שיטת הערבה: השינוי במערכת היחסים בין האדם לעצי השיטה
חלק מתוך הפרק השישי בספרו של לירון שני (האוניברסיטה העברית) ״שיטת הערבה: אנתרופולוגיה של טבע, תרבות וחקלאות״ אשר פורסם במסגרת סדרת הישראלים המשותפת להוצאת האוניברסיטה הפתוחה ולהוצאת מכון בן גוריון. הפרק השישי בספר, מתאר את שינוי במקומם של עצי השיטה במרקם החיים בערבה. מאובייקטים שהיו חלק מהנוף, רקע לחיי הערבה ולהתיישבות החקלאית בה, הם עברו למרכז הבמה והיו מוקד למאבקים, לדיונים ולפרקטיקות חדשות. מערכת יחסים זו הושפעה ממאבקים פוליטיים, אישים, אירגונים ומדעים שהיו מעורבים בתהליכי השינוי ומשלבים רבות מהתמות המרכזיות שבספר עצמו – סוגיות של טבע-תרבת, תפיסות שונות של טבע ושמירת סביבה, יחסי אנושי ולא אנושי, והקשר של בני אדם למקום.
הספר ״שיטת הערבה״ מבוסס על מחקר אתנוגרפי הנוגע ליחסים המורכבים שבין טבע לאדם בערבה התיכונה. הספר פורש את השפעותיהן של ההתיישבות החקלאית האינטנסיבית בערבה על החי והצומח; את מערכות היחסים שבין השחקנים השונים בשדה החברתי בחבל ארץ זה, ובוחן את גישותיהם השונות כלפי הכוחות שמעצבים אותו: כלכלה גלובלית, תפיסות של לאומיות והיחסים מול המדינה ומוסדותיה.
בלב שיטת הערבה פרדוקס. המתיישבים באזור זה בחרו לגור בסביבה קשה מתוך אהבה לנוף ולמדבר, אולם נוכחותם משפיעה על הסביבה ומשנה אותה: ההתיישבות והחקלאות פוגעות בסביבה הטבעית ובמגוון הביולוגי שבה, מדלדלות את מקורות המים ומזיקות לבתי הגידול. במקביל, מתקיים מתח בין אלו התומכים בהרחבת החקלאות באזור לבין אלו המנסים להגביל את פיתוחה ולצמצם את השפעתה על הסביבה. דרך ניתוח פרשני של המאבקים למען שמירת הסביבה בערבה בעשור האחרון, ממחיש הספר גישות אנתרופולוגיות עכשוויות להבנת המתח שבין טבע לפוליטיקה, חברה לסביבה, אנושי ללא-אנושי – באזור הערבה ובכלל.
בספר שני חלקים מרכזיים. בחלק הראשון, "עיצוב הגבולות בין הטבע לתרבות", שני משרטט בשלושת פרקיו את ההפרדה שבין הטבע לתרבות לפי אנשי הערבה ואתאר מה נכלל בכל אחת מהקטגוריות. בפרק הראשון שי מתאר את מקומה המרכזי של החקלאות בעיצוב התרבות בערבה, ואת מקומן המרכזי של שמורות הטבע כמייצגות את הטבע "הטבעי". בשני הפרקים הבאים הוא מתאר את ההשפעות של החקלאות על הסביבה ומנתח את תפיסות הטבע(ים) השונות של אנשי הערבה. בחלקו השני של הספר, "המשא ומתן על הגבולות שבין הטבע לתרבות", שני משרטט את המשא ומתן בין מי שמנסים לחזק ולקבע את הגבולות ובין מי שמנסים לרכך ולטשטש אותם. בשלושת הפרקים בחלק זה שני בוחן את המאבקים על השטחים הפתוחים בערבה ובאזור המרכז, בייחוד את המאבק על עצי השיטה ומעמדם החברתי בערבה, ומתאר את הניסיונות של פעילים שונים לרכך את המתח שבין חקלאות לסביבה. חלק מהפרק המובא כאן, הפרק השישי, הוא האחרון בחלק זה.
הפרק השישי בספר ״שיטת הערבה: השינוי במערכת היחסים בין האדם לעצי השיטה״ מתאר את שינוי במקומם של עצי השיטה במרקם החיים בערבה. מאובייקטים שהיו חלק מהנוף, רקע לחיי הערבה ולהתיישבות החקלאית בה, הם עברו למרכז הבמה והיו מוקד למאבקים, לדיונים ולפרקטיקות חדשות. מערכת יחסים זו הושפעה ממאבקים פוליטיים, אישים, אירגונים ומדעים שהיו מעורבים בתהליכי השינוי ומשלבים רבים מהתמות המרכזיות שבספר עצמו – סוגיות של טבע-תרבת, תפיסות שונות של טבע ושמירת סביבה, יחסי אנושי ולא אנושי, והקשר של בני אדם למקום.
————————————————————————————————————–
אני פה כבר כמעט 40 שנה בערבה, ואני רוצה דבר אחד שתסביר לי, שאני אוכל להבין. נסעת עכשיו מצומת הערבה, יש משני הצדדים מאות שיטים. פה רוצים להשאיר קצת אדמה, רוצים להתיישב, חצבה, עין יהב. למה אנחנו צריכים לעבור את מסכת הייסורים הזו, אני לא מבין. בגלל שיש שם קצת שיטים? יש לנו כאן אלפי דונמים של שמורות טבע. מה אתם רוצים, שהכול יהיה שמורת טבע? תגידו לי ואני אלך מפה, תגידו לי ואני אקח את הבית שלי ואלך. אני לא מבין, איפה שזורמים מים גדלה פה שיטה, איפה שמישהו משתין גדלה שיטה, אני ממש לא מבין את זה, לא מבין, אני כבר 38 שנה במדבר הזה, בחום הזה […] פה צריך לתת מדליה למי שנמצא כאן […] ורק בגלל איזה פלצן ומחבק עצים אחד, אז עושים לנו את מוות, מה זאת השטות הזו […] אתה פקיד היערות? אתה רואה פה יערות? לא, זה מעצבן אותי […] תנו לנו לחיות כאן, מגיע לנו מדליה […] תעקרו כבר את העץ הזה […] יאללה קדימה.
עד שחברי הוועד האחרים של מושב חצבה הצליחו להרגיע את שלמה קרמר, פניו היו סמוקות מאוד וגופו רעד. זו הייתה אחת הפגישות הטעונות בנושא המאבק סביב עצי השיטה בערבה. קרמר, חקלאי ותיק הנושק לגיל שבעים, הרגיש שהוא נלחם על ביתו, על מפעל חייו ופרנסת ילדיו. הוא לא הצליח להבין איך פתאום הסביבה חשובה יותר ממנו. כיצד הוא נתפס כאויב הטבע, אויב השיטה.
עצי השיטה הם הנוף האופייני לערבה. עבורי, כמו עבור רבים שגדלו באזור או אפילו רק חולפים בו לאורך כביש הערבה הארוך, מדובר במעין סמל של האזור. בית הספר האזורי נקרא בית ספר שיטים, בסמל המועצה האזורית מופיעים בית השוכן בצלו של עץ שיטה, ועוד. למרות זאת, עד השנים האחרונות עצי השיטה לא ממש עמדו בראש מעייניהם של תושבי האזור: להבדיל מהבדואים אשר רעו באזור עד 1949 ולתושבים קדומים יותר, אשר השתמשו בעצי השיטה למאכל צאן וגמלים, כמחסה מהשמש וכחומר בערה, תושבי המקום הנוכחיים לא עשו בהם כל שימוש מלבד "לצאת אל הטבע" ולשבת תחת צל העצים. עצי השיטה היו פשוט חלק מהנוף. הם סימלו את המדבר בחוץ, זה שנמצא בשמורות הטבע ובשטחים הפתוחים מחוץ ליישובים ולשטחי החקלאות, את הסביבה המופרדת מהחברה – השיטים מול הפלפלים, הטבע מול התרבות.
בשנים האחרונות חל שינוי במקומם של עצי השיטה במרקם החיים בערבה. מאובייקטים שהיו חלק מהנוף, רקע לחיי הערבה ולהתיישבות החקלאית בה, הם עברו למרכז הבמה והיו מוקד למאבקים, לדיונים ולפרקטיקות חדשות. לכן חשוב להבין את היחסים שפיתחו אתם שחקנים שונים בזירה, ולהסביר כיצד שינויים במערכת יחסים זו מוכלים בתוך המרקם החברתי בערבה.
בפגישה שבה נאם שלמה קרמר את נאומו הנרגש ביוני 2011 השתתפו חלק מחברי הוועד של מושב חצבה, נציגי המועצה האזורית ופקיד היערות של הקרן הקיימת לישראל, שאליו בעיקר הופנה הנאום. הפגישה הייתה חלק מסדרת דיונים שעסקו בהרחבת השטחים החקלאיים בערבה. כמה חודשים לאחר פגישה מתוחה זו תיאר באוזנַי דן יוגב, דור שני לחקלאים בחצבה ויושב ראש הנהלת המושב דאז, כיצד הוא מבין את המצב החדש בערבה: "אני רואה את פוטנציאל הסכנה של עצי השיטה. אני מבין שאם אני שותל היום שיטים,[1] באזור שאולי בעתיד אני רוצה לפתח [לחקלאות], אני בעצם פוגע בעצמי. מכיוון שהיום אנחנו יודעים שהשיטה חזקה יותר מהחקלאי […] אני בעד הגנה על העצים, אבל במצב שנוצר היום, השיטה מנצחת אותנו בקרב, אז למה שאני אכניס אותם לתוך השטח שלי?".
עצי השיטה (Acacia) הם המרכיב העיקרי בנוף הסוואנות באפריקה, וגם בערבה. הם חלק ממשפחה של כ=1,300 מינים שונים בעולם, מאוסטרליה ועד אפריקה. בערבה מצויים בעיקר שני מיני שיטה: שיטה סלילנית (raddiana Acacia), המתאפיינת בגזע יחיד המתפצל בחלקו העליון, ושיטת הסוכך (Acacia Tortilis), המאופיינת בגזע מפוצל ובחלק עליון שטוח יחסית. עצי השיטה מתאפיינים בעלי לוואי קוצניים ובעלים קטנים, ארוכים ודקים. פירות השיטה הם בצורת תרמיל מסולסל שגודלו משתנה בין המינים (רון 2012). מבחינה אקולוגית, עצי שיטה הם "מין מפתח" (key stone) בערבה, כלומר מין שסביבו מתפתחת מערכת אקולוגית עשירה של צומח וחי הנשענים עליהם (פרלברג, רון ורמון 2013). תחת צל עצי השיטה, מקום מפלט מהחום והשמש, מצטופפים מינים רבים כגון צבאים, יעלים, חוגלות, זנבנים, בני אדם ועוד. יותר מזה, עצי השיטה הם מקור מזון ומחיה חשוב, בהיותם עצים ירוקי עד. עלי השיטה מכילים אחוז גבוה של מים וחלבון, והם מזון מועדף על בעלי החיים בתנאים הקיצוניים של המדבר (רון 2012). שפע מיני חרקים ניזונים מעלי השיטה ומפרחיה. גזעי השיטה וקליפתה משמשים כמזון לחרקים וכמחסה לזוחלים. פרפרים, חיפושיות וחרקים אחרים חיים על השיטה, חלקם תקופה קצרה וחלקם כל חייהם. ציפורים רבות, כגון זנבנים, חנקנים ואחרים, משתמשות בעצי השיטה כאתרי קינון, מחסה, עמדת זינוק לטרף ומקור מזון (פרלברג, רון ורמון 2013). יונקים רבים, כגון צבאים, יעלים ואף גמלים ועזים, ניזונים מהפירות ומהזרעים ואף מפיצים את הזרעים דרך מערכת העיכול שלהם. ומאחר שבעשורים האחרונים ירד מספר היונקים הגדולים באזור הערבה בשיעור רב, ייתכן שנפגעה גם יכולתם של עצי השיטה ליצור אוכלוסייה חדשה. אך המערכת האקולוגית סביב השיטה לא מסתיימת בכך: על שורשי העצים, שעל אורכם ותפקודם מתנהל ויכוח מדעי (שם), מתפתחות פקעיות חנקן, המורכבות ממושבות חיידקים שמקיימות יחסי הדדיות עם העצים ועוזרת לספק חלק מתצרוכת החנקן הנדרשת להם (רון 2012). גם צמחים רבים נמצאים במערכת יחסים עם עצי השיטה. הבולט שבהם הוא הרנוג השיטים – צמח טפיל ממשפחת ההרנוגיים אשר גדל על השיטים ומקבל מהם את המים והמינרלים שלהם הוא זקוק. צבע פרחיו האדום העז מושך ציפורים רבות אל השיטה, והוא אף משמש כמארח למינים נוספים (פרלברג, רון ורמון 2013).
כסמל תרבותי, עץ השיטה עדיין לא מתקרב למעמדו של עץ הזית או אפילו למעמדו של עץ התמר, מתחרהו המרכזי כסמל למדבר, לטבע המקומי ולערבה. אך הוא בכל זאת מרכיב מרכזי בנוף האזור. "אני רואה בשיטה את הסמל של האזור", טוען גדי רובין, מבכירי ארגוני הסביבה באזור ותושב הערבה הדרומית שנים רבות. "בניגוד לאדריכלים מהצפון שבאו וחשבו שתמרים זה הסמל של המדבר ותקעו אותם בכל הכניסות ליישובים – מה שגורם ללכלוך, לא עושה צל ופוגע בסביבה – אני מאמין בשיטים, יותר יפה ויותר יעיל". להבדיל מעץ הזית, המסמל שורשיות והשתקעות באדמה, שורשיה של השיטה שטוחים ולא מעמיקים. כמו כן, שלא כמו עצי הזית והתמר, עצי השיטה אינם גידול חקלאי ואין להם קשר מובהק לתרבות ולחברה בסביבת היישוב. הם מסמלים את הטבע הפראי והטבעי – נוף אותנטי, סמל לשטחים הפתוחים. עצי השיטה מסמלים את הערבה, את רצועות השטח שעדיין לא מיושבות ואת הקשרים ויחסי הגומלין העדינים במערכת האקולוגית כולה. אך נדמה שהחשש של דן יוגב מעצי השיטה כפי שהראיתי בציטוט למעלה, אינו נובע ממה שהם מסמלים אלא מהדבר הלא-אנושי בעצמו, מעצי השיטה. אם כך, על מנת להבין את השינוי במעמדם של עצי השיטה כיום יש להרחיק מעבר לסמל ולבחון את מערכות היחסים של בני אדם עם השיטים עצמן. להלן אפרט את ארבעת התהליכים שהובילו לשינוי ביחסיהם עם השיטים: פרויקט אמץ שיטה, שינוי פרדיגמה ומאבקי כוח בתוך הקרל הקיימת לישראל, בורות וידע מדעי כלפי השיטים והרצון להרחיב את שטחי החקלאות והתנגדות לכך.
להמשך חלק מהפרק השישי:
עוד על שני