"> רמי קפלן התמנה לחבר סגל בתל אביב – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

רמי קפלן התמנה לחבר סגל בתל אביב

ברכות חמות לרמי קפלן, אשר התמנה לחבר סגל בחוגים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולימודי עבודה (מינוי משותף) באוניברסיטת תל אביב! קפלן הוא סוציולוג העוסק בכלכלה פוליטיית, סוציולוגיה ארגונית, תיאוריה מוסדית ויחסי סביבה וחברה.

קצת על עבודתו של קפלן

עבודת הדוקטורט שלי (בחוג לסוציולוגיה באונניברסיטת תל אביב) עסקה בשורשיה ההיסטוריים של התופעה המכונה ״אחריות חברתית של תאגידים״ (CSR), שמאז שנות ה-90 הפכה לתופעה גלובלית. מצאתי שבארה״ב של אמצע המאה ה-20 האליטה התאגידית האמריקאית, אשר חששה מעליית הסוציאל-דמוקרטיה בארה״ב של בתר-המלחמה, פעלה לסכל מגמה כזאת על ידי הפצה בין-תאגידית של שיח ופרקטיקות של אחריות חברתית. כך התאגידים, שהבינו שציפיות הציבור באותה תקופה ליתר אחריות של המדינה על הכלכלה לא יוכלו להשאר ללא מענה, פעלו לנכס ולהעביר את האחריות הזאת מן המדינה אליהם, וכך לשלוט ישירות בה ובהגדרת ציפיות הציבור. אכן, בשנים אלה - בהן תאגידים אמריקאיים רבים הפכו ״לאחראים חברתית״ - גורמים חיצוניים כגון מלומדים, אקטיביסטים ופוליטיקאים הצטרפו לרפרודוקציה של המוסד החדש, למשל באמצעות קריאה לתאגידים ״לקחת אחריות״ על בעיות חברתיות כאלה או אחרות. כתוצאה מכינון מערכת היחסים הזאת, והתלות הגוברת של מוסדות חברתיים במשאבים תאגידיים, חיזקו התאגידים את הלגיטימציה וההגמוניה שלהם בחברה. (למאמר בנושא)  

בפוסט-דוקטורט שאלת המחקר שלי היתה: איך אסטרטגיה תאגידית שהופיעה בארה״ב של 1945-1960 ״כבשה את העולם״ בשנות ה-2000? כדי להשיב על השאלה הזאת, פניתי לחפש את המקומות הראשונים בעולם שבהם התרחש אימוץ בין-תאגידי ומיסוד של אחריות תאגידית. גיליתי שלוש תהליכים כאלה בתקופת בתר המלחמה - נצואלה (סביבות 1965), הפיליפינים (1971) ובריטניה (1975) - וחקרתי לעומק את אפיזודות המיסוד בהן תוך שימוש במתודלוגיית process tracing. אחד הממצאים ההשוואתיים העיקריים היו שמה שהפך את שלוש המדינות האלה דווקא לחלוצות באימוץ CSR הוא שילוב של שני תנאים: קשרים מיוחדים עם ארה״ב (ש״ייצאה״ את האסטרטגיה) ומשבר פוליטי חריף של הקפיטליזם שלהן (שעודד ״ייבוא״ של האסטרטגיה).

בוונצואלה, תאגידי נפט אמריקאיים ייצאו את האסטרטגיה לקהילייה העיסקית כאמצעי למאבק בממשלה סוציאל דמוקרטית ומורדים קומוניסטים. בפיליפינים, פוסט-קולוניה אמריקאית בתקופה של מחאה עממית ומרידה קומוניסטית, הקהילה העיסקית אימצה מונצואלה את המודל הארגוני של הפצת הפרקטיקות (הקמת איגוד על-תאגידי המתמחה ב-CSR). בבריטניה של שנות ה-70 תאגידים התמודדו עם משבר כלכלי, תנועת עבודה מיליטנטית, רדיקליזציה חברתית ואבטלה גואה על ידי הקמת local enterprise agencies, יוזמות מבוססות CSR שיישמו מודל ניאו-ליברלי של תעסוקה. כאשר מרגרט תאצ׳ר עלתה לשלטון, קבוצה של תאגידים מובילים קידמה את המודל הזה, שתאצ׳ר וממשלתה אימצו ברצון כאבן יסוד של מדיניות התעסוקה הלאומית בשנות ה-80. זה היה החיבור הראשון בין CSR, שהוא למעשה פרקטיקה ניאו-ליברלית שהקדימה את זמנה, והמפנה הניאו-ליברלי מאז שנות ה-80. (למאמרים המשווים בין המקרים של ונצואלה ובריטניה: 1 2)

בהמשך הפוסט שלי, כאשר עבדתי באוניברסיטה החופשית של ברלין, חקרתי חיבור נוסף בין CSR למהפכה ניאו-ליברלית, בגרמניה של שנות ה-2000. שם, קואליציה של תאגידים גדולים ואגודות עסקים הביאה לגרמניה את הרעיון של ממשליות כלכלית מבוססת CSR (כלומר מופרטת ומונחית-שוק) כחלק מאג׳נדה ניאו-ליברלית כללית שהמגזר העיסקי דחף. אבל בגרמניה גם התעוררה התנגדות חריפה ומאורגנת מצד ארגוני עובדים וארגונים אזרחיים להפרטת הממשלית הכלכלית. אחרי מספר שנים של מאבק, ההתנגדות הובסה: כחלק מן המהפכה הניאו-ליברלית באותן שנים, המדינה הפכה את הממשליות המופרטת לתוכנית לאומית ומדיניות ציבורית, לפיה המדינה מעודדת אחריות תאגידית (למשל דרך חינוך ופרסים) במקום להטיל רגולציה. האיגודים והעמותות המתונים התיישרו עם הקו הזה והצטרפו לתוכנית, בשעה שהרדיקליים החרימו את הדיונים ושלחו מכתב מחאה לקנצלרית מרקל (וכך גזרו על עצמם מרג׳ינליזציה). (למאמר בנושא)

בשנתיים האחרונות העברתי את מרכז הכובד המחקרי לרמה הטרנס-לאומית ולזירה של הפוליטיקה הסביבתית הגלובלית. מאמר ראשון בנושא, המשלב שיטות מחקר, מסביר את הדיפוזיה הגלובלית של פרטיקות של אחריות סביבתית (איך כל תאגידי העולם הפכו ל״ירוקים״) במונחים של מוביליזציה לפעולה פוליטית קולקטיבית של מעמד העסקים העולמי (מע״ע, transnational capitalist class). בראשית שנות ה-90, לקראת פסגת ריו, האליטה התאגידית הרב-לאומית (שהיא עמוד התווך של המע״ע) חששה מכינונו של משטר בינלאומי סביבתי רגולטיבי שיעכב את הגלובליזציה הניאו-ליברלית (שהיא הפרוייקט ההגמוני של המע״ע). בהובלת שתי אגודות עסקים טרנס-לאומיות, המע״ע יצא לפעולת נגד של ״הסטה מוסדית״, שתכליתה היתה, לא לבלום, אלא להשתית את הרפורמה הסביבתית הגלובלית על אמצעים מבוססי-שוק, תומכי-צמיחה והתנדבותיים. אסטרטגיית ההסטה הזאת נחלה הצלחה עצומה, בין השאר משום שהמע״ע, כפי שהמאמר מראה באמצעות ניתוח רשת כמותני, הצליח להפיץ במהירות פרקטיקות של אחריות סביבתית סביב העולם, וכך להפוך את האג׳נדה של קפיטליזם ״ירוק״ למציאות מוסדית מתהווה שקשה לצאת נגדה ולחשוב מחוצה לה. כפי שממחיש הקונסנזוס הגלובלי הסוחף סביב הסכם פריז של 2015, האג׳נדה התאגידית לרפורמה סביבתית גלובלית הפכה עד ימינו להגמונית ומובנת מאליה, חרף כשלונה המוחץ בבלימת שינוי האקלים.  

עוד על קפלן ובעברית

רגולציה | מפתח – כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית

מידע שימושי לכותבי דוקטורט: החיפוש אחר ודאות