מֵעבר לדמיון הליברלי של המחקר הביקורתי בישראל- אסופת מאמרים חדשה
ד"ר כנרת שדה כותבת לבחברת האדם על אסופת המאמרים שכותרתה: "מֵעבר לדמיון הליברלי של המחקר הביקורתי בישראל", שיצאה לאור לאחרונה בהוצאת ון ליר והקיבוץ המאוחד. הכותבים באסופה: ד"ר מירב אלוש-לברון, ד"ר דנה אלכסנדר, ד"ר אייל בר-חיים, פרופ' אריקה וייס, פרופ' עזיז חידר, ד"ר מרב ירושלמי, פרופ' ניסים מזרחי, ד"ר מירב נקר-סדי, ד"ר שלמה פישר וד"ר כנרת שדה דנו במאמריהם בשאלות שעלו לאור השינויים שחלו בעמדה הליברלית מאז אירועי ה-7 באוקטובר. ד"ר שדה מסבירה בטקסט שכתבה את הרקע לפרסום האסופה:
כיצד ניתן להסביר את העובדה שמזרחים מרקע חברתי-כלכלי נמוך המצביעים לימין ומתנגדים לארגוני זכויות אדם מקיימים קשרי עבודה ולימודים חמים וחיוביים עם פלסטינים, ומדוע הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה הישראליות מתקשות להסביר תופעה זו במשך שנים רבות כל כך? כיצד צמח מעמד הביניים הערבי בישראל, ומדוע הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה הישראליות נדרשו לתופעה זו באיחור ניכר כל כך? מדוע תאוריות פוסטקולוניאליות אינן מספיקות כדי לנתח קולנוע מזרחי עכשווי, ומה ביכולתו של קולנוע זה ללמד אותנו על אקטיביזם מסורתי ופמיניסטי החורג מזה הרווח במעגלים הביקורתיים? מהו אותו רכיב בהתנגדות של תושבי דרום תל אביב למבקשי מקלט שפעילים וחוקרים ביקורתיים מתקשים להבין בניגוד לפוליטיקאים מן הימין? איך נראה אקטיביזם למען שלום ודו-קיום המקודם על ידי פעילים חרדים, או מתנחלים, ובמה הוא שונה מזה שמציע "מחנה השלום"? מה יכול להיות תפקידה של אמנות פוליטית בהתמודדות עם הקיטוב הפוליטי המחריף בישראל? מה פספסה התאוריה הביקורתית לגבי הסובייקטיביות המזרחית, ומדוע דווקא הספרות מצליחה במקום שבו הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה נכשלו? ולבסוף, כיצד פעילי שמאל יכולים לקדם את מטרותיהם לנוכח התנגדות חברתית שרק הולכת ונוסקת, ומהי התרבות הדמוקרטית הדרושה כדי לחלץ את החברה הישראלית מן המבוי הסתום שאליו נקלעה? שאלות אלה ניצבות בלב האסופה מֵעבר לדמיון הליברלי של המחקר הביקורתי בישראל שרואה אור בימים אלה בהוצאת ון ליר והקיבוץ המאוחד.
