פרסומים חדשים

אורנה ששון-לוי (אוניברסיטת בר אילן) כותבת על ספרם החדש של אורי כהן וניסים ליאון "מעמד הביניים המזרחי בישראל: ממאבק לניעות לניעות במאבק". בנוסף לביקורת על הספר מציעה ששון-לוי נקודת מבט חדשה על ההקבלות בין יחסי אשכנזים מזרחים לאי שוויון בין נשים לגברים.

.

בשנת 2008 הטילו אורי כהן וניסים ליאון פצצה לחדר הקטן של סוציולוגים של החברה הישראלית, עם פרסום מאמרם: "לשאלת המעמד הבינוני המזרחי". במאמר הם טענו כי מעמד הביניים איננו אשכנזי כבעבר, אלא – קיימת מוביליות מאסיבית של מזרחים אל המחוזות העירוניים של מעמד הביניים, נישאים על גבי הפלטפורמה של מהפכת המכללות, שאיפשרה להגיע לתואר ראשון בלי ללמוד באוניברסיטאות המחקר העיקריות. המאמר תיאר את ראשון לציון, ראש העין, נתניה, כדוגמאות למרחבים בהם מתנוססים מגדלים של המעמד הבינוני, לצד בתי כנסת המשמרים את המסורתיות המזרחית. ניעות המזרחים למעמד הבינוני הוצגה במאמר כבשורה, כ"מקור אפשרי לצמצום הקיטוב המעמדי" (עמ 27).

היתה זאת פצצה כי היא פירקה מבפנים את התפישות הסוציולוגיות המקובעות, שהדגישו חפיפה בין אתניות לבין מעמד. במשך שנים ארוכות כשלימדתי מבוא לסוציולוגיה הקדשתי שיעור שלם כדי להראות, דרך טבלאות ונתונים, את החפיפה בין מזרחיות לבין מעמד נמוך. ההסברים התאורטיים לחפיפה זאת היו מקובעים גם הם: הסברים מבניים מבית מדרשו של שלמה סבירסקי, או חלוקת עבודה תרבותית-אתנית המתפתחת בהקשרים של קולוניאליזם פנימי, וכן הסברים מגישת האינטראקציה הסימבולית שבחנו אפליה, סטריאוטיפים ודעות קדומות בחיי היום יום, בתקשורת, במערכת החינוך. ההסברים הם כמובן לא רק תאורטיים, אלא הם מבססים עמדה פוליטית בשדה, ומדגישים שיעתוק של אי-שוויון, מילה שנהייתה למילת מפתח בהקשר של ריבוד אתני.

לכן המאמר של אורי כהן וניסים ליאון היה מאד קשה לעיכול, וספג ביקורות רבות. נמתחה עליו ביקורת בטענות שהוא לא מבוסס אמפירית, שהוא מבטא פוליטיקה שמרנית.  לקח הרבה זמן עד שהבנו, וגם אני ברמה האישית עד שהבנתי, שהמאמר מציע שינוי פרדיגמטי בהבנה של יחסים אתניים בישראל. כשהוא טוען שהאקסיומה של שעתוק החפיפה בין אתניות למעמד היא מיושנת וסטטית, ואילו המציאות ביחסים אתניים בישראל הרבה יותר דינמית ומורכבת.

לקח עוד כמה שנים עד ששיניתי את מערכי השיעור  בנושא – כי הרבה יותר קשה ללמד תפישה מורכבת ודינאמית של יחסים אתניים, מאשר ללמד תפישה חד-צדדית של שעתוק של אי שוויון.

הספר הנוכחי, 16 שנה אחרי, ממשיך את אותו מאמר מכונן. אבל לעומת המאמר, שחוגג את עליית הביניים המזרחי, הספר עוצר ואומר – גם הטענה של מוביליות היא ליניארית מידי, פשוטה, והמציאות מלמדת שגם המוביליות נתקלת כל הזמן בחסמים. כך, הספר מראה שוב ושוב, איך הניעות של המזרחים למעמד הביניים מסתירה את המשכיותם של פערים, ואילו מחירים מזרחים משלמים בדרך להיטמעות במעמד הביניים.

הספר פותח במשפט סמינאלי, ואומר: "צמיחתו של מעמד ביניים מזרחי הוא מהתהליכים החשובים ביותר שהתרחשו בעשורים שלאחר המהפך הפוליטי ב-1977". זהו משפט פתיחה מרהיב כי יש בו, ב 15 מילים קצרות, תיאור של התופעה שמעסיקה אותם, עמידה על מרכזיותה, וגם הסבר שקושר את צמיחת מעמד הביניים המזרחי למהפך בשלטון. כלומר – כבר במשפט הראשון נעשה הקישור שיחזור בהמשך הספר בדרכים שונות בין אתניות, מעמד ושלטון.

הטענה המרכזית של הספר מוצגת בכותרת "ממאבק לניעות לניעות במאבק" המציעה את המסגור התאורטי של הספר. לפי מסגור זה, בשנות השבעים היה מבנה דיכוטומי: מצד אחד מעמד ביניים אשכנזי רחב, שהחזיק באופק ניעות אקדמי יציב, ומן הצד האחר פרולטריון מזרחי גדול, המתגורר בסביבות מגורים מוחלשות, רחוקים מניעות משמעותית. המהפך של 1977, עורר תנועת ניעות פוליטית מהפריפריה אל המרכז, מהמעמד הנמוך אל המעמד הבינוני, מסביבות מוחלשות אל מרכזים אורבניים מודרניים כפתח תקווה, בת ים, אשדוד ואשקלון. וכהן וליאון מנסחים מאד יפה מה מבקשים המוביליים המזרחיים: התקדמות חברתית, שגשוג כלכלי, ויטליות תרבותית, עוצמה פוליטית ואופק של ניעות יציבה שאפשר להעבירה גם לדור הבא (2).

זהו חלקה הראשון של הכותרת: המאבק לניעות. הפלטפורמה העיקרית לניעות אל מעמד הביניים היא ההשכלה הגבוהה, המעניקה יוקרה, משמעות, רשתות חברתיות ובעיקר הביטוס של המעמד הבינוני.

התוצאה היא שאם בעבר, במשך עשרות שנים, היו פערים בולטים ודיכוטומיים בין אשכנזים למזרחים בישראל, הרי שבשני העשורים האחרונים הפערים מבחינים בין מזרחים לבין עצמם. כהן וליאון מתארים את המבנה החברתי הנוכחי באמצעות אבחנה בין  מעמד ביניים מזרחי גבוה, המאופיין בעוצמה כלכלית ופוליטית, ומגדיר את עצמו באמצעות מגורים בשכונות יוקרה, צריכת ראווה, נוכחות גוברת בתחום הפוליטי, הדגשת עיסוקים אקדמיים והתרחקות מהממד המזרחי בזהות, לבין מעמד הביניים התיכון, שאיננו חושש להבנות זהות מזרחית חלופית, ולעתים בוחר במסורתיות, כדרך להגדרת זהות מזרחית. המסורתיות הפכה למסמן של שינוי תרבותי (תרבות ולא דת), וכך היא נהייתה לצופן נוסף שמאפשר לדבר על מזרחיות ללא מזרחיות (עמ 216).

אולם, כאן נעבור לחלקה השני של הכותרת, הניעות נתקלת בחסמים, חלקם גלויים מרביתם סמויים. כהן וליאון מזהים מלכודות ניעות רבות: המונופול של האוניברסיטאות על ההיטמעות במעמד הביניים (הם מתארים יפה את הסירוב העקבי של האוניברסיטאות לאפשר העדפה מתקנת, או קביעת מכסות, עבור מזרחים), מדיניות הקבלה למכינות, מניעת הקמה של אוניברסיטה פתוחה חזקה. לכן הניעות של המזרחים מהפריפריה התרחשה בעיקר דרך המכללות האיזוריות.

למחסומים המוסדיים, בדמות המדיניות של השכלה גבוהה בישראל, והחסמים המבניים בדמות מדיניות הדיור בישראל, מתווספים החסמים החברתיים והתרבותיים בחיי היום יום. להדגמת חסמים תרבותיים, כהן וליאון מתעכבים על תכנית הסאטירה המרכזית בישראל, "ארץ נהדרת", שממש מקפידה על הגחכה וסטריאוטיפיזציה מתמשכת של מזרחים ומזרחיות.

חשוב להדגיש, הלעג העיקרי, הוא לא על המזרחי של פעם. הלעג הוא לא על מסעודה משדרות, חסרת האג'נסי, הלכודה במלכודת העוני. אלא הוא מופנה בעיקר למי שכבר עבר מוביליות ונתפש כלא הולם את מעמדו החדש. הלעג הוא על היומרה לפרוץ את גבולות המעמד. שכן, "מזרחים מוביליים", אני מצטטת "חשודים בנשיאת תרבות נמוכת רוח והביטוס שההתקדמות המעמדית אינה יכולה לחפות עליהם" (עמוד 32). הדוגמא המביכה ביותר היא זו של הטורטלים, הזוג המזרחי העשיר, המפגין, בלשונו של תום מהגר, (במאמר מ 2018 ) "הצלחה מופגנת, עודפת, קאמפית." אך לצד עושרם הבלתי מוגבל, שפתם עילגת, וערכיהם קפיטליסטיים באופן מוקצן, כשהראוותנות ברורה. ההגחכה של מזרחים מוביליים מלמדת שתנועת הניעות לא רק שלא מיתנה את המתח האתני, אלא היא משקפת אותו במלוא חריפותו.

וכך, גם במרחבים אליהם המזרחים נכנסו, הם עדיין צפויים לכעס כבוש, לעוינות סמויה, שלוקח זמן ארוך לפוגג אותו, ואת זה אני אומרת כמי שמכירה, למשל, את היחס למי שבנו בתים בהרחבות של קיבוצים. החרדה שהם ישנו את התרבות שלנו – אולי אפילו ירצו כשרות בחדר האוכל, עודנה קיימת, אם כי היא הולכת ומתפוגגת.

אם כן, ההיטמעות במעמד הבינוני לא יכולה להיות שלמה – המזרחיות נתפשת בחלקים של החברה הישראלית, אשכנזים ומזרחים כאחד, כפגם מולד, כסטיגמה, אשר יכולה תמיד להתגלות, ולחזור ולחשוף את המזרחי המובילי לתיוג אלים ומשפיל.

מכאן, שניעות חברתית איננה תהליך נינוח או ליניארי או פשוט – אלא זהו תהליך של מאבק מתמיד, שאינו תם, ומחייב כל העת דריכות. זהו תהליך סבוך ומעוכב, מרובה פריצות ונסיגות, התמודדות ומאבק מול מדיניות סינון, מול הכוונה של מוקדי כוח שתוצאתה היתה חסימה והדרה אתנית מתמשכת (עמ 4).

ולכן גם היום, השסע העדתי בין אשכנזים למזרחים תופש מקום בולט בשיח הציבורי בישראל. הוא נוכח ומוכחש בו זמנית, אך קשה להתעלם מכך שקטיגוריות האשכנזיות והמזרחיות מוסיפות להזין עולם שלם של דימויים סטראוטיפיים – רציונליות מול אמוציונליות, מודרניות מול מסורתיות, קפדנות מול מתינות ועוד (עמ 17). אפילו היום, תוך כדי מלחמה, תוך כדי מאבק מר להשבת החטופים, צץ כמו עולה מן האוב אבישי בן-חיים ומעורר אינסוף תגובות ברשתות החברתיות ובתקשורת. רוב התגובות, של מזרחים ואשכנזים כאחד, זועמות על אבישי בן חיים על שהוא מחזיר את הקטיגוריות האתניות למרכז הדיון, ומתנגדות לתזה הדיכוטומית והסטטית שלו. אבל התגובות עצמן, אם נפנה רקע למטא-דיון, מראות עד כמה הנושא האתני כואב עדיין בישראל, גם בקרב מי שמתכחשים לו באדיקות, וגם, כשהוא מקודד ומוצפן בשמות קוד אחרים.

יחסי הכוח האתניים עברו אם כן, הסבה מהשדה הכלכלי לשדה של תרבות וזהות. החשש העיקרי היום הוא מההשפעה של המזרחים על התרבות בישראל, ואני יכולה לדייק ולציין שהחשש העיקרי הוא מההשפעה על התרבות הפוליטית בישראל, ועל כך ארחיב קצת בסיום. 

אבל אפשר לסכם, במילותיהם של כהן וליאון,  שמוצא אשכנזי ממשיך להיות שם נרדף לתרבות חזקה, פריבילגית וגבוהה, שהיטמעות בה מתגמלת חברתית וכלכלית, ומזרחיות עודנה מקושרת להחלשה חברתית.  תהליך זה, של הישגים משמעותיים במוביליות למעמד הבינוני, לצד חסימות גלויות וסמויות שלא מאפשרות היטמעות שלמה ומלאה במעמד הבינוני, מזכיר מאד את תהליך הקידום החסום של נשים. 

במאמר של תאיר קרזי-פרסלר ושלי, אשר פורסם בקריאות ישראליות בפברואר 2024, הצגנו טענה לא בלתי מוכרת בעולם הפמיניסטי, לפיה תהליכי ההתקדמות במעמדן של נשים אינם ליניאריים, אלא לעיתים קרובות גל של התקדמות מוביל להתנגדויות ואף לרגרסיה. ההתדרדרות במעמדן של נשים בולטת במיוחד כשאנו בוחנות את המציאות החברתית־פוליטית מהפרספקטיבה של נשים מקבוצות מוחלשות, כלומר נשים מזרחיות ממעמד נמוך, נשים ערביות ואף מהגרות עבודה בישראל.

אי־השוויון המבני והחברתי המתמשך איתו מתמודדות נשים בספֶרה הציבורית וגם במרחב הביתי, הוביל להמשׂגת המהפכה הפמיניסטית בישראל ובעולם כ"מהפכה מושהית",  unfinished revolution. יתרה מזאת, השנים האחרונות, בעקבות מגפת הקורונה, עליית הממשלה של נובמבר 2022, המאבקים בעד ונגד ההפיכה המשטרית, והמלחמה, העמיקו את אי־השוויון המגדרי בישראל.

כדי להמחיש את התנועה הלא ליניארית במעמדן של נשים, שניתן לכנותה "צעד קדימה, שני צעדים אחורה או להיפך"  בחנו במאמר ארבעה קונפליקטים בולטים שעימם מתמודדות נשים בישראל: פגיעות בגוף ובמיניות של נשים, השלכות הכלכלה הניאו־ליברלית על נשים מקבוצות מוחלשות, נשים במתח בין דת ומדינה; והמיקוח על מקומן של נשים בצבא. בכל אחד מקונפליקטים אלה הראינו גם את ההישגים של העשורים האחרונים, גם את הנסיגה מחלק מההישגים, ובעיקר את המאבק של נשים באותם שדות.

אז האם ניתן להמשיג את המוביליות המזרחית והמוביליות של נשים באותם כלים?

אני רוצה להשתמש כאן בהמשגה של "משטרי אי שוויון" , שהציעה ג'ואן אקר, במאמרה מ 2006,  Inequality regime , בו היא בוחנת מה יכול להסביר נטיות של ארגונים לשינוי מבני, ושוויוני יותר. אקר מונה מספר ממדים של משטרי האי-שוויון של ארגונים, אשר יכולים להסביר את נכונות לשינוי. בין ממדים אלה, שנים חשובים לענייננו:

הראשון הוא הנראות של אי שוויון:  ארגון יטה יותר להוביל שינוי אם חברי הארגון מודים בקיומו של אי שוויון, כלומר אם אי השוויון גלוי לעין. אני רוצה לטעון שבישראל האפליה של מזרחים, היחס המגחיך, החסמים השונים, הם בלתי נראים, ולא רק אשכנזים מסרבים לראותם, אלא גם מזרחים רבים חושבים שהנראות של אי שוויון תייצר את אי השוויון.  שמעתי לא מעט ממזרחים – חברים ובעיקר סטודנטים – שכשאני מדברת על אי שוויון אני מייצרת אותו, ולמעשה, אי השוויון האתני עבר ממזמן מהעולם. כפי שטענו רוב המרואיינים האשכנזים שלי – "ההורים שלי היו גזענים אבל אני ממש לא".

הפרמטר השני, המאד קשור אליו, הוא הלגיטימיות של אי שוויון – גם אי שוויון שנראה לעין יכול להיתפש כלגיטימי, מקובל ומוצדק. אי שוויון מעמדי, למשל שהמנקה והמזכירה יקבלו הרבה פחות שכר מהפרופסורית,  נתפש כמוצדק או כבלתי נמנע. אי שוויון גזעי ומגדרי נתפשים כפחות לגיטימיים מאי שוויון מעמדי.

אני רוצה לטעון שדווקא בגלל המוביליות המזרחית, הסוגיה של אי שוויון אתני בישראל, נהייתה ללא לגיטימית. זאת, לעומת השאלה המגדרית. כשאני אומרת לסטודנטיות צעירות שיש פערי שכר בין נשים וגברים, הן אומרות זה ידוע, את לא מחדשת לנו כלום. כלומר – נקודת ההתחלה היא שיש צורך במאבק לשוויון מגדרי. כמובן שבתחומים בהם הגוף מעורב – הגוף הנשי היולד, או הגוף הנשי הלוחם – המאבקים קשים יותר, אבל לא בלתי לגיטימיים. ואילו המאבק המזרחי נתפש כפחות ופחות לגיטימי, ולכן הסיכויים שלו היום להצליח לא גדולים. תנועות המחאה הגדולות כמו הקשת המזרחית פחות בולטות היום, המאבק המזרחי התפצל למאבקים ספציפיים יותר כמו עמותת עמרם או הדיור הציבורי.

אני רוצה להוסיף עוד תנאי אחרון, שאקר לא התייחסה אליו, והוא האפשרות to pass  : לרוב המזרחים יש את האפשרות, שתלויה בצבע העור,  לעבור כ"ישראלי כללי", חסר אתניות. אני לא רוצה לחזור לוויכוח על מושג ההשתכנזות, מושג שבפני עצמו הוא מעליב, כפי שאמר לי בן משפחה מזרחי: "המושג מניח שמזרחי לא יכול להיות בן תרבות". ובכל זאת אציין שבפני רוב הנשים לא עומדת האפשרות  לעבור כגבר כדי להתקבל לעבודה למשל. ואילו בקרב מזרחים, דווקא האפשרות להטמע, ככל שהיא חסומה ומוגבלת, מעכבת את המאבק לשוויון.

ולכן, הטיעונים נגד המאבק המזרחי ממשיכים להתבטא בשיח היומ יומי ובשיח הציבורי:  היום כולם נולדו לזוגות מעורבים, היום מזרחים שולטים בשדה המוזיקה, הליכוד בשלטון כבר הרבה שנים והוא מייצג ומיוצג על ידי מזרחים, ו"נמאס כבר מה"אכלו לי שתו לי". למרות כל זאת, בחיי היום יום, כמו שכותבים כהן וליאון, עדיין הקטגוריות של מזרחיות ואשכנזיות לוקחות חלק בעיצוב יחסים חברתיים,  בבחירת שמות משפחה, בסיכויי קבלה לעבודות מסוימות, בסיכויי קבלה ליישובים עם ועדות קבלה ועוד.

לקראת סיום, אני רוצה להוסיף עוד נקודת מבט מהתפקיד שלי בתור הנציבה למגוון ולמגדר של בר אילן – רק היום, לאט, מתחילים להבין את הקשיים של בני דור ראשון להשכלה גבוהה, שאינם שייכים לקבוצות שמקבלות תמיכה רשמית מהמל"ג: אתיופים, ערבים ובוגרי חינוך חרדי. ומי הם אותם בני דור ראשון? אלה שהוריהם לא עשו את המוביליות דרך המכללות, אלא נשארו בישובים פריפריאליים חברתית וגיאוגרפית. כלומר  אלה בעיקר מזרחים, דור שלישי, שהוריהם לא למדו, וגם מהגרים מברה"מ לשעבר, דור שני, מאלה שהוריהם לא למדו. היום הבנות והבנים שלהם נאבקים לעשות את המוביליות דרך השכלה גבוהה, ולא מעט מהם מתקשים בכך.

לסיכום, ההשוואה בין מאבקים- המגדרי והאתני – מאפשרת המשגה או מבט מחודש על שניהם, כדי להבין טוב יותר מהם הכשלים של כל אחד מהמאבקים.

אני אסיים עם ביקורת קטנה, אולי הביקורת היחידה שיש לי על הספר. אני רוצה להתמקד לרגע בתרבות הפוליטית – נראה שהיום השדה הפוליטי בישראל מאפשר מוביליות של מזרחים, שיתכן שהמוביליות שלהם משרתת יותר את השלטון מאשר אותם עצמם. לעמדות הכוח המשמעותיות שלהם כשרים בממשלות ישראל, אכן מתלווה גם ייצוג מאד מגחיך, למשל של דודי אמסלם, מאי גולן, הגחכה מתמשכת, שעוסקת לעתים בתפקוד שלהם ולעתים במזרחיות עצמה. אבל הם עצמם גם עושים שימוש ברור במיקום השולי כביכול שלהם ככלי פוליטי. הם עצמם עושים שימוש בהגחכה בדרכים שונות. דווקא בתופעה הזאת בחרו כהן וליאון לא לעסוק, אלא בחרו לסיים את הדיון המעמיק בפוליטיקאים מזרחים עם סיפורו של דוד לוי. לאורך כל הספר, ובוודאי בסופו, קיוויתי לקרוא עמדות מנומקות, מורכבות ולא דיכוטומיות גם על חברי הכנסת והשרים המזרחיים בממשלה הנוכחית. שכן קשה לנתח את השיח הציבורי עליהם באופן פשוט, וחבל שלא מצאתם את האומץ להתמודד עם הביטויים העכשוויים של אתניות בעולם הפוליטי בישראל.

אני אסכם – זה ספר עשיר, כתוב היטב ומאד מעניין. למדתי ממנו הרבה, ואני ממליצה לכל מי שחקר החברה בישראל חשוב להם למהר ולרכוש את הספר.

עוד בנושא: