אנתרופולוגיה לשבת

האם יש הידרדרות במעמדן של נשים בחברה הישראלית העכשווית? מה מקור ההתנגדות לדרישות לשיווין מגדרי ואיך זה מתבטא בתרבות ובחברה הישראלית? במאמרן של תאיר קרזי־פרסלר ואורנה ששון־לוי, אשר פורסם בגליון מיוחד של קריאות ישראליות על המהפכה משטרית ומלחמה הנוכחית, הן מראות כי תהליכי ההתקדמות במעמדן של נשים אינם ליניאריים, אלא לעתים קרובות גל של התקדמות מוביל להתנגדויות ואף לרגרסיה. יתרה מכך, ההתדרדרות במעמדן של נשים בולטת במיוחד כשהן בוחנות את המציאות החברתית-פוליטית מהפרספקטיבה של נשים מקבוצות מוחלשות. 

התחלנו לעבוד על המאמר הרבה לפני שבעה באוקטובר הנורא, ולמעשה לאורך תקופת הכתיבה שלו הבנו כי לא רק עוצמת המשברים החברתיים עלתה, אלא גם התדירות שלהם גברה (קורונה, מערכות בחירות חוזרות, עליית ממשלה ימנית קיצונית, ניסיונות הפיכה משטרית ואז טבח זוועתי). המציאות הישראלית השתנתה לנגד עינינו באופן מהיר, ואיתה גם עלו חששות מחודשים לגבי מעמדן של נשים בישראל. תוך כדי כתיבת המאמר והתיקונים שלו, נאלצנו לשנות ולעדכן את הנתונים ואת הטענות העיקריות בכל פגישת עבודה. כך, במהלך העבודה על המאמר למדנו כיצד לכתוב על תופעה חברתית תוך כדי התרחשותה. לבסוף, נראה היה לנו כי תחושת הקושי שלנו לסיים את המאמר משקפת את הסיזיפיות של סיפור המאבק לשוויון מגדרי בישראל, סיזיפיות שמנקודת מבטנו כרגע הולכת ומעמיקה.

אנחנו בוחנות במאמר זה ארבעה קונפליקטים בולטים עמם מתמודדות נשים בישראל: פגיעות בגוף ובמיניות של נשים, השלכות הכלכלה הניאו-ליברלית על נשים מקבוצות מוחלשות, נשים במתח בין דת ומדינה, והמיקוח על מקומן של נשים בצבא. כל אחת מזירות אלה מהווה גם בסיס לאקטיביזם של נשים, הפועלות מתוך מיקומים מוצלבים שונים בארגוני חברה אזרחית, בתנועות מחאה, או דרך בתי המשפט, על מנת להביא לשינוי בסטטוס-קוו המגדרי. 

זירות קונפליקט אלה קיבלו בולטות רבה בשיח הציבורי בישראל, בשנים האחרונות, אך הבחירה שלנו להתמקד בהן איננה מרמזת על כך שבעיות אחרות נפתרו, אלא שבכל תקופה יש בולטות לבעיות שונות, ואת הקונפליקטים ביחסי מגדר יש לבחון תמיד בהקשר היסטורי וסוציו-תרבותי. דרך בחינת קונפליקטים אלה, אנחנו טוענות כי תהליכי ההתקדמות במעמדן של נשים אינם ליניאריים, אלא לעתים קרובות גל של התקדמות מוביל להתנגדויות ואף לרגרסיה. יתרה מכך, ההתדרדרות במעמדן של נשים בולטת במיוחד כשאנו בוחנות את המציאות החברתית-פוליטית מהפרספקטיבה של נשים מקבוצות מוחלשות. 

בשני העשורים האחרונים, ההתדרדרות במעמדן של נשים במדינות שונות במערב מוסברת על-ידי עלייתם של כוחות ימנים שמרנים, המבקשים לכונן משטר סמכותני אי-ליברלי, ומקדמים תפישות מסורתיות של תפקידי מגדר וזהויות מגדריות. כך למשל, במדינות כמו הונגריה ופולין, כוחות אי-ליברלים הפכו דומיננטיים עם עלייה לשלטון של מפלגות ימין קיצוני. 

באידיאולוגיה האי-ליברלית, פוליטיקה של שוויון מגדרי מתפקדת כסמל מאחד לכל מה שנתפס כבעייתי במשטר דמוקרטי ליברלי. תפיסות מסורתיות של התא המשפחתי (family mainstreaming) ומדיניות אנטי-מגדרית מוצהרת ביחס לזכויות נשים, משמשות כעמודי תווך באמצעותן אידיאולוגיה אי-ליברלית מתגברת והופכת נפוצה יותר באירופה ובארצות הברית. אם בדמוקרטיה ליברלית אמורה המדינה להגן על האפשרות של האזרחים לממש את זכויותיהם, הרי שבדמוקרטיה אי-ליברלית, נשללות מהאזרחים, ובוודאי אזרחים מקבוצות מוחלשות, חלק מהחרויות האזרחיות הבסיסיות כגון חופש הביטוי, ההתארגנות, וההגנה על הגוף. ואכן יש הטוענות כי במדינות מסוימות באירופה, ההתדרדרות במעמדן ובזכויותיהן של נשים נובעת משינוי פרדיגמטי בתפיסת האזרחות, וביחס בין האזרחים למדינה. 

כך גם בישראל, ההפיכה המשפטית שהובילה הממשלה הנוכחית עד אוקטובר 2023, דחפה לכיוון אי-ליברלי, והעלתה חששות רבים ומוצדקים באשר לדחיקת זכויות הנשים לאחור. ההפיכה עלולה לסכן את חירותן של נשים במגוון היבטים בשל החשש מהיעדר הגנה משפטית של בג"צ, הגברת הסמכויות של בתי דין רבניים, דחיקת נשים מעמדות כוח בפוליטיקה ובארגוני מדינה, התנערות ממהלכי חקיקה קודמים מיטיבים עבור נשים ועוד. לכן, כחלק מהמחאה נגד ההפיכה המשטרית, אזרחיות בישראל תבעו חוזה חדש עם המדינה, אשר יכלול גם הסדר מגדרי חדש. 

המלחמה הנוכחית, שפרצה באוקטובר 2023, אף על-פי שאנחנו עדיין בעיצומה, מעלה גם היא תפישות מנוגדות ביחס למקומן ותפקידן של נשים. נשים רבות מוצגות בימים אלה כמי שלוקחות חלק אינטגרלי בקרבות כלוחמות אמיצות, וזוכות להכרה אזרחית על יכולותיהן ופועלן. במקביל, נחשפות עדויות המלמדות על תגובות מלגלגות ומפחיתות שקיבלו תצפיתניות (מערך המורכב כולו מנשים צעירות) ממפקדיהן כאשר הן התריעו על התארגנויות חמאס למתקפה קרבה על ישראל. חשיפת היחס המקטין שמקבלות נשים בצבא, מלמדת על תפיסות שוביניסטיות המשוקעות בתרבות הצבאית, כמו גם בחברה הישראלית המיליטריסטית. לא יהיה זה מוגזם להניח כי היחס המפלה שהוביל להתעלמות מדברי התצפיתניות הוא בין הסיבות שהובילו לתוצאות הטראגיות של מתקפת ה 7.10. זהו מקרה המלמד שוב כי שוביניזם יכול להרוג בין אם בעקיפין או במישרין. 

במישור אחר, מתפרסמים כל הזמן תיאורים קשים מנשוא על אלימות מגדרית ומינית שבוצעה כלפי נשים ישראליות על-ידי מחבלי חמאס במתקפת ה7 באוקטובר, הכוללים רצח, אונס, חטיפה והתעללות. לא מדובר כאן בשימוש בנשים כפורקן לאלימות גברית, אלא באונס שיטתי (לא מקרי, לא אד הוק, אלא מתוכנן מראש ומנוהל) כאסטרטגיה של לחימה, כפי שהיה ברואנדה וביוגוסלביה לשעבר. אם כך המלחמה העלתה נשים כקורבנות של פשעים איומים וגם נשים כלוחמות אמיצות. האם מכאן יעלה סדר חברתי חדש שייתן מקום אחר לנשים וגברים, בצבא ובאזרחות?  

אנחנו טוענות במאמר כי קשה לצפות את הסדר החברתי שיעלה ביום שאחרי. המלחמה הארוכה שוב מעלה על נס גבריות וערכים גבריים ועלולה שוב להגביר את אי השוויון החברתי בישראל. על רקע אי-השוויון הממוסד עמו נשים מתמודדות עדיין בספירות ציבוריות וביתיות בעולם, חוקרות רבות המשיגו את המהפכה הפמיניסטית כ"מהפכה מושהית" או כ"מהפכה לא גמורה".

כפי שהראינו לאורך המאמר הנוכחי, גם בישראל המהפכה המגדרית רחוקה מאד מלהסתיים, ונדמה כי בישראל של 2023 היא אף הולכת ומתרחקת. ההתרחשויות הפוליטיות, הלאומיות והכלכליות הקשות המאפיינות את החברה הישראלית בשנים האחרונות העמיקו את אי-השוויון המגדרי בישראל, ועיצבו באופן משמעותי, גם אם לא קוהרנטי, את המשטר המגדרי בחברה הישראלית, ונראה כי הן יספקו לנשים עוד סיבות רבות למאבק.

מוזמנות לעשות שימוש במאמר בקורסים שונים בסוציולוגיה, חברה ישראלית ומגדר, אנחנו כאן עבורכן לפניות ושאלות

צילום תמונה ראשית: דנור אהרון שתיל סטוק

עוד בנושא: