ברכות, מאמרי אורח

לרגל אישור הדוקטורט שלה כותבת ליאור בסרמן נבון על המחקר שביצעה ועל התהליך שהוביל אליו. את עבודת הדוקטורט שלה השלימה בסרמן נבון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, תחת הנחייתם של ד"ר גילי המר וד"ר עתניאל דרור.

לפני כשבע שנים התחלתי לשמוע זמזום מסביבי על תופעה הקרויה שפיכה נשית. השיח, הגם שהיה די מצומצם, הציג את התופעה כמשהו כמעט מיתי, שספק קיים ספק אגדה אורבנית, שתופס תאוצה עכשיו בסדנאות של קהילות מיניות מקודשת בארץ. כשחיפשתי באותה תקופה מידע על התופעה באינטרנט, גיליתי שאפילו ערך בויקיפדיה בעברית לא היה לה, והערך באנגלית בעיקר הדגיש כמה מעט ידוע עליה ועד כמה היא שנויה במחלוקת. חיפוש נרחב בגוגל גם הוא לא העלה יותר מדי מידע, ובעיקר כוון אותי לקראת סרטוני הדרכה, או אתרי פורנו. מהימדע הדל שכן הצלחתי לדלות, גיליתי שבין 10% לבין 54% מהנשים באוכלוסייה הכללית חוו שפיכה נשית לפחות פעם אחת בחייהן. המידע הזה, גם עבורי שאיני כמותנית באופיי המחקרי, לימד אותי שני דברים: הראשון, גם אם מדובר בעשה אחוזים מהאוכלוסייה של כלל הנשים, מדובר בהיקף אדיר, והשני, הטווח הכה נרחב, בין מיעוט לבין יותר מחצי, מצביע על היעדר היכולת למדוד את התופעה, ככל הנראה בשל היעדר היכולת להגדיר אותה, וכתוצאה גם על היעדר היכולת של נשים לדווח עליה. היקף ונוכחות ההיעדר של הידע על התופעה, בין אם ידע חברתי פופולרי ובין אם ידע ביו-רפואי, ריתק אותי והוא שהוביל אותי לכתיבת עבודת הדוקטורט.

במסגרת המחקר, שנכתב בהנחייתם של ד״ר גילי המר וד״ר עתניאל דרור, בחנתי את הידע החברתי הקיים על תופעת השפיכה הנשית המוגדרת באופן הרחב ביותר כפליטה של נוזלים מאבר המין הנשי במהלך גירוי מיני. למרות ששפיכה נשית תועדה בתרבויות שונות, לרבות התרבות המערבית, מעל ל-2000 שנים, ולמרות שהוכרה על ידי הידע הרפואי המערבי כתופעה נורמטיבית מאז שנת 1981, מקורה של התופעה, תפקידה, מנגנוניה, היקפה באוכלוסייה כמו גם עצם קיומה נותרו שנויים במחלוקת. כתוצאה, תופעת השפיכה הנשית והידע לגביה מהווים הזדמנות לבחון את הקשר בין יצירת ידע ויצירת בורות. שאלות המחקר בבסיס עבודת הדוקטורט שלי עסקו במהן ההתגלמויות השונות של בורות, איך בורות מיוצגת ונחוות בשדות חברתיים שונים, ומהם סוגי הבורות הקיימים?

חשוב לציין שהמונח בורות מסמן כאן היעדר ידע, ולא ידע לא נכון כעמדה שיפוטית. תחום חקר הבורות (Agnotology studies) מדגיש את החשיבות שבהבנת הסיבות ליצירת היעדר ידע, ואת השפעותיו על החברה והתרבות. אותה בורות, המסמנת את הגבולות של הידע הקיים, אינה "פשוט" היעדר, אלא צריכה להיחקר כיצירה חברתית הנובעת מתפיסות, עמדות ואינטרסים שונים.

כדי להבין את הבורות סביב תופעת השפיכה הנשית, התמקדתי בעבודת המחקר בסוגים שונים של ידע המיוצרים על התופעה ואת הגבולות של אותן הידיעות. איסוף הידע כלל עבודת שדה בסדנאות בהן מלמדים על שפיכה נשית, ראיונות עם נשים שחוו את התופעה, ניתוח של תגובת נגד בטוויטר בשם #notpee וניתוח שיח של מחקרים ביו-רפואיים על התופעה. בהתבסס על הפרשנות של סוגי הידיעות השונים הללו, עבודת הדוקטורט שלי מראה כיצד מודל היררכי של ידע, המציב ידע רפואי כידע הנחשב ביותר, ודוחק הצידה סוגי ידיעות שונים כגון ידע גופני או ידע חוויתי כאפשרויות דרכן אפשר "באמת" לדעת, משפיע על היכולת שלנו לחוות ידיעה וגורם ליצירה של בורות. בהיעדר ידע רפואי על שפיכה נשית, והיעדר שיח חברתי, נשים שחוות שפיכה נשית אינן מסוגלות לקטלג את החוויה הגופנית שלהן בקטגוריה מוכרת, ולחוות ידיעה.

במסגרת המחקר אני טוענת כי הגוף והחוויה הסובייקטיבית הם כלים אמפיריים ותיאורטיים חיוניים לידעה, ולחוסר ידיעה. על ידי הצגת הדרכים השונות בהן בורות יכולה להיות מוצגת ונחוות, אני מציעה טיפולוגיה חדשה של בורות המרחיבה את הטיפולוגיות הקיימות בספרות על בורות כיום המתייחסות לקטגוריות ומאפיינים שונים של היעדרו של ידע היגדי (Propositional) בלבד. בהתבסס על טיפולוגיות קודמות של ידע באנתרופולוגיה, אני מציעה שלוש קטגוריות של בורות: היגדית, חווייתית וגופנית שלכל אחת מהן מאפיינים, מופעים, וגורמים שונים. לבסוף, העבודה מציעה מודל היברידי של ידע המייחס לסוגים שונים של ידיעות מהימנות, כתלוי בהקשר החברתי והתרבותי שבהן הן נוצרות ומגולמות. כך, אני מראה שלעיתים כדי להתגבר על בורות, אין צורך בהכרח ביצירת ידע חדש, אלא לעיתים מספיק להישען ולהכיר במקורות מידע שונים כמקורות מהימנים דרכם ניתן לדעת.