את האסופה הגשנו לשיפוט חודש לפני 7 באוקטובר 2023. האירועים שהתחוללו ב-7 באוקטובר ובשבועות ובחודשים שלאחריו לא רק ניפצו חיים רבים, רבים מדי, אלא גם העלו על פני השטח סוגיות חברתיות, פוליטיות ופרשניות מטרידות. בקריאה לאחור, נראה שהאבחנה באשר למצבו הבעייתי של השיח הביקורתי בזמן הזה, שאיתה יצאנו לדרך, זכתה בזמן שחלף להדגמה חיה – מופרזת ואכזרית במיוחד. ההתייצבות של השמאל הרדיקלי בעולם, ובפרט באקדמיה הצפון־אמריקנית, לצד חמאס, כבר ב-7 באוקטובר, וסירובם של רבים לגנות את מעשי הזוועה שביצע היכו בתדהמה ישראלים רבים, ובכללם אלה המשתייכים למעגלי השמאל הפרוגרסיבי. עבור האחרונים, הפניית הגב המפתיעה של השמאל האקדמי והפוליטי במערב כואבת במיוחד ולא אחת אף לוטה בערפל. אנחנו חושבים שקריאה מחודשת באסופה ממרחק הזמן הדחוס שחלף מאז 7 באוקטובר מאפשרת להתחקות על ההיגיון הפנימי של עמדת הוודאות המוסרית שבה אוחזים רבים מן המשתייכים למחנה השמאל הביקורתי־פרוגרסיבי במערב. גם מושג הביקורת, שמאז 7 באוקטובר הפך למאתגר ומעורר מחלוקת יותר מתמיד, עשוי להתבהר מתוך קריאה במבוא לאסופה ובמאמריה.
אבל לא רק עמדת השמאל העולמי השתנתה מאז 7 באוקטובר. קו השבר העמוק שנפער בלב החברה היהודית בישראל בין מתנגדי ההפיכה המשפטית לתומכיה רק הלך והעמיק. הקיטוב והאיבה ההולכים וגוברים בין הקבוצות מביאים רבים להתבונן בדאגה על עתיד החברה בישראל ועל גורלה כדמוקרטיה ליברלית. באופן לא מפתיע גם האקדמיה בישראל, ובפרט מדעי הרוח והחברה, הפכו לחלק מן המחלוקת. מצב זה מעורר חשש באשר לעצמאות האקדמיה, הנחוצה כל כך לשם השמירה על ישראל כחברה חושבת ופתוחה לעולם. דאגה כפולה זו עמדה גם היא בבסיס הפרויקט שמתוכו צמחה האסופה. מתוך תחושת דחיפות אינטלקטואלית ופוליטית בכל הנוגע לעתיד החברה והאקדמיה בישראל, התכנסנו בסתיו 2013 חוקרות וחוקרים מדיסציפלינות שונות במדעי הרוח והחברה לדיון בקבוצת מחקר בחסות מכון שחרית. "תנועת המספריים", שתיאר הסוציולוג האמריקני מייקל בורווי, שבמסגרתה הסוציולוגיה – והעולם האקדמי באופן כללי – נעים שמאלה בעוד העולם נע ימינה, נדמתה לנו הרת אסון. אף על פי שמרביתנו הגענו מחוגי השמאל, לא הוטרדנו רק מתנועתו של העולם ימינה – בניגוד לרבים מעמיתנו באקדמיה. תנועתה של האקדמיה שמאלה, בשילוב הזיקה ההדוקה בינה לבין ארגוני החברה האזרחית, התקשורת, מערכת המשפט ועולם האמנות בישראל, נראו לנו כמו מתכון בטוח להידרדרות למלחמת תרבות – מאבק אזרחי אלים בין קבוצות שהמחלוקת החברתית־מוסרית ביניהן הגיעה לנקודת אל־חזור. מצב זה, שנראה היום לרבים מן הישראלים קרוב מתמיד, נראָה לנו אז כמו איום רחוק אך מוחשי שחובה עלינו להידרש לו.
ההצטרפות של האקדמיה לצד הליברלי־פרוגרסיבי במלחמת התרבות נתפסה בעינינו כצעד שמונע מהאקדמיה לשמש מרחב פרשני חיוני שבו אפשר ללמוד על שורשי ההתנגשות ועל תנאי האפשרות למיתונה. ביקשנו לחלץ את המבט המחקרי מדלת אמותיו של השיח הליברלי־ביקורתי, מתוך שאיפה להעניק פשר מלא יותר לעולמם של אנשים המשתייכים לקבוצות חברתיות המתנגדות לשיח זה, ושחייהן ותרבותן הפכו לנקודת עיוורון בשדה הראייה שלו. קיווינו ליצור קרקע פורייה שמתוכה יצמחו מחקרים חדשים שיאפשרו להבין את האחר, לא בבחינת "דע את האויב", אלא מתוך נכונות לחפש את הטוב גם בעולמות חברתיים שונים משלנו. חשבנו שלמידה כזאת תאפשר לנו להשיב מבט ביקורתי ורענן לעולמנו ולבנות גשרים בין ליברלים לבין מי שיכולים להפוך – למרות ההבדלים והמחלוקות המוסריות – לבני בריתם בקידום עולם טוב יותר.
בסתיו 2015 קיימה קבוצת המחקר כנס אקדמי וציבורי באוניברסיטת תל אביב תחת הכותרת "ישראל לאן: מה יחליף את הליברליזם הישראלי?". כמה מן המאמרים המתפרסמים במֵעבר לדמיון הליברלי של המחקר הביקורתי בישראל הוצגו בו לראשונה. במרחק יותר מעשור מאז הקמת הקבוצה, נראה כי המבט האמפתי שמציעים מאמרי האסופה על עולמן של קבוצות לא ליברליות – ובפרט מזרחים מסורתיים מרקע חברתי־כלכלי נמוך המהווים את בסיס התמיכה הרחב של מפלגת הליכוד – נחוץ מתמיד. כך גם האפשרויות שהמאמרים מסרטטים לעיצובם של אקטיביזם, תרבות דמוקרטית ואמנות פוליטית המותאמים להתמודדות עם מציאות של קיטוב חברתי־מוסרי עמוק.
לבסוף, העימות האכזרי והמדמם בין ישראל לבין חמאס, לצד האירועים הדרמטיים שמתחוללים במזרח התיכון, מבהירים את הצורך הדחוף להפנות מבט רענן גם לזירה הגיאופוליטית. נרטיב "השחרור", כפי שנשמע מגרונם של אנשי חמאס, לצד הרטוריקה הציבורית שניצבת מאחורי מתקפת התגובה של ישראל, משלבים בין שיח לאומי מודרני לבין שיח תיאולוגי־דתי – מוסלמי או יהודי – באופן שנדמה כבלתי ניתן להתרה. בעוד שהשיח הלאומי־מודרני זוכה לבלעדיות בשיח התקשורתי והפוליטי הבינלאומי, השיח התיאולוגי נעדר כמעט לגמרי מהדיון על גורמי הסכסוך, ועל אחת כמה וכמה מהמחשבה על הדרכים ליישובו. אומנם אין במאמרי האסופה נוסחאות קסם לפתרון הסכסוך, אך ההגיונות הדתיים שנדונים בהם, ומניעים קהילות דתיות משני הלאומים לפעול לשלום ולדו־קיום, מזמינים את קהל הקוראים הביקורתיים לראות בדתיות לא ליברלית לא רק מקור לבעיה הגיאופוליטית שבה אנחנו נתונים, אלא מפתח אפשרי לפתרונה.
עם פרסום האסופה, אנחנו מזמינים את חברות וחברי קהילת "בחברת האדם" להצטרף אלינו למסע הפרשני שיצאנו אליו לפני למעלה מעשור. אנחנו מקווים שתמצאו במאמרי האסופה מפתחות שמאפשרים להתמודד עם סוגיות חברתיות מרכזיות בעת הזאת וכן אופק אינטלקטואלי שיש בו כדי לעורר תקווה ולהציע כיוונים חדשים לפעולה במציאות חיינו הכואבת.
הכותבים באסופה: ד"ר מירב אלוש-לברון | ד"ר דנה אלכסנדר | ד"ר אייל בר-חיים | פרופ' אריקה וייס | פרופ' עזיז חידר | ד"ר מרב ירושלמי | פרופ' ניסים מזרחי | ד"ר מירב נקר-סדי | ד"ר שלמה פישר | ד"ר כנרת שדה
קישור לאתר ההוצאה לאור בו ניתן להוריד את תוכן העניינים ואת המבוא לספר: