אנתרופולוגיה לשבת

מיכל קרבאל-טובי מאוניברסיטת תל אביב, כותבת על מאמרה שהתפרסם בכתב העת "Current Anthropology" ומתעסק בדרך שבה פעילים ופעילות למען המאבק בפגיעות מיניות במגזר החרדי מחפשים ומוצאים מילים לדבר את המאבק בחברה בה יש לשמור על "שיח נקי":

"לשבור שתיקה" הוא נוסחה רטורית ידועה – מטבע לשון אפקטיבי וקליט אשר סביבו מתכנסים פעילים ופעילות במגוון של מאבקים חברתיים ופוליטיים לשינוי סדרי יום, ובתוכם גם מאבקים לשינוי חברתי בתחום של פגיעות מיניות. ההנחה המובלעת היא ששתיקה היא דינמיקה רעה ומרעה, פתולוגית ואלימה אפילו, ו"שבירת שתיקה" היא פרקטיקה משחררת וגואלת, ברמת היחיד והקולקטיב. 

אבל מה קורה כשהמאמצים לשבור שתיקה נעשים בתוך הקשרים מוגבלים ומגבילים מבחינה לשונית? מה קורה אם אין אוצר מילים שיכול לבטא את מה שמושתק? מה אם המוטו של "לשבור שתיקה" מתנגש עם עמדות, נורמות ואידיאלים שבהם א.נשים מחזיקים ביחס לשפה, לדיבור, לקטגוריות שונות של דיבור, ביחס לעצמם כאנשים מדברים? – מצבים בהם יש מתח בין הדחף ותחושת הדחיפות לשבור שתיקה לבין המשאבים הלשוניים, הערכים המיוחסים לדיבור והמוסכמות סביב פרקטיקות ספציפיות של דיבור? 

המאמר עוסק בסדרת השאלות הללו משום שאלו השאלות שהאנשים והנשים שאני חוקרת  – אקטיביסטים.ות ואנשי/נשות מקצוע העוסקים בפגיעה מינית בציבור החרדי – שואלים את עצמם. זו שאלה פרגמטית שהם עסוקים בה כאנשים מדברים (מרביתם אנשים חרדים בעצמם), כאנשים שמצד אחד מבקשים "לשבור שתיקה" ולייצר דיבור משמעותי וקשב, אך בו בעת יודעים שהם עובדים בתוך סד לשוני שמכשיל או לכל הפחות מאתגר אותם. הם לא יודעים איך לעסוק בטאבו שאינו ניתן לתיאור, איך לדבר כשחסרות מילים, איך לדבר בצניעות על נושא שבמהות שלו הוא "לא צנוע", ואיך לייצר לגיטימציה לדיבור באופן שיעורר ויגייס ולא ינכר קהלים. איך עושים את כל זה, ואיך עושים את זה נכון.   

אם לנסח את הדילמות הפרגמטיות שלהם בשפה אנליטית, אז ניתן לומר שהמאמר שואל מה קורה במצבים בהם יש מתח אימננטי בין אידיאולוגיה לשונית שמאדירה "שבירת שתיקה" לבין אידיאולוגיות לשוניות אחרות שיש לקבוצה ביחס לדיבור, אידיאולוגיות אשר מאתגרות את האפשרות לשבור שתיקה ולנרמל דיבור. המושג של אידיאולוגיה לשונית צמח בדיסציפלינות שונות וזכה בספרות אנתרופולוגית לינגוויסטית לעיבוד משמעותי. במובן הרחב והפשוט ביותר, אידיאולוגיה לשונית מתווכת בין סדר חברתי לצורות נורמטיביות של דיבור משום שהיא מכתיבה מה מותר להגיד למי, על מה מותר לדבר עם מי, באילו הקשרים. אידיאולוגיה לשונית היא סט של רעיונות והנחות על השפה ועל השימוש הנאות בה. היא כוללת מרשמים לפעולות דיבור ורגשות והנחות ביחס לסוגי דיבור ולסוגי מדברים. אידיאולוגיה לשונית יכולה להתבטא בפעולות דיבור, פשוט באופן שבו מדברים, או באופן שבו מחברתים בצורה מפורשת לדיבור: ביטויים ופתגמים על דיבור, מערכת יומיומית של הרשאות, סנקציות, איסורים ובסופו של דבר ניהול מדוקדק סביב דיבור. 

במאמר אני טוענת שהיחס החרדי לשתיקה סביב פגיעות מיניות נובע לא רק מעקרונות תרבותיים ביחס למושא השתיקה עצמו – בהקשר זה, אלימות מינית, הקשורה בגופניות, מין, מיניות, אלימות ועוולות חברתיות – אלא גם מעקרונות תרבותיים, או אידיאולוגיות לשוניות, ביחס לשפה. בהמשך לכך, המאמר מראה כיצד הדרך בה חרדים בוחרים ויכולים "לשבור שתיקה" מתמודדת עם מנגנוני ההשתקה הללו באופנים ייחודיים לשונית ותרבותית. באופן ספציפי, אני מתארת ומנתחת אסטרטגיה לשונית משולשת (אותה אתאר להלן), ודרכה חרדים מבקשים "לשבור שתיקה" מבלי לשבור את קוד הדיבור החרדי הראוי והתקני.  

מהן האידיאולוגיות הלשוניות החרדיות הפועלות כמנגנוני השתקה?

ראשית, חרדים וחרדיות גדלים על הרעיון שצריך "לדבר יפה": נקי, ממשומע, מעודן וצייתני. לדבר יפה זה חלק מפרויקט של טיפוח העצמי המוסרי, האדוק (זהו פרויקט הירארכי וממוגדר); כפי שיהודים אדוקים מקפידים מה להכניס לפה בתזונה, כך הם מקפידים מה הם מוציאים מהפה במילים, וכפי שהם שומרים על גוף צנוע, ומצניעים לכת, הם שומרים על שפה צנועה. הם מטפחים מידות טובות על ידי זה שהם אומרים רק מילים טובות. לדבר על פגיעה מינית ועל פוגעים מתנגש בעיקרון זה. דיבור כזו יכול להיתפס כריכול, השמצה או לשון הרע. בנוסף, הסוציולוגיה החרדית בקהילות מגובשות ולא אחת סגורות וטוטאליות מתמרצת שתיקה בפרהסיה על מגוון של בעיות אישיות וחברתיות, מתוך חשש שמי שידבר על אודותם ייפגע (הוא ומשפחתו) בשוק השידוכים ובקבלה למוסדות חינוך. החברה החרדית מאמצת תסריטים של "פעולה שקטה" ("לטפל בשקט", כפי שהם לא אחת מכנים את זה), ומאמצים את "דין מוסר", התצורה היהודית של העיקרון ש"לא לכבס את הכביסה המלוכלכלת בחוץ". 

אל מול כל זה – ובתוך כל זה – יש המבקשים "לשבור שתיקה". איך הם עושים זאת? ראשית, הם מקדמים אידיאולוגיה לשונית של שבירת שתיקה, תוך הבלטה שזהו אקט משחרר, מרפא, גואל, שזו פעולה של ממש, עם פוטנציאל לביקורת חברתית הכרחית. בדרכים שונות, הם משקפים את הנזקים המצטברים של אי הרצון לדעת, אי הרצון לשמוע, אי היכולת להשמיע קול, לספר, לדבר. הם חוגגים את  העובדה שהם מקיימים אירועים בהם יש רבים שבאו לדבר, להשמיע ולשמוע. דוברים מעודדים קהלים להמשיך את השיחה, להפיץ, להיות שגרירים ומלמדים קהלים איך נכון לדבר עם ילדיהם או תלמידיהם.

אך לבסס אידיאולוגיה של דיבור ושבירת שתיקה כמעשה מיטיב זה דבר אחד; למצוא את המילים כדי לדבר ולא לשתוק זהו כבר דבר אחר. כדי ליישב בין הכוחות הסותרים ולהתאים את צורות שבירת השתיקה לרגישויות הסוציו-לינגוויסטיות החרדיות, חרדים פונים לשתי אסטרטגיות נוספות: דיבור צנוע ומטא-דיבור. הדיבור החרדי סביב פגיעות מיניות הוא דיבור שעובר חיטוי מתמיד. הדוברים והדוברות מחטאים את השפה כדי לדבר יפה, לדבר צנוע, ואחרת מהאופן בו חילוניים ולא יהודיים מדברים על פגיעות מיניות. "אנחנו לא מדברים על הדברים האלו כמוכם", אמרה לי אישה שישבה לידי באחד האירועים ודיברנו: "יש לנו את הדרכים שלנו לדבר על זה". שבירת השתיקה אם כך, למרות ולצד זה שהיא נשענת על אידיאולוגיה לשונית לא חרדית, חייבת  להיעשות תוך הישענות על אידיאולוגיה לשונית חרדית של דיבור צנוע, גם כשהמדברים אינם חרדים. הפרקטיקה של דיבור צנוע כוללת מינימליזם בשפה, השמטה של מילים מלוכלכות, דיבור לא ישיר, שימוש ביופמיזמים– מה שאביתר זרובבל מכנה הדיאודורט של השפה. כשמתקיים דיבור מקצועי (למשל בתחומים של רווחה וטיפול), ההילה של מקצועיות מנטרלת את המוקשים השיחניים ומאפשרת שימוש במילים מפורשות שבהקשר אחר היו מפורשות כמילים מלוכלכות. 

העובדה שהמדברים השונים עוברים בין קהלים שונים – נשואים ושאינם נשואים, קולגות מקצועיים וקהלים רחבים, חרדי ושאינו חרדי, וחרדי מסוגים שונים, לא עוזרת לסגל שגרות והרגלים של דיבור. היסוסים הם חלק אורגני של שבירת השתיקה בהקשר החרדי, וכך גם תגובות עוינות לעיתים להם הייתי עדה. התגובות הללו מלמדות שגם כשמאמצים שפה נקיה, מינימליסטית ומקצועית, קשה להבטיח שהיא תישמע ותתקבל כשפה צנועה, כדיבור יפה. זו הסיבה שבגלל מדברים שונים פונים למטא-דיבור. 

המדברים השונים לא רק נזהרים במילותיהם אלא חוזרים ומדברים על עצם הזהירות עם מילים. הם לא רק מדברים צנוע אלא מדברים על דיבור צנוע. מארגני התכנסויות וסדנאות ידגישו פעמים רבות שהושקעה מחשבה עצומה בבחירת המילים, שהם לא מקלים ראש בדיבור ומבינים מה מונח על כף המאזניים עבור קהל השומעים. הם משקפים לקהלים את האסטרטגיה הלשונית שהם בחרו ומבטיחים דיבור צנוע כחלק מהחוזה עם מטופלים פוטנציאליים. 

אירועים של דיבור-מטא הם למעשה פרפורמנס של דיבור צנוע, המכוון ליצירת לגיטימציה. לצד דיבור המטא הפרפורמטיבי הזה, מדברים משקיעים זמן ומאמץ במטא-דיבור פדגוגי: ניסיונות לחנך את הציבור איך לחשוב נכון על אידיאולוגיות לשוניות חרדיות. הם מצביעים על תפיסות שגויות, על ניצול לרעה של ערכים לשוניים חשובים, ועל המחיר הגבוה שטמון בקבלה קונפורמיסטית, פשוטה, נטולת ביקורת של האידיאולוגיות הללו. הם מתארים את האידיאולוגיות השונות (לשון הרע, שמירת הלשון, מה יגידו, דין מוסר) כעל מפת דברים שבתוכה צריך האדם לנווט את בחירותיו. 

לסיכום, המאמר מראה איך בעוד מספרים הולכים וגדלים של פעילים חברתיים חרדים ואנשי ונשות מקצוע חוגגים את הרעיון של "שבירת שתיקה", ואת הפיכת החברה החרדית מחברה שותקת לחברה מדברת, אופני הדיבור חושפים ריקוד מורכב שאוצר בתוכו בו זמנית דיבור ושתיקה, דיבור בלי דיבור, דיבור זהיר ודיבור על דיבור. 

מה שאנשים מרגישים וחושבים על שפה, הערך שהם מייחסים לקטגוריות דיבור ספציפיות ולצורות דיבור, אוצר המילים שזמין להם, ואיך הם רואים את עצמם ורוצים לראות את עצמם כאנשים מדברים – כל אלו קשורים לדרכים בהן הם שוברים שתיקה. זה אך הגיוני שאותן סכמות תרבותיות שמשפיעות על האופן בו א.נשים מדברים ישפיעו על האופן בו הם מדברים כשהם תובעים זכויות ויוצרים אפשרויות לדבר אחרי שתיקה. ניתוח כזה מדגיש עד כמה שבירת שתיקה לא מתרחשת בוואקום סוציו-לשוני. על מנת ללכת מעבר לסלוגן העמום של "שבירת שתיקה", אנחנו צריכות לנתח את האמצעים והמקורות הסוציו-לשוניים העומדים לרשות אלו שמבקשים לשבור שתיקה. 

עוד מאת מיכל קרבאל-טובי: