אנתרופולוגיה לשבת

כיצד זבובים שעברו עיקור ופשפשים טורפים קשורים להפרחת השממה? איך תשתית חקלאית קשורה ללא-אנושי והאם דרך מבט על מינים זרים ניתן לדבר על מתיישבים? מאמרו (הפתוח והחופשי) של לירון שני אשר פורסם בכתב העת Cultural Anthropology, עונה על שאלות אלו דרך מחקר אתנוגרפי על החקלאות וההתיישבות בערבה, בה הוא גם גדל. שני, חבר סגל בעברית (ומאנשי בחברת האדם), משרטט את תפקידה הכפול של התשתית החקלאית בערבה, הפוליטי והאקולוגי, ומאתגר את הדיכוטומיה בין זר וילידי בקרב הלא אנושי כמו גם האנושי:

ביום חורף נעים בינואר יצאתי עם אורית, פקחית מזיקים, לסיבוב בחממות הפלפל שהיא אחראית עליהן בערבה התיכונה. תפקידה של אורית, דור שני לראשוני המתיישבים היהודים באזור מתחילת שנות השבעים, הוא לזהות מזיקים, כלומר חרקים ובעלי חיים אחרים הגורמים נזק לגידולים החקלאיים ולהמליץ לחקלאי על הטיפול המתאים להרחקתם. 

עבודת הפיקוח מצריכה בעיקר שימוש בעיניים, ואורית סקרה במבט ממושך את כל החממה והחלה לעבור בין שורות צמחי הפלפל. החום בחממה היה כמעט בלתי נסבל. לבסוף היא עצרה ליד אחד השיחים והצביעה על אחד הפלפלים בשיח. התכופפתי והבטתי מקרוב, אבל לא ראיתי כלום. אורית סימנה לי על החיבור בין הפלפל לשיח, ובקושי הצלחתי להבחין בסימנים כסופים העוטפים את החיבור. "תריפס קליפורני", הסבירה. 

התריפס הקליפורני הוא חרק קטן, הנחשב אחד המזיקים הגדולים לפלפל ולעגבניות. התריפס הוא מין פולש, כלומר מין שהגיע בעקבות פעילות האדם לאזור שמחוץ לתחום תפוצתו הטבעית, והצליח לייסד להתבסס שם. התריפס הוא מהגר ותיק יחסית בערבה: הוא הגיע לישראל בתחילת שנות השמונים, כאשר הורחבו שטחי החקלאות האינטנסיבית בערבה. אורית מסמנת את הצמח הנגוע בסרט סימון צבעוני ועוברת הלאה. 

למחרת חזרתי לחממה זו, הפעם עם אסף – החקלאי שלו היא שייכת. אסף חדש יחסית בערבה, הוא מתגורר בה רק שבע שנים. במקור הוא ממרכז הארץ, והגיע לאזור בשנת 2010 בעקבות בת זוגו מיכל – בת המושב ודור שני לחקלאי המקום. אסף לוקח בקבוקון לבן קטן ומתחיל לפזר נקודות חומות על העלים של השיחים שאורית סימנה בחממה. הנקודות האלה היו האוריוס, פשפש טורף, שהוא האויב הטבעי של התריפס ונציג בכיר של "שכירי החרב פרוקי הרגליים", אשר משתתפים במאמץ של חקלאי הערבה להתמודד עם הפגיעה בגידולים החקלאיים. גם האוריוס הוא מין פולש, חדש יותר מהתריפס – הוא נמצא בישראל רק כ-15 שנה, ולהבדיל מהתריפס הוא לא היגר בטעות. האוריוס מגודל ומטופח במפעלים מיוחדים, והובא לאזור במטרה להילחם בתריפס. כלומר, זהו חרק "תרבותי", המגודל באופן מסחרי בידי בני האדם כדי להילחם בחרק אחר, שגם הוא הגיע לאזור בעקבות האדם – אך כחלק מהטבע ה"לא נכון", שנוצר בעקבות כניסת החקלאות האינטנסיבית לערבה. 

כמה ימים מאוחר יותר שלח לי אסף תמונה מטושטשת של אוריוס טורף תריפס על ידי מציצת נוזלי גופו. הפעם המלחמה בתריפס הצליחה. 

ניתוח פעולותיהם של אורית, אסף וחבריהם, כמו גם של האוריוס, הטריפס וחרקים אחרים, הם חלק מהמחקר שלי על ההשפעות האקולוגיות והפוליטיות של ההתיישבות באזור הערבה, כמו גם את נזילות ההגדרות של מינים זרים/ילידים. במאמר אני מפתח את המושג “תשתית חקלאית”, כדי לתאר את רשת הקשרים המאפשרים את החקלאות – צמחים, חקלאים, פועלים, קידוחים, וגם ״חרקים מועילים” – כחלק ממסגרת תיאורטית המשלבת את האנושי והלא אנושי בעידן הסביבתי הנוכחי. 

בשימוש יומיומי, המושג "תשתית" מתייחס לרוב לחפצים הבנויים מבטון ופלדה – המערכות הטכניות ה"קשות" המקלות על הפצת אנשים, אנרגיה, מים, פסולת או מידע. עם זאת, בעשורים האחרונים חוקרים בלימודי מדע וטכנולוגיה, אנתרופולוגיה ותחומים נוספים, הרחיבו את מושג התשתיות, והראו כיצד תשתיות הם אתרים החשופים למחקר אתנוגרפי על משא ומתן, מאבק ומשמעות. במילים אחרות, תשתיות הן לא רק הדברים עצמם, אלא גם היחסים ביניהם. עם זאת, השינוי הסביבתי הגלום בחקלאות, במיוחד בחקלאות אינטנסיבית באזורים מדבריים, מייצר לתפיסתי משמעות אחרת, ומצריך גם מושגים אחרים. לכן, המושג ׳תשתית חקלאית׳ עוסק, בין השאר, בקשרים בין אידיאולוגיות, מים, אדמה, יבולים, עובדים, חקלאים וציוד טכני. תשתית חקלאית מאפשרת לתאר את הרשתות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות המניעות ומקיימות את הפרקטיקה החקלאית, כמו גם את הקשרים הפיזיים – בארות, צינורות, מפעלים, מכשירים ועובדים חקלאיים. 

התפקיד הכפול של התשתית:

בחינת התשתית החקלאית מגלה את "התפקיד הכפול של התשתית": כמפעל פוליטי, היא יוצרת גבולות בין קהילות שונות; כמעשה אקולוגי, היא מעצבת מחדש את הסביבה: 

ברמה הראשונה, החקלאות כתשתית מאפשרת למשוך את המאמץ הפוליטי והחומרי ליצור גבולות בין האדם לאנושי – בין קבוצות חברתיות שונות. תשתית זו מציגה רעיונות, אידיאולוגיות לאומיות ודמיון סביבתי, אך גם ייצוגים קונקרטיים וחומריים: גדרות, אנשים, שדות, תאורה וצבא. התשתית החקלאית מאפשרת יצירת רצף של קהילות יהודיות-ציוניות לאורך הגבולות הפנימיים והחיצוניים כאחד בערבה. היא מאפשרת נוכחות מרחבית פיזית נגד מה שהמתיישבים היהודים בערבה ומדינת ישראל רואים כקבוצות מסוכנות, כמו הבדואים בתוך הגבול הפנימי או כניסה מגבולה החיצוני של ירדן.

ברמה שניה, התשתית החקלאית מאפשרת לשלוט ולשנות את הטבע והמדבר, כחלק מרצון ׳להפריח׳ את המדבר, להפוך אותו לירוק ופורח. אבל שינויים כאלה טומנים בחובם גם השלכות לא רצויות. יצירת חקלאות אינטנסיבית, מערכות השקיה, שימוש בחומרים כימיים, ניצול משאבי טבע ועוד, מביאים לשינויים סביבתיים באזור, כגון פגיעה בבתי גידול מקומיים והשפעה על המגוון הביולוגי. בעקבות התשתית החקלאית והשינויים שהיא מייצרת, מגיעים מינים זרים ופולשים, הדוחקים את המינים המקומיים. 

אבל כפי שכבר הראו חוקרים רבים, אחת החוזקות המושגיות של תשתית היא שהיא אינה קפואה, אלא משתנה, מתפתחת ומתעצבת עם הזמן. כך גם התשתית החקלאית, השומרת על תפקידה הכפול, מתאימה את עצמה בהתאם לצרכים הכלכליים, הפוליטיים, הטכנולוגיים והחברתיים, כפי שאני מפרט באופן נרחב במאמר עצמו. 

האם מין זר יכול להפוך למקומי? ומה לגבי מתיישב? 

במסגרת המאמר ניסיתי גם למקם את עצמי אל מול אחת התיאוריות הבולטות בכתיבה על ישראל/פלסטין באנתרופולוגיה ובכלל – ״קולוניאליזם התיישבותי״. כמי שנולד וגדל באזור הערבה, לא תמיד הייתי מודע להשלכות החברתיות-תרבותיות של ההתיישבות ובוודאי לא הייתי מודע לסוגיית "הילידים". בתחילת שנות ה-70 הורי עברו לאזור והחלו לעסוק בחקלאות במסגרת ההתיישבות היהודית (מושב). יחד עם חבריהם הם ראו עצמם "חלוצים", שנשלחו על ידי המדינה להילחם בשממה ולהפוך אותו למגזר חקלאי משגשג. אנחנו, הדור השני והשלישי של מתיישבים יהודים, ראינו את עצמנו כילדי מדבר, ילידי האזור. רק בשנות לימודיי באוניברסיטה התחלתי לחפור לעומק, ללמוד ולחקור על העבר ועל מי שישב בערבה לפנינו, הבדואים שגורשו ב1948, ולהבין את יחסי הכוח המגולמים במעשה ההתיישבות. במקביל, ככל שלמדתי יותר, הרגשתי יותר ויותר אי נוחות עם כמה היבטים של פרדיגמת הקולוניאליזם התיישבותי. אמנם יש הרבה מאפיינים משותפים לפרויקטים של קולוניאליזם התיישבותי ברחבי העולם ולהתיישבות בישראל ובערבה, אך קיימים גם הבדלים רבים שהמסגרת התיאורטית הזו מחמיצה בגישתה הדיכוטומית.

במאמר אני משחק בהשוואה בין האנושי והלא אנושי. אני מראה שבעוד שבמחקרים אנתרופולוגים ואחרים יש הסכמה שהגדרות של מהו מין פולש, זר או יליד, הן הגדרות דינמיות התלויות בתרבות, פוליטיקה, מקום וזמן; הרי שכאשר עוברים לאנושי ולתיאוריה של קולוניאליזם התיישבותי, יש הפרדה נוקשה וסטטית בין המתיישב והיליד.

באופן זה מתקיימות שתי שיחות מקבילות: השיח סביב החרקים – החרקים המקומיים, שנדחקו החוצה לטובת ה"פולשים" שבאו עם החקלאות האינטנסיבית של אנשי הערבה, מול החרקים ה"טובים", החרקים ה"מתורבתים" שמפזרים החקלאים בשדות. זאת, אל מול השיח על המתיישבים האנושיים, "החלוצים", שהגיעו לאזור לאחר עקירת התושבים הבדואים ורואים עצמם כילידי האזור, יחד עם צעירים כמו אסף שעברו לאזור בשנים האחרונות. באמצעות המושג ׳תשתית חקלאית׳ אני מציע שנוכל לחבר בין שני סוגי השיח הללו ולזהות כיצד משתמשים בלא-אנושי כדי להשיב את תפיסת הילידים של המתיישבים בערבה. למרות ששאלת הפריבילגיה נותרה בעינה (Zreik 2016), דיון כזה מאפשר לדעתי הבנה ניואנסית יותר של המפגש בין המתיישבים לילידים.

מי שמעוניין להעמיק, מוזמן לקרוא את המאמר המלא (והפתוח). 

עוד על עבודתיו של שני: