אנתרופולוגיה לשבת

ליאור בסרמן-נבון, (חוקרת במכון ברוקדיל) כותבת על מאמרה החדש שפורסם בכתב העת Sexualities. המאמר, שעוסק ב"בורות חוויתית", מצב שבו אדם חווה חוויה גופנית שאין לה הקשר ברור בידע החברתי או המדעי הזמין, אצל נשים שחוות שפיכה נשית. אך לצד הבורות, המאמר גם מציג כיצד חלק מהנשים מאתגרות את היררכיית הידע הזו על ידי תפיסת תחושת הגוף שלהן כמקורות ידע לגיטימיים:

כשדנה חוותה לראשונה תחושת נוזל היוצא מגופה במהלך קיום יחסי מין, היא הרגישה מבוכה ואף חששה שמדובר במתן שתן. "לא הבנתי מה קורה," היא סיפרה, "זה היה מביך, אבל גם גרם לי לתהות". רק לאחר חיפושים באינטרנט היא נתקלה לראשונה במושג "שפיכה נשית". החיפוש הזה העניק לה תחושת הקלה, אך גם העלה בה גם הרבה שאלות במקביל. 

המקרה של דנה אינו יוצא דופן. הוא מתאר דפוס שחזר על עצמו בקרב נשים רבות שעמן שוחחתי לאורך המחקר, מצב שבו קיימת אצלן חוויה גופנית לא ברורה במהלך גירוי מיני כלשהו, אך הן אינן חשות חוויה של ידיעה לגבי המתרחש בגוף. להיעדר היכולת הזו אני קוראת במאמרי "בורות חוויתית", מצב שבו אדם חווה חוויה גופנית שאין לה הקשר ברור בידע החברתי או המדעי הזמין. מושג זה מראה כיצד היררכיות ידע מדעיות משפיעות על האופן שבו נשים מפרשות את גופן וכיצד הן נתקלות במגבלות חברתיות או מדעיות המקשות עליהן להבין את החוויות שלהן. מצב זה מוביל לעיתים קרובות לתחושות של מבוכה, בושה או ספק עצמי. 

התופעה של שפיכה נשית, המוגדרת באופן הרחב ביותר כפליטת נוזל מאזור איבר המין הנשי במהלך גירוי מיני, נחשבת לנושא טעון ושנוי במחלוקת בעולם המערבי. בתרבויות מסוימות, כמו ברואנדה לדוגמא, היא נתפסת כתופעה מינית טבעית וחיובית, בעוד שבמערב היא סובלת מהיעדר הכרה מדעית רחבה. 

הידע הרפואי על התופעה התגבש באופן מובנה רק בתחילת שנות ה-80, ומאז נותר מוגבל. כפי שאני מראה במאמרי שעוסק בידע הביו רפואי על שפיכה נשית, הקיום של התופעה בביו-רפואה מותנה בהוכחת הדמיון שלה לזרע הגברי. הדמיון, כמובן, מצוי כבר בשמה, אך היעדר היכולת להוכיח את הדמיון הזה מסווג אותה לעיתים קרובות כפתולוגיה או כמופע של בריחת שתן. הבנייה המוגבלת של הידע המדעי סביב שפיכה נשית והבורות שנובעת ממנה מובילות לא רק לחוסר ודאות אלא גם לבורות חווייתית בקרב נשים. 

בדומה לדנה, אורה תיארה חוויה דומה. כאשר חוותה לראשונה שפיכה נשית, היא הרגישה תחושה של טעות גופנית. "לא ידעתי מה זה היה," היא סיפרה. היא הרגישה מבוכה אך גם תחושת הנאה. "אני חושבת שהגוף שלי ידע מה זה היה עוד לפני שאני הבנתי," היא שיתפה אותי בראיון שקיימתי איתה. מבחינת אורה, הידיעה של הגוף היתה נפרדת מהידיעה השכלתנית, הידע על התופעה. ובמאזן ההירככי היחסים היו ברורים – הגוף, גם אם ידע את המתרחש, לא הצליח להעניק לאורה תחושה של ידיעה בוודאות. כך, אורה נותרה בחוויה של חוסר הבנה ואף חוויה של טעות גופנית. רק שנים לאחר מכן, כאשר חברה שיתפה אותה בחוויה דומה, היא הבינה שמה שחוותה הוא תופעה הנקראת "שפיכה נשית". 

לצד תחושות של תסכול ומבוכה שבורות חוויתית עשויות לגרום בהקשר של שפיכה נשית, במקרים אחרים בורות חוויתית תוארה כגורם להמנעות כללית מעונג מיני, מתוך חשש של נשים לחוות את התופעה שממנה חששו וכלפיה חשו בושה. לכן, החוויה של בורות חוויתית משפיעה לא רק על ההכרה והחוויה של אותן נשים את גופן, אלא יש בה כח להשפיע על הגוף עצמו. 

לעומת זאת, היו נשים שפגשתי לאורך המחקר שחוו את חוסר הידיעה באופן שונה לחלוטין. כך, לדוגמה, מדריכה טנטרית שפגשתי במהלך המחקר הציעה פרשנות שונה לחלוטין. היא סיפרה כי החוויה הראשונה שלה עם שפיכה נשית הייתה טבעית לגמרי מבחינתה. "לא הייתי צריכה לדעת מה זה," היא אמרה, "כי זה פשוט הרגיש נכון." בכך, היא תיארה גישה המאפשרת לנשים להתחבר לגופן מתוך תחושת אמון פנימי, מבלי לחפש אישור חיצוני או הסברים מדעיים. במסגרת סדנאות הטנטרה שבהן השתתפה, היא למדה לחקור את גופה ואת חוויותיה מתוך תחושת קבלה. הדבר איפשר לה ולמשתתפות אחרות להתגבר על תחושות של בושה או מבוכה ולהכיר בערך של גופן כמקור ידע.

במהלך המחקר, השתתפתי בסדנאות טנטרה שהציעו לנשים מסגרת שונה להבנת גופן. הסדנאות שילבו בין ידע מדעי לבין חוויות גופניות, והעניקו לנשים כלים לבנות ביטחון עצמי בגופן. אחת המשתתפות סיפרה לי: "לראשונה בחיי, הצלחתי להרגיש חופשיה לחוות את גופי מבלי להתבייש." במסגרת זו, נשים הצליחו לחקור את החוויות הגופניות שלהן מבלי לחשוש מתגובות חברתיות או מדעיות.

בעקבות הסיפורים של אותן נשים, אני מראה במאמר כיצד השפיכה הנשית, מעבר להיותה תופעה פיזיולוגית, היא שער להבנת יחסי הכוח בין הגוף לבין מבני ידע חברתיים ומדעיים וכיצד המתח ביניהם מייצר מצבים שונים של בורות. לאורך המאמר אני מבקשת למצב את הגוף לא כמקור לתחושות בלבד, אלא כמקור ידע לגיטימי מבחינה תרבותית. מתוך כך, המטרה היא לערער על ההיררכיות הקיימות בין ידע מדעי לידע חווייתי ולהדגיש את החשיבות של שילוב השניים כדי לקדם ידע מגוון יותר ובכדי למנוע תחושה של בורות חווייתית. בהקשר של שפיכה נשית, במקום לסווג את התופעה כפתולוגיה או להתעלם ממנה לחלוטין, עלינו להכיר בערכה ולחקור אותה בצורה מעמיקה יותר ולמצב את הידע של נשים שחוו שפיכה נשית כידע לגיטימי שיכול לספר לנו סיפור מיהמן על התופעה, ובכלל.

למאמר המלא.

עוד בנושא: