אנתרופולוגיה לשבת

מה קורה כאשר אנתרופולוגית מבינה שהיא פוחדת במהלך עבודת השדה שלה?  מה פחד יכול ללמד אותנו על פעילות פוליטית ועל יחסי כוח? במאמר בכתב העת Israel Studies כותבת לבנת קונופני-דקלב על איך תחושת פחד שחוותה במהלך עבודת השדה עם ישראלים שפועלים בישובים פלסטינים בגדה, הובילה אותה להבין מחדש את המחקר. קונופני-דקלב מצביעה על כך שפחד פוליטי והדיסוננס בינו ובין עמדה פוליטית שמאל רדיקאלית כמו גם ידידות פוליטית עם פלסטינים, יכול להניב תובנות פוליטיות חדשות ולחשוף כיצד הפחד משמש גם ככלי שליטה.

המאמר מבוסס על מחקר הדוקטורט שלי שעסק בתפיסת ריבונות ופעולה פוליטית בקרב ישראלים וישראליות שעזבו את ישראל מסיבות פוליטיות ועברו לחו"ל או לישובים פלסטינים בגדה, ומתמקד בעבודת שדה וראיונות עם בנות שיח שעברו לגדה. המאמר נפתח בקטע מתוך יומן השדה ומתאר   פחד שהתעורר בי במהלך שהות ביישוב פלסטיני בו התגוררתי כחלק מעבודת שדה עם אחת מבנות השיח שלי. הפחד גרם לי לבחון מחדש את תמלול הראיונות ואת יומן השדה, והביא אותי להכרה בנוכחות של פחד בחומרי המחקר ובמשמעותו הפוליטית. מעבר לתרומה של הדיון בפחד לספרות על רגשות פוליטיים ודמיון פוליטי, המאמר גם מעלה את החשיבות של רגשות כאפיסטמיים בכל מחקר, ובמיוחד במחקר אנתרופולוגי, וכן את החשיבות של תצפית משתתפת וההתנסות של החוקרת בשדה כמקור ידע חשוב. במקרה שלי, חווית הפחד שחוויתי לא רק הוסיפה מידע וחיזקה דברים שהעלו בנות שיחי, אלא אף שינתה את הגישה שלי לחקר ריבונות ופעולה פוליטית.

האירוע שפותח את המאמר נשמע טריוויאלי. אחרי יום של עבודת שדה שכללה שהות עם בת השיח שלי רותם (שם בדוי) בארגון פלסטיני בו התנדבה, נסענו, אני רותם ועוד שתי מתנדבות, אחת מהן סטודנטית פלסטינית (נסרין, שם בדוי), למסיבת פרידה ממתנדבת אחרת שעמדה לעזוב את הארגון ואת האזור. בדרך למסיבת הפרידה סיפרה לי נסרין על אירוע דקירה של חייל ישראלי שהתרחש סמוך לישוב בו היא מתגוררת. המחשבה על הדקירה לא עוררה בי פחד באותו רגע, אלא העלתה בי מחשבה על הפחד של הסטודנטית הפלסטינית מפני התפרעויות של מתנחלים סמוך ליישוב בו היא חיה עם משפחתה. היעדר פחד אפיין את השהות שלי בישוב הפלסטיני, כמו גם את עבודת השדה עם בנות שיח אחרות החיות בגדה בכל אותה שנה.

ביישוב בו התגוררה רותם חשתי בטוחה ורצויה. בימים הראשונים לשהות שלי שם התארחתי אצל משפחה פלסטינית שרותם הכירה. בכל מפגש עם פלסטינים ופלסטיניות, גם עם מי שבתחילה היו ביקורתיים כלפי השהות שלי, נתקלתי ברוחב לב, הכנסת אורחים, ורצון להגן עליי. כשאנשים מבוגרים הבינו שאני מישראל, הם לרוב חלקו איתי זיכרונות מהתקופה בה עבדו או יכלו לנסוע לשטחי 48'. אנשים צעירים, הביעו לעיתים הסתייגות, ושאלו למה דווקא "אצלם" אני עושה את המחקר. אבל, לאחר הסבר על מטרות המחקר, אלו גם אלו, תמיד הציעו לי עזרה, ואף הסבירו לי היכן הם עובדים או איך ליצור עמם קשר במידה ואתקל בבעיה או קושי.

באופן מוזר דווקא במקום בו הייתי אמורה להיות בסכנה, חשתי מוגנת. ולמרות זאת, בערב שבו נסרין סיפרה על הדקירה, התעוררתי לקול קריאות המואזין בפחד. הפחד הזה הפתיע אותי, הכעיס אותי, ועמד בסתירה עם ההתנסות שלי ביישוב הפלסטיני ועם עמדותיי הפוליטיות. הדיסוננס בין הפחד מפני פלסטינים ובין הניסיון שלי והעמדה האידיאולוגית שלי, היה כל כך מטלטל שהוא גרם לי לרצות לבחון את עצמי ואת המחקר מחדש. התחלתי לחפש מקורות אנתרופולוגיים המתארים חוויות דומות, כמו למשל חווית הפחד של הורטנס פאודרמקר או חווית שנאה של ע'סאן חאג' כדי לחשוב איתם ובאמצעותם על חווית הפחד שלי ומשמעותה האנליטית – משמעות שהיא מעבר לסיפור על כניסה לשדה או מיצוב החוקרת.

חזרתי אל הראיונות ויומן השדה שניהלתי. חווית הפחד שלי גרמה לי לקרא קריאה מחודשת של חומרי המחקר שאספתי. למרות שעמדתי עוד קודם לכן על הנוכחות של רגשות בראיונות, לפתע ראיתי עד כמה רגשות, ובעיקר פחד פוליטי, היו משמעותיים בראיונות. רגשות הפכו להיות לא רק מקור אפיסטמולוגי משמעותי ביותר למחקר, אלא אף בסיס אונטולוגי להבנת ריבונות ופעולה פוליטית.

בדוקטורט אני מצביעה על האופן בו ריבונות מעוגנת ברגשות, בתחושות, בתודעה ובתפיסת העצמי של הסובייקטים, גם בקרב אלו שמתנגדים לעקרונותיה, וכי גם פעולה פוליטית ודמיון פוליטי צומחים מאותם אתרים מגופנים. במאמר עצמו אני מצביעה על כך שפחד פוליטי והדיסוננס בינו ובין עמדה פוליטית שמאל רדיקאלית כמו גם ידידות פוליטית עם פלסטינים, העלו בנו (חוקרת ובנות שיח) שאלות פוליטיות ותרמו להתפתחות מחשבה ודמיון פוליטי אלטרנטיבי.

במאמר אני מתייחסת למה שמכונה המפנה האפקטיבי (The affective turn) ולביקורת עליו, תוך הצגת הספרות הפמיניסטית, באנתרופולוגיה ותחומי ידע אחרים, שקידמו זה מכבר את חקר הרגשות ואת תרומתם להבנת סוגיות חברתיות. המאמר מתמקד בפחד פוליטי ומצביע על כך שהעמדה המופיעה בספרות רואה בפחד אמצעי לשליטה באוכלוסייה וכלי ליצירת סגרגציה בין "אנחנו" ו"הם", כמו במקרה של יהודים ופלסטינים. המאמר מוסיף על ספרות זו ומצביע על כך שפחד יכול לחשוף את השליטה, וכי הדיסוננס בין הפחד ובין עמדות פוליטיות יכול להניב תובנות פוליטיות חדשות.

לינק למאמר:

Project MUSE – "This is What My Fear Told Me": Fear as Key to Understanding Political Action (jhu.edu)