ברכות, פרסומים חדשים

ברכות חמות לפרופ׳ נמרוד לוז על פרסום ספרו החדש The Politics of Sacred Places: A View from Israel/Palestine, אשר פורסם בהוצאת Bloomsbury Academic. הספר, המבוסס על למעלה מ-20 שנות מחקר אתנוגרפי, מתמקד בהיבטים החברתיים-פוליטיים של אתרים קדושים בישראל-פלסטין, ועושה שימוש בתיאוריות גאוגרפיות-אנתרופולוגיות לדיון במקומות הקודמים במרחב. במיוחד לבחברת האדם כותב לוז (המכללה האקדמית כנרת) על הספר, על תהליך הכתיבה שלו ואיך מתחבר גם לאירועים האחרונים המתרחשים בישראל/פלסטין.

 תרגום מתוך  ההקדמה לספר:

״לידתו של ספר זה כרוכה בדם – פשוטו כמשמעו! אלה היו הימים הראשונים שלי כעמית מחקר במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון בסוף ספטמבר 2000. עוד רק התחלתי להתרגל למשרדי החדש נטול החלונות כשחדשות החלו להגיע מהבית על הפגנות פלסטיניות, עימותים (חמושים) עם כוחות הביטחון הישראליים, נפגעים ומהומות שהתפשטו בכל רחבי ישראל/פלסטין לאחר עלייתו של אריאל שרון למתחם הר הבית/חרם אלשריף. ימים אינטנסיביים וטראומטיים אלה היו צעדי הפתיחה לאינתיפאדה השנייה, במהלכה נהרגו אלפי פלסטינים וישראלים ועשרות אלפי פצועים. חיי ההווה ותוכניות המחקר השתלבו והפכו בלתי נפרדים בדרכים שלא יכולתי לחזות בוודאות כאשר כתבתי את הצעת הפוסט-דוקטורט שלי מוקדם יותר באותה שנה. לפרויקט הראשוני שהצעתי קראתי: "הפוליטיקה של המקומות הקדושים הפלסטיניים: עבר והווה", והוא נועד לחקור מקומות באזור בגישת ה- longue durée, א-לה פרנן ברודל ואסכולת האנלס. כלומר חקירה רב-תחומית של האתרים שבחרתי, מראשית הכיבוש המוסלמי ועד לזמן הנוכחי. אך המציאות הייתה חזקה מכדי שאוכל להתעלם ממנה במחקרי, ולפיכך נטשתי את תוכנית העבודה המקורית והתמקדתי בהווה, בעודי מבטיח לעצמי שעוד אשוב למחקר ההיסטורי. התוכנית הזו לא התממשה לעולם – לפחות לא באופן שבו התכוונתי בתחילה.

כאשר שבתי לארץ בתום אותה שנה המשכתי במסע הזה בין מקומות קדושים עכשוויים, ובעיקר בקהילות מיעוט בישראל/פלסטין. כמובן שלא יכולתי לדעת אי-אז שהמסע ימשך על פני יותר משני עשורים, ובמהלכו אחקור אתרים רבים, אקיים מאות פגישות וראיונות עם אנשים מכל תחומי החיים בחברות הישראלית והפלסטינית, תצפיות רבות, אלכלך אלפי דפים של יומני שדה ואכיר לעומק קהילות מגוונות בסביבות גיאוגרפיות שונות. 

הספר מציע מחקר ביקורתי-אנליטי ומבט רב-תחומי ובינתחומי, של ההיבטים החברתיים-פוליטיים של מקומות קדושים בחברות עכשוויות. טענתו המרכזית היא שמקומות קדושים והפרקטיקות החברתיות-דתיות-פוליטיות הרבות הכרוכות בהם, מספקים מרחב שנבחן ומצונזר פחות על ידי רשויות המדינה והכוחות ההגמוניים בה. מרחב שבו ניתן לדמיין, להתמודד, ולייצר חזונות אלטרנטיביים של החברתי-פוליטי. טיעון זה נובע מההבנה שמבנים מרחביים אלו, המתפתחים במפגש שבין דת לפוליטיקה, הם עדשות דרכן נוכל לחקור עוד יותר את היחסים הרפלקסיביים שבין חברה למרחב. גישתי היא פוסט-מרקסיסטית ויותר מכך ניאו-גרמשיאנית, ומתמקדת ביחסי כוח בתנאי חוסר שיוויון. גישה זו מובילה אותי,  בדרך כלל, לחקור את המרכיבים הקונפליקטואלים של מקומות קדושים ואת הדרכים שבהן הם הופכים לא אחת לשדות קרב, ולא תמיד רק כמטפורה ספרותית. טענה זו נכונה בוודאי לאזורנו אך אינה ייחודית לישראל/פלסטין בלבד.

הספר מציע תיאוריה מרחבית לחקר המקומות הקדושים המשלבת בין שני מונחים מרכזיים בהגות הגיאוגרפית-אנתרופולוגית הביקורתית: מקום (place) ומדרג (scale). לאחר פרק הקדמה בו מובהרים שאלות המחקר ונערך מסגור כללי, אני יוצא לדיון בפרק נוסף הממקם, ממשיג, ועורך קונטקסטואליזציה  היסטורית-גיאוגרפית ופוליטית של אזור המחקר, דהיינו המרחב הישראלי/פלסטיני. לאחר מכן אני יוצא למסע רב-אתרי המשתרע על חמישה פרקים. 

בחמשת פרקי מסע זה אני בוחן בסדר הולך ועולה מרמת הגוף לקהילה הכפרית (אתרי עליה לרגל במרחב הגליל הסמוכים לכפרים), המרחב העירוני (דיון בקונפליקטים עירוניים סביב מקומות קדושים כדוגמת מסגד באר שבע, מסגד חסן בכ בתל אביב-יפו, מסגד לבאבידי בעכו), ומשם למדרג הלאומי והגלובלי (ובעיקר דרך המתרחש במתחם הקדוש בירושלים), ודרך שלושת המדרגים בוחן את המתרחש במקומות קדושים בני זמננו.

הנה כך למשל, בפרק העוסק במרחב הגוף והחוויה האישית של המקום הקדוש, מציגה ר. את משמעות הביקור בקבר רחל בטבריה בעבורה:

אני מאוד שמחה על ההזדמנות הזו לצאת מהבית ביום שישי בצהריים, לעשות סבב ביקורים בקברי צדיקים, קצת קניות, לטבול בכנרת, ולחזור הביתה מלאת סיפוק מהמקומות שממלאים אותי. המקום הזה [קבר רחל] בהחלט ממלא אותי, כלומר, קניון לא היה נותן לי את אותו סיפוק רוחני ואת תענוג התקשורת [עם העילוי] כי אין בו דבר מלבד חומר ומטריאליזם. כאן, אפשר למצוא סוג של זיקוק והעידון… יש לי בתיק ספר על לאונרדו דה וינצ'י והוא דן איך הוא מרגיש את האלוהות בכל מה שהוא עושה, והאלוהות היא לא משהו שאפשר להוכיח אבל העולם מוכיח לך אותה… המקום הזה הוא מקום של אלוהות… זהו סמל (כמו הקפלה הסיסטינית של דה וינצ'י) עבור אלו שלא תמיד מבינים… זהו מקום ש"אומר" לך: כאן חי, פעל, יצר ומת מישהו שחייו היו גדולים מחייהם של אנשים אחרים. ולמה? כי זה מעבר… כשאני מתפללת כאן, אני מכוונת למקומות [פנימיים] האלה…  (מתוך ריאיון 28.3.2014).

ניתן כמובן לומר כי בכל ראיון שקיימתי, התובנות ששיתפו איתי המרואיינים היו בעיקרן חוויות אישיות ובהכרח סובייקטיביות. בכל זאת ככל שאנו עולים בציר האופקי ממדרג הגוף לגלובלי, נוצק תוכן חברתי ופוליטי יותר לחוויה ולניתוח המקום הקדוש. הנה כך למשל בפרק בעוסק במקומו של אלחרם אלשריף בתהליכי עיצוב הלאומיות הפלסטינית (משני צידי הקו הירוק), מדגימה תשובתו של פרופ' נדים רוחאנה (נוצרי מהכפר עספיא שבכרמל) את המשמעויות האנטי הגמוניות ובוודאי פוליטיות, שנוצקות לתוך המקומות הקדושים האסלאמיים והנוצרים מאז הקמתה של מדינת ישראל: 

המקומות הקדושים של האסלאם חשובים לי יותר מהקודשים של הנצרות. אני הולך בעיר כמו עכו או יפו ורואה מסגד, ההרגשה שלי מתחברת מייד עם המסגד ועם המקום… ומדוע? כי המסגד ביפו ובעכו והמסגד בכפר ההרוס הוא אחד מסימני ההמשכיות שזו הייתה פלסטין (מתוך ריאיון 18.8.2002).

וכך, מפרק לפרק במדרגים השונים ודרך מקרי מבחן רבים של קונפליקטים במקומות קדושים, אני מראה כיצד הפוליטיקה של הקדושה מתרחשת ומעצבת את חיי היום יום בחברות בנות זמננו. יתרה מזו, הדיון הנוכחי מבהיר היטב כי מקומות קדושים מצויים בליבה של המציאות הסוציו-פוליטית שלנו במרחב שבין הירדן לים. הקדושה היא גורם משמעותי במאה ה-21 כתוצאה משני תהליכים נפרדים המשולבים יחדיו: הדה-סקולריזציה ועלייתה של לאומיות-דתית. ישראל, כפי שמבהירים מקרי המבחן הרבים בספר זה, היא מקרה קיצוני של לאומיות דתית. בעוד שבתחילה התבססה על רעיונות מודרניסטים-חילוניים של הלאום (הפרוייקט הציוני לציין את המובן מאליו), הרי שהרעיון של הפרדת הדת מהמדינה נמצא במתקפה גוברת והולכת ואפקטיבית למדי. הדת הופכת להיות הרבה יותר מאשר דוקטרינה, קבוצת מיתוסים, קריאה רוחנית של העולם ותפקידנו בו; היא מרחב ממוסד דרכו לאומנים דתיים מבקשים לעצב מחדש את הקיים. למעשה, הדת הופכת לרשת של מקומות קדושים ומקומות פולחניים, היא מכתיבה ומעצבת מפגשים בין קבוצות, וניתן למצוא אותה בהיבטים רבים של חיי היום-יום.

ופטור בלא כלום אי אפשר ואומר כי עולמנו שהתהפך מאז אירועי אותה שבת שחורה, והדרמה בה אנו מצויים כעת, הם ביטוי אכזרי במיוחד לתהליכי הפוליטיזציה של הדת. במסגרת זו ארגון דתי-לאומי חמוש בתיאולוגיה אסלאמית רדיקלית (קצרה היריעה לעסוק בזו כאן ובהוגים בולטים כדוגמת אבן תימיה ובני דמותו המודרנים כסיד קוטב, ששימשו השראה לארגונים דומים כאלקאעדה ודאעש) הוציא מהכח אל הפועל תוכנית למיגור האוייב האידיאלוגי-הלאומי שלו תחת הכותרת הלא מקרית: שטפון אלאקצא.

משקלן ההולך וגובר של תפיסות אמוניות במרחב, מתאפשר בין השאר בשל ההגיון האתנוקרטי המכתיב את התנהלותה של מדינת ישראל וחברת הרוב היהודי. החיבור בינו לפרויקט הקולוניאלי הציוני היה יציב ויעיל לפרקי זמן קצרים אך לאורך הזמן, וכפי שכבר ניתן להבחין בכך בזמן הנוכחי, מייצר אתגר משמעותי ליציבותה של המערכת השלטונית, וקורא תגר על האידיאולוגיה הבראשיתית שעיצבה את מדינת ישראל. תהליכים אלה מתבהרים היטב במחקריי על הפוליטיקה של המקומות הקדושים כפי שהם נפרשים בדפיו של ספר זה״. 

עוד על לוז ובנושא: