אנתרופולוגיה לשבת

תחושת שעמום במרחב האקדמי עלולה לעורר בושה, מבוכה, חרדה ופחד. מה יהיה על המחקר שלי אם אני חווה שעמום בתצפיות? בראיונות?? האם מותר לכתוב על זה? לדבר על זה עם המנחה? במאמר חדש שהתפרסם בכתב העת International Journal of Social Research Methodology, דנות תאיר קרזי-פרסלר (בר אילן) ועדנה לומסקי פדר (העברית) באפשרות ששעמום במחקר יכול להיות חשוב אנליטית, לטענתן הוא מסייע לנו להבין את השדה ואף יכול להוביל לתגליות.

תמונה ראשית: George Milton

במאמר שהתפרסם תחת הכותרת: "מעבר לאפקט ה"וואו": על החשיבות האנליטית של שעמום במחקר איכותני פמיניסטי" הציגה תאיר קרזי-פרסלר קטע מתוך עבודה השדה שלה:

"מפחיד אותי לפתוח את קבצי הראיונות ולא למצוא שם כלום. מפחיד אותי שתחושת השעמום שהרגשתי בראיונות תחלחל לתוך הניתוח, מפחיד אותי שאגלה שצדקתי מלכתחילה והחומרים שלי אכן משעממים, מפחיד אותי להתמודד עם מה שנמצא שם או נכון יותר עם מה שלא נמצא שם, מפחיד אותי למצוא את מה שמצאו חוקרות רבות לפני, מפחיד אותי שמה שאמצא לא יהיה מעניין מספיק, השעמום שליווה אותי עוד מתחילת הדרך במרחב הזה, מפחיד אותי" (מתוך יומן השדה, תאיר קרזי-פרסלר).

לא קשה להיות אמפטית ביחס לחששות של אותה חוקרת צעירה שהשעמום מאיים עליה כל כך כאשר היא פועלת בתוך הקהילה האקדמית המקדשת את כל מה שהוא ההפך משעמום – הפתעה, יצירתיות, התרגשות וגילוי, המזוהים עם סוג של התעלות רגשית חיובית. 

שילבנו כוחות במאמר כדי להבין את התחושות הללו ולהעניק להן משמעות אנליטית. די מהר הבנו כי תחושות מנוגדות אלה, שעמום והתרגשות, אינן זרות למרבית החוקרות והחוקרים וכי התנועה שבין שעמום לבין התרגשות היא חלק בלתי נפרד מתהליך המחקר. אך בעוד שיש הרבה עיסוק ודיון בהתרגשות הקשורה בתהליכי יצירתיות, הפתעה וגילוי, אין כמעט עיסוק במקום המשמעותי שתחושת שעמום עלולה לתפוס בתהליך המחקר. 

.

בכתיבה הענפה על רפלקסיביות של חוקרות וחוקרים במחקר איכותני, אפשר למצוא התייחסות לתחושות קשות שמלוות את העבודה המחקרית כמו חרדה, מבוכה, בושה, כעס, זרות אבל חסרה בספרות הזאת התייחסות לתחושת שעמום כעבודת רגש במחקר, זאת מפני שלגיטימי בתרבות של ימינו להרגיש כחוקרת פגיעה אך לא משועממת. 

זה לא קל עבור חוקרות וחוקרים להודות שהם משועממים ממחקרם. כך למשל, נכתב ביומן השדה המפורסם של מלינובסקי: "רוב החוקרים הכותבים המבצעים אתנוגרפיה משועממים מידי פעם ממושאי המחקר שלהם ומוצאים עצמם מתוסכלים אפילו מהקרובים ביותר אליהם בשדה המחקר, אבל מעטים מוכנים להודות בכך, אפילו בינם לבין עצמם" (תרגום שלנו).

הפחד להודות בשעמום מתעורר מפני שהוא מנוגד לאתוס של הסובייקט הפוסט-מודרני, שכמעט מחויב להרגיש תשוקה והגשמה עצמית בעבודה היום-יומית. הודאה בשעמום נתפסת כחטא, עשויה להעיד על היעדר דמיון, יוזמה או אפילו עצלנות. זאת הסיבה שחוקרות וחוקרים רואים בשעמום בכתבים שלהם כעניין אנקדוטלי ולא מקדישים לכך תשומת לב אנליטית.

במאמר זה, אנחנו מבקשות לפרק תפיסה בינרית זו ולהכשיר את השעמום כתחושה המלווה את המחקר. בתרבות האקדמית, הנתפסת לרוב כמרחב פריבילגי שעסוק בעניין וסקרנות מתעורר חשד בסיסי לשעמום הנתפס כהיפוך להתרגשות המקודשת. אנחנו טוענות במאמר כי ההתרגשות הכרוכה בגילוי מחקרי, אינה בהכרח מנוגדת לשעמום, וכי אם נדע להקשיב לתחושה זו – אבל להקשיב לא כאיזו אמירה ניו אייג'ית ריקה, אלא כתהליך מובנה – נגלה ששעמום הוא לעיתים שלב בלתי נמנע בדרך להתרגשות מחקרית, והוא אף יכול לשמש רמז פרשני חשוב בדרך לגילוי ההפתעה האנליטית במחקר.

לצד טענה זאת כי שעמום יכול לשמש כרמז פרשני בדרך להפתעה אנליטית, אנחנו מציעות שלוש טענות נוספות: הראשונה מתמקדת בהכרח להפעיל רפלקציה על שעמום המתפתח בתהליך המחקרי כדי להבין את משמעותו. השנייה, אנחנו מראות כיצד 'חברת הריאיון' הנשלטת על ידי השיח הטיפולי מעצבת ציפיות של חוקרות חוקרים על מהם חומרים "מעניינים" או "משעממים". והשלישית, חווית השעמום בראיון עומק יכולה לשמש אינדיקציה לתופעה העומדת במוקד המחקר. באופן ספציפי במחקר הנוכחי חווית השעמום שיקפה את התרבות הארגונית שבה פועלות המרואיינות. כך, דרך הפנומנולוגיה של השעמום במחקר של תאיר שהתמקד בחוויות כוח של נשים במשרדי ממשלה, אפשר היה ללמוד על הסגנון הרגשי של המרואיינות עצמן כמנהלות במרחב ארגוני תרבותי ניאו-ליברלי, כחלק מפרפורמנס של ריסון רגשי ופאסדה של רציונליות ואובייקטיביות.

להמשך קריאה, המאמר בגישה חופשית.