הבין-כיתתית במרחב העירוני. זו באה לידי ביטוי בחומות הכעורות המפרידות בין שכונות קתוליות ופרוטסטנטיות, ציורי הקיר הפוליטיים, והצעדות ההפגנתיות של הפרוטסטנטים.

אולם עבורי, האתר שריתק אותי יותר מכל היה רובע הטיטניק החדש. עיריית בלפסט הובילה בעשורים האחרונים תהליך מיתוג מחדש לעיר, בו נעשה מאמץ לייצר זהות עירונית משותפת לתושבים הקתולים והפרוטסטנטים אשר אינה עוסקת בתקופת ה"צרות" (The troubles) ובאלימות הפוליטית שהותירו מאחור. באופן אירוני, הסיפור המשותף שנבחר – היה סיפורה של ספינת הטיטאניק. הספינה המפורסמת נבנתה במזח של בלפסט וממנו יצאה בשנת 1912 למסעה הטראגי שסופו הפך למטאפורה ידועה על יהירות ואריסטוקרטיה. למרות הדימוי "הבעייתי" שנבחר לספר מחדש את סיפורה של העיר המשתקמת – סיפור בנייתה של הטיטאניק נבחר בשל העובדה שהוא סימל את בלפסט "המוצלחת" שקדמה לסכסוך המדמם של המאה ה-20. תעשיית בינוי הספינות היוותה מקור הכנסה מרכזי עבור תושבי בלפסט בסוף המאה ה-19 ואחד הגורמים העיקריים לפריחה הכלכלית של העיר באותה התקופה. בהתאם למדיניות המיתוג החדשה, בעשור האחרון בלפסט התמלאה באזכורים, סמלים ומחוות לסיפור הטיטניק (Etchart, 2008). הבולט בהם הוא רובע הטיטניק שנבנה בשטח המזח הישן. השטח נרכש בשנת 2003 על ידי תאגיד השקעות נדל"ן האירי הארקורט Harcourt, ובסיוע תקציבי של ממשלת צפון אירלנד התאגיד תכנן ופיתח באתר שטחי משרדים, מגורי יוקרה ומוזיאון בעל עיצוב חדשני המוקדש לסיפור של בניית הספינה. כיום, המוזיאון נחשב לאחת מן האטרקציות התיירותיות המרכזיות של בלפסט, וביקור חובה עבור כל תייר בצפון אירלנד. 

כתייר ירושלמי בבלפסט – ההשוואה לרובע אלרוב ממילא – הייתה מיידית. שטחים מרכזיים בליבן של שני ערים בסכסוך, אשר היוו בעבר מוקד סכסוך או אזור תפר בין קבוצות יריבות, נרכשים על ידי חברות הון פרטיות ומפותחים במיטב המסורת הניאו-ליברלית – הפרטת שטחי ציבור, מיצוי הפוטנציאל הכלכלי וייצור מרחב עירוני חדש מבוסס צריכה ופנאי. אבל איך כל זה מדבר עם הפוליטיקה של העיר השסועה? האם פיתוח מבוסס הון פרטי וייצור מרחב עירוני מלאכותי ונוצץ הוא המתכון לשיפור היחסים בין האוכלוסיות?

במהלך לימודי הפוסט דוקטורט שלי ב UCSD  נפגשתי עם חוקר הערים המחולקות – פרופ' סקוט בולנס. בולנס טבע כמה ממושגי היסוד בשאלת התכנון העירוני בתנאים של קונפליקט לאומי (Bollens, 1999) הצגתי לפניו את שאלת המחקר שלי על ממילא והטיטניק, ובולנס הציע להוסיף למשוואה את העיר ביירות – והרובע היוקרתי ומעורר המחלוקת שנבנה בליבה – רובע   Solidere . מרכז העיר ההיסטורי של ביירות סבל הרס רב בתקופת מלחמת האזרחים (1975-1990). במהלך הקרבות, הגרעין ההיסטורי של העיר הפך לשטח הפקר שחצץ בין השכונות הנוצריות במזרח והמוסלמיות במערב. עם תום המלחמה, רפיק חרירי, איש העסקים ולימים ראש הממשלה הלבנוני הביא להקמת חברת פיתוח פרטית Lebanese Company for the Development and Reconstruction of Beirut , או בשם הקיצור הצרפתי Solidere. ממשלת לבנון הפקיעה את שטחי מרכז העיר הישן והעניק אותם לסולידר, אשר מצידה מכרה את הזכויות לנכסים ולפיתוחם לבעלי המניות שלה. וכך המבנים ההיסטוריים עבור כולם לבעלות פרטית חדשה – שופצו והוסבו למגורי יוקרה, משרדי עלית וחנויות מותגים. כיום מרבית בעלי המניות והנכסים של סולידר הם משקיעים ממדינות המפרץ. העסקה של סולידר ואופן הפיתוח והעיצוב של המתחם החדש התקבלו בביקורת רבה מצד פעילים חברתיים, אדריכלים והיסטוריונים בבירות, אשר טענו כי מדובר בפרוייקט שמחק את העבר ההיסטורי, הפקיע מתחם שלם בלב העיר מידי תושבי העיר לידי בעלי הון זרים ויצר מתחם סטרילי, משעמם ומנוכר (Larkin, 2010).

 ההשוואה בין ממילא, רובע הטיטניק ורובע סולידר הפכה לליבו של מחקר משותף חדש. שאלת המחקר עסקה בהשפעה הפוליטית של מפעלי ההתחדשות העירונית בהקשר של השסע האתנו- לאומי. המאמר מבוסס על מחקרי שדה קודמים שהכותבים ערכו בשלושת הערים, במהלך העשור האחרון, במתודת האתנוגרפיה העירונית. במסגרת זו התקיימו תצפיות באתרים השונים וראיונות עומק עם גורמים השותפים בעיצוב האתרים השונים ומומחים מקומיים בתכנון עירוני ופוליטיקה מקומית (סה"כ 95 ריאיינו בשלושת הערים ביחד).

כמובן שכל אחת מן הערים הנחקרות נמצאת במקום אחר בסקאלה של הסכסוך הגאו-פוליטי. כמו כן, בכל אחת מן הערים – מערכת התכנון העירונית נוקטת באסטרטגיה שונה ביחס לסכסוך. בלפסט – היא עיר המצויה בעידן בתר סכסוכי, אחרי הסכם שלום שמחזיק מעמד כבר שני עשורים ולאחר צמצום כמעט מוחלט של האלימות הבין קבוצתית. עיריית בלפסט ורשויות התכנון המקומיות והלאומיות מושקעות בשיפור היחסים בין האוכלוסיות ומתוות מדיניות עירונית המעודדת יוזמות אשר יאפשרו התמרה ביחסים ושוויון. ביירות – אמנם נמצאת עשרות שנים לאחר מלחמת האזרחות, אך עדיין סובלת מאי-יצבות שלטונית והמתחים העצומים בין הקבוצות השונות עדיין מאיימים להתפרץ.

מדיניות התכנון בבירות היא לכל היותר נייטרלית, ומנסה להתעלם מקיומו של סכסוך. ירושלים, לעומת זאת, היא עיר שעוד נטועה עמוק בתוך הקונפליקט הלאומי (גם אם ללא אלימות פוליטית רבת ממדים בעשורים האחרונים), חציה המזרחי נמצא תחת כיבוש וכמחצית מאוכלוסייתה מתנגדת לעצם השלטון העירוני והלאומי שנכפה עליה. מדיניות התכנון בירושלים מאופיינת בעמדה פרטיזנית – חד צדדית, אשר לאורך שנים מיישמת את האסטרטגיה הדמוגרפית המפלה של ממשלת ישראל לטובת חיזוק השליטה הישראלית על כל חלקי העיר (עוד על השוואה זו – Bollens, 1999 ).

דווקא לנוכח ההבדלים שצויינו לעיל ההשוואה בין שלוש המתחמים מפתיעה בעוצמת הדמיון הרב הקיים הן בגישת ההתחדשות העירונית המבוססת על הפרטה ופיתוח מוטה רווח, והן בטיפולוגיות העירוניות שפותחו בכל אתר –המאפיינת מתחמי פנאי, צריכה והי-טק ברחבי העולם. כמובן יש לציין כי הביקורת החברתית המופנית כלפי מפעלי ההתחדשות בערים השסועות, הנה זהה במידה רבה לביקורת המופנית לפיתוח עירוני נאוליברלי בערים "רגילות" ברחבי העולם. חוקרים רבים (למשל Harvey, 2007, Brenner & Theodore, 2005), מצביעים על המחיר החברתי, הסביבתי והאורבני שגובה הנאו-ליברליזם העירוני, ובעיקר הפגיעה ב"זכות לעיר" של אוכלוסיות מוחלשות. גם בממילא, רובע הטיטניק ורובע סולידר  – עיקר המשתמשים במרחב הם ממעמד חברתי-כלכלי גבוה, תוך הדרה גורפת של תושבים עניים מכלל המגזרים בעיר. כמובן, שבמקרים רבים יש חפיפה בין מעמד חברתי-כלכלי נמוך וזהות אתנו-לאומית, אבל עדיין ישנה השתתפות ונוכחות רב מגזרית של העשירונים העליונים (כפי שאפשר להבחין בקלות רבה בקניון ממילא למשל). בנוסף, לפחות בביירות ובירושלים – מעצבי ובעלי המרחב משתייכים לקבוצה הדומיננטית (מוסלמים-סונים וישראלים-יהודים, בהתאמה)- כאשר הקבוצה מוחלשת נמצאת בתור "אורחת" והשתתפותה מותנית באופן מעמדי. כלומר – המתחמים מאפשרים עירוב בין קבוצתי, אך ללא ערעור על יחסי הכוח הקיימים.

באופן זה מתבררת העסקה – הקיטוב הפוליטי-לאומי מומר (באופן זמני ומקומי) בקיטוב מעמדי. מסתבר שעבור מקבלי ההחלטות ומתווי המדיניות העירונית בערים השסועות – קל יותר לתת את המושכות לשוק הפרטי בשיקום ופיתוח מרחבים רגישים. הפרטת המרחב הנה פתרון נגיש, שעבורו קיימים כבר כלי עבודה מוכרים וזמינים אשר תוצאותיו (מרחבי צריכה ופנאי בעלי מאפיינים גלובליים) עונים לביקוש התרבותי של זמננו. הרי במידה רבה, כפי שהמדיניות העירונית בימינו נעולה בפרדיגמות נאו-ליברליות, כך גם התרבות ואורח החיים הדומיננטיים בקרב תושבי הערים הללו בנויים על ערכים נאו-ליברליים (אינדיבידואליזם, מימוש עצמי וצריכה כביטוי תרבותי). כינינו מדיניות זאת במאמר – עקיפת הקונפליקט (באנגלית זה נשמע יותר טוב – B(u)ypassing the conflict  ). מדיניות פיתוח עירוני שמתעלמת מבעיות העומק הפוליטיות תוך ניסיון לייצר מרחב עירוני שהוא טרנס-לאומי ואוטופי – מובלעות של גלובליזציה שמתפקדות כמעיין פלסטר חדשני ונוצץ המושם על פצעי העבר המדממים. עבור הדממת הסכסוך (גם אם במרחב תחום ומצומצם) ודיכוי הדיון הפוליטי, מקבלי ההחלטות מוכנים לשלם במחיר הקיטוב הכלכלי-חברתי הגובר ובהדרת אוכלוסיות עניות. יש לציין שלפחות בבלפסט – הדיון הציבורי הביקורתי על הניתוק של מתחם טיטניק והעדר הנגישות אליו מן שכונות מעמד הפועלים הסמוכות הביא ליצירת קווי תחבורה רוחביים חדשים שנחנכו בשנה האחרונה. לבסוף, שאלת ההמשך המתבקשת היא האם ישנן גישות אלטרנטיביות לפיתוח קווי השבר של הערים המצויות בסכסוך (או פוסט-סכסוך) אתנו-לאומי, אשר הנן ישימות מבחינה פוליטית וכלכלית ושאינן מוטות רווח והפרטה?

Shtern, M. (2016). Urban neoliberalism vs. ethno-national division: The case of West Jerusalem's shopping malls. Cities, 52, 132-139.

Shtern, M., & Yacobi, H. (2019). The urban geopolitics of neighboring: conflict, encounter and class in Jerusalem’s settlement/neighborhood. Urban Geography, 40(4), 467-487.‏

Etchart, J. (2008). The Titanic Quarter in Belfast: building a new place in a divided city. Nordic Irish Studies, 31-40.‏

Bollens, S. A. (1998). Urban planning amidst ethnic conflict: Jerusalem and Johannesburg. Urban Studies, 35(4), 729-750.‏

Harvey, D. (2007). Neoliberalism and the City. Studies in Social Justice, 1(1), 2-13.‏

Larkin, C. (2010). Remaking Beirut: Contesting memory, space, and the urban imaginary of Lebanese youth. City & Community, 9(4), 414-442.‏

Brenner, N., & Theodore, N. (2005). Neoliberalism and the urban condition. City, 9(1), 101-107.‏