מאמרי אורח

ג'נינה מאלו, סטודנטית לתואר שני באנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, מחברת בין הסרט על בני משפחת אנצ'ה שברומניה, אשר הוקרן בפסטיבל הקולנוע האנתרופולוגי, לבין הממצאים מעבודת השדה שלה אודות החיג'אב בקרב הבדואים בנגב, מחקר שנערך בהנחיית פרופ' פנינה מוצפי-האלר.

"עדיף ככה", אמרה נ' אחרי שסיפרה לי שמתכננים להפוך את ביר הדאג' מכפר ליישוב מוכר. "עדיף ככה כמו שעכשיו. כי אם אני רוצה, אני יוצאת ויש לי מרחב. ביישוב כולם צופים על כולם. עכשיו, אני יכולה לצאת, אין בתים, אין אנשים. אם היה יישוב זה קשה קצת. יש גברים, את יודעת, בדת האסלאם זה לא אסור אבל זה מומלץ שאישה לא תהיה מול גברים. זה קשה להסביר".

השעה 16:46, אני יוצאת מבית המשפחה המארחת, נושמת את האוויר הקר של הנגב וחושבת על השיחה שניהלתי עם נ', חברתי מביר הדאג', כמה שעות לפני כן. השמיים אפרורים ומעט ורודים מהשקיעה, מאירים אור מלא צבע על היישוב הבדואי שעתיד להפוך למוכר. המואזין נשמע על רקע הנוף המדברי לצד ילדים צוחקים, פרות גועות, תרנגולים קוראים וילד בוכה. אני עוצמת עיניים ולרגע אני יכולה לדמיין את החיים החברתיים והתרבותיים המתנהלים כאן.

החיים בכפר, ולא ביישוב.

ביום שבת האחרון צפיתי בסרט במסגרת הפסטיבל האנתרופולוגי של הסינמטק בירושלים. "ביתה של משפחת אֶנָצֶ׳ה" הוא סרט אודות בני משפחה צוענית שמתגוררים באמצע שמורת טבע ברומניה, ליד עיר גדולה, ונאלצים לעזוב את בקתתם ולעבור לעיר בשל המרת השמורה לפארק אורבני גדול. הסרט מראה בתחכום ורגישות יתרה את הדילמות הניצבות בפני המשפחה ונציגי מוסדות המדינה: האם לתת לאם, אב ולתשעת ילדיהם להמשיך להתגורר באמצע השמורה, בבקתה אחת צפופה, בלי מקלחת, חשמל ומסגרות מוסדיות? האם לעבור לעיר הגדולה ולעזוב את החיים שאליהם הם היו רגילים, חיים של דיג וטיולים באוויר הפתוח, חיים שבהם המסגרת המשפחתית היא כל עולמם?

נראה כי בחברה הבדואית, מקום מדינת ישראל ועד היוםף נשאלות שאלות דומות על ידי הצדדים השונים המרכיבים את החברה הישראלית. מחד גיסא, נציגי הממסד מקבצים בני האוכלוסייה ומעבירים את חלקם לערים חדשות שנבנו במסגרת אורבנית שלא התאימה לצורכי השבטים והמשפחות. מאידך גיסא, עולה עד היום התנגדות מובהקת מצד אנשי היישובים "הלא-מוכרים" להפוך את מרחבי המגורים שלהם ליישובי קבע, משום שהפיכתם ליישובים מוכרים על פי התבנית המקובלת באוכלוסייה היהודית תהרוס את מרקם החיים המוכר להם. בפרט, חייהן של נשים רבות משתנים ב-180 מעלות בעקבות המאבקים הללו, כפי שניתן לראות מאז הכרזת העצמאות ב-1948.

לאחר קום המדינה התרחשה העברת בני אוכלוסייה זו לאזורים מובחנים – אזור הסייג – אשר ממנו אסור היה לצאת על פי הנחיות הממשל הצבאי. הדבר חשף את הנשים הבדואיות לבני שבטים אחרים, ובעקבות כך תנועתן במרחב הוגבלה. כתוצאה מכך, הנשים חוו אובדן בתפקידיהן המסורתיים ואף בהשתתפותן הפעילה במשק הבית. בתקופת המנדט הן השתתפו בפרנסת הבית באמצעות עבודה בענפים חקלאיים וביתיים, וההפרדה המגדרית לא הייתה כה נוקשה: הנשים היו אחריות על קנייה ורעיית העדר, חליבת הצאן והכנת החמאה והלבן, ואף על פי שלא נהגו לחרוש ולזרוע את השדה עם בעליהן – הן השתתפו בעבודת הקציר ובשאר עבודות השדה (אל-עארף, 1934). אך לאחר הקמת מדינת ישראל הגיע סוף לתנועתן במרחב וקץ לחלק ממטלות הבית שהיו ממלאות.

בשנות ה-60 השלטון הישראלי החליט להקים מספר יישובים שיהיו ליישובים בדואים בנגב, ייחודיים לאוכלוסייה הבדואית שלא השתייכה להתיישבות עירונית עד אותה תקופה. הערים הוקמו בין 1969 ל-1985, וב-2006 התגוררו בערים אלה 83,000 בדואים, בעוד ש-76,000 חיו ב-45 יישובים לא-מוכרים על ידי המדינה. על רקע מציאות זו השתנה גם הלבוש הנשי הבדואי, שהוא לב מחקר ה-MA שלי.

בעוד שבתקופת המנדט נשים היו לובשות שמלה שחורה ארוכה, בורקע מקושטת, גונאע, ע'בה ושביכה, נראה כי לאחר הקמת מדינת ישראל הלבוש החל להשתנות. עד סוף המאה ה-20 חלק מהלבוש נשמר כפי שהיה, חלקו השתנה מעט וחלקו נעלם לחלוטין. הגלובליזציה שהולכת ותופסת תאוצה שינתה עוד את לבוש הנשים הבדואיות בנגב, ובמאה ה-21 הן אינן לובשות יותר שמלות ורעלות אשר נרקמו ונתפרו על ידן, אלא קונות את כל מלבושיהן בשווקים שפרוסים בדרום מדינת ישראל ובחברון. משמעות הצבעים, רקמת היד וסוג השמלה נעלמו, ובמקום זאת נפרסות בפני הנשים אינספור אפשרויות לבוש. ראוי להדגיש כי בתוך כך מתרחש מהלך חדש לחלוטין של שילוב בין לבוש מערבי לבין לבוש בדואי מסורתי, שדרכו ניתן לראות כיצד רעיונות גלובליים נכנסים לחברה הבדואית אך לא מחליפים את ההיבטים המקומיים-מסורתיים שהיו קיימים קודם לכן. למהלך הזה ניתן לקרוא גלוקליזציה (Robertson, 1995).

לאור כל אלה, במבט חוזר אל בני משפחת אנצ'ה – הסרט מסתיים בתחושת כאב ורגשות שליליים קשים, ומשאיר אותנו עם שאלות לא רק על עתידה של משפחה זו אלא גם על עתידם של בני מיעוטים במדינות אחרות סביב העולם. גם בסוף הסרט בני המשפחה עוד מתגעגעים לבקתתם, לא עברו תהליך של השתלבות בחברה, ועל כן חייהם הם חיים פריפריאליים כמו של שאר האנשים מן המעמד הנמוך ברומניה. אולם סוף כזה לא צריך לקרות בכל מדינה שבה מקיימים בני מיעוטים אורח חיים שונה מזה של רוב התושבים. יערה מנור-רוזנר (2013) כותבת זאת בצורה מפורטת בעבודת ה-MA שלה: למרחבים הכפריים הבדואיים הלא מוכרים יש דפוסים של בנייה עם סדר מרחבי-פנימי, שמציב בפני המדינה את האפשרות לפתח את היישובים הללו על בסיס סדר מרחבי זה.

השאלה הנשאלת היא: האם ייתכן שהממסד יקבל את האפשרות הזו, או שמא הוא ידחה אותה על הסף?

בתמונות: קולאג' שעשיתי במסגרת קורס צילום מרסיפה, עיר הולדתי בברזיל, המועבר בזום, ובו אנו לומדים כיצד ניתן להבין את המרחב האורבני כפי שהוא היום. במסגרת הקורס אנו שואלים כיצד משהו הופך לנחלת אבות (patrimony), כיצד נבנה המרחב האורבני כפי שהוא, ומהם יחסי הכוחות העולים מהשדה העירוני.

במבט ממוקד יותר בתמונות שיצרתי, אנו רואים את האישה הלבושה בבורקע ובשמלת הת'וב השחורה רועה את הצאן על רקע השוק העירוני ברהט, ולצידה האישה הבדואית האורבנית הלובשת חיג'אב ורוד שנוצר בטורקיה ומעיל ג'ינס כפי שמקובל באופנה של שנת 2019–2020 על רקע יישוב לא-מוכר בנגב. דרך תמונות אלה אני מבקשת להעלות שאלות רבות, כגון כיצד משתלבת האישה הבדואית משנות ה-30 ברהט של המאה ה-21, כיצד משתלבת האישה מרהט העירונית במרחב הפתוח של יישוב שהוא בדרך להסדר ממסדי, ומעל הכול – מה ניתן ללמוד מהמעבר הזה.