אנתרופולוגיה לשבת

מאמרם של ליאור בר, ניר אביאלי וג'קי פלדמן שזכה לאחרונה בפרס המאמר המצטיין לשנת 2021 בכתב העת Journal of Heritage Tourism, בחן באמצעות מחקר אתנוגרפי ממושך בעיירה לואנג פראבנג (Luang Prabang) בלאוס את שורשי הקונפליקט התרבותי סביב שימור מורשת בין הלוקלי והגלובלי, או בין מזרח למערב, הנובע מהתנגשות בין תפיסות קוסמולוגיות שונות. לכן, טוענים בר, אביאלי ופלדמן (אוניברסיטת בן גוריון), שאתרי מורשת עולם מחוץ למערב מהווים זירה של מאבקים בין תרבויות ותפיסות קוסמולוגיות, כאשר לרוב הם נותרים סמוים ולא מודעים לרבים מהשחקנים.

מפאת האלמוניות וה"אקזוטיות" של שדה המחקר, נתחיל בתיאור קצר של העיירה לואנג פראבנג, תהליך הכניסה לשדה והאתגרים שהיו כרוכים באתנוגרפיה שנעשתה בקרב קהילה בודהיסטית בדרום מזרח-אסיה, ובמדינה פוסט-קומוניסטית בה שולט משטר סמכותני. 

לואנג פראבנג, המונה כ-50 אלף תושבים, ממוקמת בלב הג'ונגלים של צפון לאוס, באמצע "שום מקום", רחוקה מאות קילומטרים מכל ישוב משמעותי אחר. שני נהרות, המקונג והקאן, תוחמים חצי אי באורך של קצת יותר מקילומטר עליו שוכנים מספר כפרים שהתחברו לכדי יישוב אשר בייתיו הדו קומתיים חוסים מתחת לעצי קוקוס ועצי ענק טרופיים.

הנוף האקזוטי והפסטורלי הוא אחת הסיבות לכך שלואנג פראבנג היא אתר התיירות הפופולארי והמרשים ביותר בלאוס. סיבה נוספת היא סגנונות אדריכלות ייחודים המשלבים מאפיינים מקומיים-לאוטים בהשפעות קולוניאליות-צרפתיות. זו היא גם הסיבה לכך שאונסק"ו, ארגון האו"ם לתרבות. החליט לצרף בשנת 1995 את העיירה לרשימת אתרי מורשת עולם (UNESCO World Heritage List). מאחר שלמדינת לאוס לא היו הידע המקצועי, המומחים והתקציבים הנדרשים לפרוייקט שימור בסטנדרטים שדרש אונסק"ו, נשלח אליה צוות של מומחים, צרפתים ברובם, מגובים בתקציבים של האיחוד האירופאי וגופים צרפתיים שהיו אחראיים לניהול פרוייקט השימור.

מכיוון שכך, פרוייקט השימור בלואנג פראבנג ייצר דינמיקה של יחסי כוח לא מאוזנים בין מזרח ומערב, בין השולטים לנשלטים לשעבר מהתקופה הקולוניאלית, בין המקומיים נעדרי המשאבים הדרושים לשימור לבין אונסק"ו וגופי השימור הצרפתיים, שפעלו במסגרת של פרויקט שימור מורשת עולם כדי לכפות את פרשנותם האנתרופוצנטרית על האתר. אולם בשלבים הראשונים של עבודת השדה האתנוגרפית התברר לנו שלואנג פראבנג היא גם מקרה מרתק ודוגמא לפוטנציאל חיובי של "חיכוך" הנוצר כתוצאה מהתכנסות של תהליכים גלובליים בתנאים של אי שיוון בין השחקנים הפועלים בשדה. כך, בעוד שהכוח וההון של ארגונים בינלאומיים ותעשיית התיירות העולמית הפכו לדומיננטיים בבנייתה מחדש של העיירה, ובעיקר של מקדשיה, תושבי העיירה ומציגי המדינה תיעלו את התהליכים בשטח גם בהתאם לאינטרסים ולפרשנות שלהם. כך למשל שדרגו המקומיים את רמת חייהם בעקבות ההכנסות מתעשיית התיירות, ואילו המשטר הפוסט-קומוניסטי תיקף את הזהות הלאומית הלאוטית בה היה מעוניין, תוך השענות על אורח החיים והמסורת הבודהיסטית המאפיינות את העיירה.  

המחקר האתנוגרפי שעליו מבוסס המאמר בוצע ע"י ליאור בר, הכותב הראשון של המאמר (כחלק מעבודת הדוקטורט שלו בהנחיית שני הכותבים הנוספים) ארך כ- 15 חודשים בין השנים 2006 – 2007. ליאור הוסיף לבקר בעיירה מידי שנתיים בערך, לתקופות מחקר של מספר שבועות, עד שנת 2019. ליאור ערך תצפית משתתפת אתנוגרפית שכללה שהייה במספר רב של אתרים וסיטואציות במהלך זמנים ואירועים שונים וראיונות פתוחים שהתקיימו כסדרת שיחות לא פורמליות עם עשרות בני שיח: תושבים מקומיים, מנהיגי דת (ראשי מנזרים), פקידי ממשל לאומי ומקומי, צוות המומחים המערבי שפעל בעיירה, נציגי אונסק"ו ותיירים. 

"השלב הראשון של כניסה לשדה הוא ללא ספק היה המאתגר ביותר במהלך המחקר", מספר בר:  "בתקופה זו התמודדתי עם הניסיון המתסכל ללמוד את השפה הלאוטית הטונלית, נדרשתי לזהות קודים תרבותיים הקשורים לתקשורת בין אישית ולהבין את הרגישויות סביב נושאים שעליהם לא מדברים, לפחות לא ישירות, בעיקר סביב סוגיות פוליטיות. אולם הדבר המורכב ביותר היה לרקום קשרים אינטימיים וליצור אווירה של אמון וסימפטיה עם האנשים ה"נכונים", שהפכו במהלך הזמן לידידים קרובים ובני שיח משמעותיים. איתם יכולתי לשוחח בפתיחות ובחופשיות גם על נושאים רגישים, שהעניקו לי תובנות חשובות (מזווית אמית, Emic) של התהליכים.  זוהי נשמת אפה של האתנוגרפיה – לחשוף ולהביא את הקולות, התפיסות והפרשנויות של המקומיים אשר לרוב נסתרות מאחורי גרסאות ופרשנות רשמית או הצהרות כלפי מבקרים זרים ומזדמנים.

עבודת השדה הניבה שלושה מאמרים (אשר קובצו לעבודת הדוקטורט של הכותב הראשון) העוסקים כל אחד בפרקטיקה מסוימת של הבניית זמן ומרחב בלואנג פראבנג. המאמר אשר זכה בפרס התמקד בפרקטיקות של הבניית זמן ומרחב במקדשים הבודהיסטים של העיירה באמצעות קיום ריטואלים דתיים מצד המקומיים, ובאמצעות "ריטואלים תיירותיים" של המבקרים המערביים. פרקטיקת השימור של המקומיים היא במהותה חלק מריטואל דתי וציווי בודהיסטי, אשר מעודד מימון, שיפוץ, ובניית מקדשים ומנזרים. לכן, המקומיים מעוניינים להרוס את המקדשים העתיקים הבנויים בסגנון מסורתי ייחודי (בהתאם להגדרת אונסק"ו) ולבנות במקומם מקדשים חדשים בסגנון עכשווי ומודרני אשר מייצג מבחינתם קדמה והצלחה, ומאפשר להם לתרום בפועל לשימור המבנים הקדושים וכך לשפר את הקרמה (חוק המעשה והתוצאה, בחיים הבאים).

אולם הפרקטיקה של הריסה ובניה מחדש מרוקנת מתוכן את מטרות השימור הגלובלי, המערבי: הניסיון לעצור את הזמן ואף להשיבו לאחור באמצעות שימור חומר, צורה, וסגנון בניה מסורתי ועתיק. לכן הדיון ביחסי הגומלין בין ריטואל, זמן וחומר סביב שימור המקדשים, מהווה מפתח להבנת ההתנגשות התרבותית הדרמטית בין שתי גישות השימור: "המזרחית" לעומת "המערבית". עבור המקומיים ההריסה והבניה מחדש משמרת את המסורת והמורשת הלא גשמית ומעניקה משמעות לזמן ולתפיסת עולם הקוסמולוגית-בודהיסטית,  המכוונת לזמן עתיד – השאיפה לחיים טובים יותר בגלגולים הבאים, כשכר על פרקטיקת שימור מקדשים (הרס עתיקים ובניית חדשים). עבור המומחים והתיירים המערביים, קיום טקסים וריטואלים מסורתיים במקדשים חדשים מהווה צרימה אשר מחבלת בתהליך הבניית הזמן של המקום כפי שהיה בעבר, בתקופה הקולוניאלית, שאותו הם מבקשים לשמר באמצעות שימור ואף בניה מחדש של מבנים "עתיקים" או "מסורתיים".                            

הטענה המרכזית שלנו היא שבכל הקונפליקטים המתוארים בספרות סביב סוגיות של שימור בארצות ואתרים שאינם מערביים קיימים ממדים שטרם זכה להתייחסות מספקת. כך למשל טענו שהחיכוך בין הלוקלי לגלובלי הוא לא רק על איך אמור האתר להיראות, ועל הדרך המדייקת בה יש לשמר ולשקם מורשת מבחינה טכנית ופיזית, וגם לא רק סביב מאבקים פוליטיים עכשוויים, המבטאים כמיהה כזאת או אחרת אל עבר מסוים. שורש המחלוקת והעימות נוגעים בעיקר לתפיסות הקוסמולוגיות השונות של הצדדים, המעצבות יחסי גומלין שונים בין זמן, ריטואל וחומריות בתהליך הבניית המקום. לכן, אתר מורשת עולם מחוץ למערב מהווה זירה של מאבקים בין תרבויות ותפיסות קוסמולוגיות, כאשר לרוב הוא נותר סמוי ולא מודע לרבים מהשחקנים.

המשגה זו של מאפשרת לשרטט מסגרת תיאורטית הבוחנת בצורה מאוזנת ושוויונית יותר כל "דת" או תפיסת עולם מבלי להתעלם מאי השוויון הכוחני ביניהן. זוהי למעשה גם התרומה תיאורטית של המאמר, אשר נוגעת בשורשי הקונפליקט האינהרנטי להבניית זמן ומרחב בין חברות מערביות ללא מערביות, והמתח המובנה בניסיון לכפות תפיסת עולם אוניברסלית שהיא מעבר לתרבויות המקומיות. המקרה של לואנג פראבנג מחדד ומבהיר את הצורך להכיר בקיומם של שני ממדים בזיקה של כל תרבות לתפיסה המכלילה והמשטחת של אונסק"ו:                                                                                                  במישור הקוגניטיבי אכן ניתן לדבר על אוניברסליות אנושית ועל הצורך בציר עולם (axis mundi) קוסמולוגי, אשר מאפשר לבני האדם לווסת, להסדיר ולשלוט בזמן, ולמקם את עצמם במחזוריות כזאת או אחרת.  במישור הקונקרטי של מנהגים, פולחנים וריטואלים, הפרקטיקה אשר מאפשרת לאדם לנהל את הזמן ולייצר חוויה המעניקה משמעות לקוסמוס, היא תלוית תרבות.