אנתרופולוגיה לשבת

השאלה מתי מהגר מתקבל או משתלב בחברה הקולטת עומדת במרכזם של דיונים רבים במחקר החברתי על הגירה וילידיות. במאמר חדש מציעים ריקי ענתבי, נועה בלוך ולירון שני שדווקא התבוננות בלא-אנושי – מינים זרים, פולשים או מקומיים – יכולה להציע זווית אחרת לבחינת הסוגיה. במאמר, "בין זרות להתקבלות: תפיסות תרבותיות על הגירת מינים זרים", שפורסם בגליון מיוחד של קריאות ישראליות על הגירה ופליטות, הם בוחנים את האופנים שבהם פרשנויות תרבותיות מעצבות את היחס למינים לא-אנושיים כאשר הם נעים במרחב, מוחדרים אליו או מתפשטים בו, ושואלים כיצד נקבע מעמדם כשייכים או כזרים.

הבחירה להתמקד דווקא בלא-אנושי נועדה להרחיב את המבט על תופעת ההגירה. לא להסתפק במקרה האנושי, אלא להציג גם מקרה בוחן שבו שאלות של תנועה, זרות, שייכות והתקבלות מתעוררות ביחס למינים אחרים. ענתבי, בלוך ושני לא מבקשים להשוות בין הגירה אנושית ולא-אנושית, אלא להיעזר בהתבוננות בלא-אנושי כדרך לדון במורכבותן של קטגוריות הילידיות והזרות ולחשוב מחדש על שאלות של קבלה, התאקלמות והדרה גם בהקשרים חברתיים ופוליטיים רחבים יותר.

[…] אני תמיד אומר שהאקליפטוס הוא כבר מין מקומי. ברור שהוא בפועל מין זר, הרי כולנו מכירים את הסיפור על ייבוש הביצות ושהוא במקור מאוסטרליה. אבל הוא כבר אחד משלנו, חלק מ"חורשת האקליפטוס״ של נעמי שמר… בגלל זה אני אומר שאקליפטוס המקור, למשל, כבר מזמן התאזרח וקיבל תעודת זהות כחולה, הוא כבר משלנו, אחד מהנוף המקומי […]

אמיר שחם, פעיל סביבה ותיק מצפון הארץ, היה נחרץ כשטען בריאיון שהאקליפטוס, מין של עץ אוסטרלי ש"היגר" למרחב לפני עשרות שנים, הוא "כבר אחד משלנו", "התאזרח" ו"קיבל תעודה זהות". שחם יודע שהאקליפטוס מוגדר מבחינה אקולוגית כמין זר, כלומר מין שהתפשט מֵעבר לתחום תפוצתו המקורית, אך ידיעה זו אינה משנה את תפיסתו שהוא צריך להיחשב כמין מקומי.. נקודת מבט זו מעוררת שאלות בנוגע לאופן תפיסתם וקבלתם של מינים זרים, וממחישה כי מדובר בדיון שאינו אקולוגי בלבד, אלא גם חברתי ותרבותי. 

מינים נודדים ממקום למקום מאז ומתמיד, אבל בעשורים האחרונים התופעה התרחבה מאוד, בין היתר בעקבות הגלובליזציה, המסחר והשינויים הסביבתיים. חלק מהמינים שהגיעו למקומות חדשים משתלבים בסביבה, אחרים הופכים למינים פולשים ופוגעים במינים מקומיים, ויש כאלה שנמצאים איפשהו באמצע. גם בישראל אפשר למצוא מינים שהובאו לכאן בידי אדם והפכו לחלק מוכר מהנוף, לצד מינים אחרים שנתפסים כזרים ומזיקים. על רקע זה, במאמר אנחנו שואלים לא רק מה מקורו של המין, אלא מתי ואיך בני אדם מתחילים לראות בו חלק מהמקום בו הם חיים.

לשם כך אנחנו מציגים במאמר מחקר אתנוגרפי העוסק בשישה מינים (מתוך פרויקט רחב יותר); החרוב, הצבר, האקליפטוס, הפרא, המיינה וסנאי הדקלים. במחקר בדקנו את הקשר של אנשים וקבוצות כלפי המינים הללו, ובהתאם לכך, אנחנו טוענים שניתן למקם את המינים האלה על מעין רצף: בקצה אחד נמצאים מינים שהפכו לחלק כמעט מובן מאליו מהנוף ומהתרבות, ובקצה האחר מינים שנתפסים כזרים לחלוטין ואף ככאלה שצריך לסלק מן המרחב. באמצע נמצאים מינים שמעמדם אינו ברור, והוא משתנה בהתאם למי שמדבר עליהם, למקום ולזמן.

אחד המקרים הבולטים הוא האקליפטוס. רובנו מכירים אותו כחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי: חורשות אקליפטוסים, שבילים, נחלים וסיפורים על ראשית ההתיישבות. אבל האקליפטוס אינו יליד ישראל. הוא הגיע מאוסטרליה בסוף המאה התשע־עשרה וניטע כאן בתקופת המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של המדינה, בין היתר בניסיון לייבש ביצות ולמנוע מלריה. כיום, גם אנשים שיודעים היטב שהאקליפטוס הוא מין זר אומרים שהוא כבר "אחד משלנו". אחת המרואיינות אף תיארה אותו כחלק מ"קיבוץ גלויות": כפי שמדינת ישראל הורכבה מעולים שונים שהגיעו ממדינות שונות והפכו אותה לביתם, לטענתה גם הטבע הישראל השתלבו מינים ממגוון מקורות.

אבל לא כולם מסכימים. אנשי שמירת טבע רבים רואים באקליפטוס מין זר שאין לו מקום בשמורות טבע, שבהן צריך, לתפיסתם, לשמור על "הטבע המקורי" של הארץ. בשנים האחרונות אף נעשו על ידי רשות הטבע והגנים פעולות לכריתה ולעקירה של אקליפטוסים במקומות מסוימים, שעוררו התנגדות ציבורית חזקה. כך נוצר פער בין שתי דרכים המגדירות מהו טבע מקומי. מצד אחד, טבע המבוסס על מקורו הביולוגי של המין; מצד אחר, טבע שכבר הפך לחלק מהזיכרון, מהנוף ומהתרבות של האנשים החיים במקום.

המקרה של הפרא מעניין כמעט מהכיוון ההפוך. הפרא, חמור בר, נכחד מהנגב בשנות השלושים של המאה העשרים והושב לישראל ב־1982, במסגרת פרויקט להשבת חיות בר המזוהות עם התנ״ך. בתחילת הדרך הוא נתפס כחיה מקומית שהושבה לטבע. אבל עם השנים התרבו הפראים, התקרבו לשטחים חקלאיים ולכבישים, וגרמו נזקים. בעקבות המפגש היומיומי איתם השתנתה גם תפיסתם. תושבים יהודים ובדואים באזור החלו לתאר אותם לעיתים כמין זר: חיה "שהביאו לכאן" ואינה מותאמת באמת למדבר.

אחת התושבות אף הסבירה שהפראים "לא מהטבע פה",התרבותם המהירה והנזק שהם גורמים שינו את היחס אליהם. תושבים אחרים השוו אותם לגמל או לצבי, בעלי חיים שהם תופסים כמקומיים ומותאמים למדבר, וטענו שהעובדה שבשונה מהם הפראים זקוקים למקורות מים מלאכותיים היא סימן לכך שאינם שייכים באמת למרחב. כך חיה שהוגדרה בעבר כילידית יכולה להפוך, בעקבות שינוי ביחסים בינה לבין בני האדם, לזרה לדעת רבים.

בקצה האחר של הרצף נמצאת המיינה המצויה. היא הגיעה לישראל ככל הנראה בשנות התשעים, ונוכחותה בטבע תועדה לראשונה בשנת 2000. מאז היא התפשטה במהירות והפכה לאחת הציפורים הנפוצות בישראל. בניגוד לאקליפטוס, קשה למצוא אנשים שמפתחים כלפיה תחושת נוסטלגיה או שייכות. להפך, רוב האנשיםמתארים אותה כאלימה, תוקפנית ואנשי שמירת טבע אף מוסיפים כי היא דוחקת ציפורים אחרות. ובכל זאת, גם המיינה מדגימה שהגבול בין זר למקומי אינו בהכרח קבוע. אחד הצפרים שרואיינו למחקר אמר שבעוד כמה עשרות שנים המיינה עשויה להפוך מ"פולש" ל"גר" – מונח שמציין מי שאינו יליד המקום אך חי בו דרך קבע וזוכה למידה מסוימת של הכרה. גם אם מדובר באמירה היפותטית, היא ממחישה את אחד הטיעונים המרכזיים של המאמר: שייכות אינה תכונה שיש למין מרגע שהגיע לעולם. היא יכולה להשתנות עם הזמן.

אז מה הופך מין ל"מקומי"? המאמר מציע שאין לכך תשובה אחת. הזמן שעבר מאז הגעתו חשוב, אבל לא פחות חשובים הם המפגש היומיומי איתו, התחושות שהוא מעורר, המשמעות התרבותית שנקשרת אליו והנזק – או התועלת – שמייחסים לו. החרוב והצבר, למשל, עברו תהליך עמוק של אימוץ תרבותי והפכו לסמלים של המקום, אף שמקורם אינו בהכרח מקומי. לעומתם, סנאי הדקלים, שהגיע מאוחר יותר, לא הספיק לפתח קשר תרבותי כזה עם בני האדם לפני שהוחלט לפעול נגדו ולסלקו.

מכאן עולה שההבחנה בין "ילידי" ל"זר" אינה רק שאלה של ביולוגיה. היא גם תוצאה של יחסים בין בני אדם לבין הסביבה הלא־אנושית. מין שנמצא כאן זמן רב, מופיע בזיכרונות, בשירים ובנוף היומיומי, עשוי להפוך ל"מקומי" בעיני הציבור, גם אם המדע ממשיך להגדיר אותו כזר. לעומת זאת, מין שנוכחותו מורגשת בעיקר דרך נזק או איום עשוי להישאר זר (או להפוך זר) גם אם הוא כבר נפוץ מאוד. במילים אחרות, לא רק המין משתנה – גם האופן שבו אנחנו רואים אותו.

יש להבהיר כי המאמר אינו מבקש להשוות בין הגירה של בני אדם להגירה של בעלי חיים וצמחים. ההבדלים בין התופעות עצומים, והשוואה ישירה ביניהן עלולה להיות מטעה ואף מסוכנת. במקום זאת, אנחנו מציעים להתבונן במינים הלא־אנושיים כדי לחשוב מחדש על רעיון רחב יותר: איך חברות משרטטות את גבולות השייכות אליהן, ומתי מי שהיה זר הופך לחלק מה"אנחנו". על אף שפעמים רבות נדמה כי ניתן למצוא מדד אקולוגי אובייקטיבי לקביעת שייכותם של בעלי חיים וצמחים למערכת האקולוגית, דווקא ההתבוננות בהם יכולה לחשוף עד כמה הגבולות האלה אינם קבועים – ועד כמה הם תלויים בזמן, בזיכרון, ברגש, בידע וביחסים שאנו מקיימים עם העולם הלא־אנושי.

לקריאה נוספת: