מאמרי אורח

עידו הרטוגזון יצא קצת מבולבל מהמלחמה האחרונה עם איראן. הרטוגזון, מרצה בכיר בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן, הבין כמה קל לשכנע אותו בדברים שאני לא באמת מבין בהם, כמה מרחב הפרשנות הוא רחב. בפוסט קצר זה, מנסה הרטוגזון, שספרו ״משנה תודעה: רשימות מהרנסנס הפסיכדלי״ פורסם לאחרונה, להסביר למה זה קורה, מדוע לפעמים צניעות זה טוב ומה הן הסכנות באנשים (וחוקרים) שבטוחים שהם יודעים הכל. 

דבר אחד שתקופת המלחמה בין ישראל לאיראן לימדה אותי הוא כמה אני לא יודע. קראתי ושמעתי כל כך הרבה פרשנויות בשבועות האלה. השתכנעתי שוב ושוב ואז השתכנעתי בדבר ההפוך. למדתי להטיל ספק, ואז להטיל ספק בספק, ואז להטיל ספק בספק שבספק. האם זה היה ניצחון מרהיב לישראל, כישלון אסטרטגי או משהו באמצע? יש לי מחשבות בנושא, אבל אני לא בטוח. 

האם הסכם הגרעין של אובמה היה עדיף או שהיה מאפשר לרפובליקה האסלאמית להמשיך בשלה וביתר שאת – נוטה לראשון אבל קשה לי לומר. האם כל זה היה מלחמה מתוזמרת של הכסף הגדול? לא נשמע לי סביר, אבל אני גם לא יכול לשלול את זה בוודאות. האם מצבנו האסטרטגי בסיום המלחמה הזו השתפר דרמטית או שאנחנו עומדים בפני שוקת שבורה? Beats me.

דבר אחד שלמדתי בשבועות האחרונים זה כמה קל לשכנע אותי בדברים שאני לא באמת מבין בהם, שתלויים במספר רב של שחקנים שכוונותיהם נסתרות, ובהתפתחויות עתידיות שעדיין אינן ידועות. למדתי שמרחב הפרשנות הוא אדיר. ושהיכולת שלי להתגונן מפני נרטיבים היא מוגבלת. אני צריך בדחיפות לפתח מערכת הגנה רב שכבתית נגד הנרטיבים האלה שמעקמים לי את הראש שוב ושוב. ולא, זה לא בגלל שלא שמעתי עדיין את הנרטיב הזה או ההוא, אלא בגלל שאחר כך שמעתי נרטיב אחר משכנע לא פחות, ולמחרת קרה משהו אחר שסתר את שניהם. הנדסת תודעה? המונח הנדסת תודעה מניח איזשהו גורם שמנסה לשכנע אותך בנרטיב מסוים. אבל מה שהיה כאן זה מלחמה מרובת משתתפים ורב-מימדית של נרטיבים בחלל המידע והתודעה.

זה לא שאני לא יודע כלום. זו גם תהיה הגזמה. יש כמה דברים שאני עדיין משוכנע בהם. שהכיבוש זה רע. שחייבים לסיים את המלחמה בעזה בהקדם עם איזשהו הסדר וחזון קדימה. אבל הדברים שאני יודע הם מיעוט קטן בין שלל דברים שאני לא יודע ושאין לי תשובות עליהם. זה מתחבר לי קצת עם הספר החדש והחיוני של ג׳רמי פוגל ׳פילוסופים נגד אלוהים׳ שבא להשמיד את הטענות של מי שמשוכנעים שהם יודעים מה אלוהים רוצה ומעמיד במקום הידיעה את הספק כאידאל.

התפיסה הזו, שמקדשת את הספק ואי הידיעה, מנוגדת לאופי הנחרץ שלא רק השיח הפוליטי אלא גם הרבה מהשיח הביקורתי מאופיין בו. יותר מדי מאמרים במדעי החברה בשנים האחרונות כתובים בצורה שמבוססת על הנחות מוקדמות שהקורא נדרש לקבל אותן לגבי מה נכון, איך אמורה להראות חברה מתוקנת, מי ומה אחראי לכך שאנחנו לא שם. כל זה כמובן מבוסס על נטיות יסוד בנפש האנושית. 

הפסיכולוג החברתי ג׳ונתן היידט כתב ספר שהוקדש ל-Righteous mind,  הנטייה של המח שלנו לתפוס נקודת מבט מסוימת, לאחוז ולבצר אותה בקנאות מפני פריטי מידע שעשויים להעמיד אותה בספק. לפי היידט שורה של הטיות קוגניטיביות מעורבות כאן, למשל: הטיית האשרור ,(confirmation bias) התנמקות בעלת מניעים ,(motivated reasoning) וגם סקפטיות בעלת מניעים  (motivated skepticism), שבאופן כללי גורמות לבני אדם להטיל ספק בפרטים מסוימים ובדברים שאומרים אנשים מסוימים אבל לא אחרים. התרופה למצב זה עשויה כאמור להיות חזרה לפילוסופיות כמו הפירוניזם שמציבות את הספק במרכז ומעלות אותו על נס כערך אפיסטמולוגי וקוגניטיבי מרכזי.

אז איפה משאירה אותי אי הידיעה הזו? אני לא בטוח. כדי לנהל שיח פוליטי משמעותי על מה ישנו ומה צריך שיהיה כדאי שנדע משהו, או לפחות שיהיו לנו השערות כלשהן. ומצד שני, הבעיה שלנו לרוב אינה חוסר ידיעה, אלא שיותר מדי אנשים לופתים בכח עמדות מוטלות בספק ומסרבים להודות שיש דרכים אחרות לראות את הדברים או להסתקרן לגביהן.

אני לא מתכוון להפסיק להסתקרן לגבי המציאות ולחקור אותה בכל מיני צורות בניסיון להבין, אבל דבר אחד שבטוח זה שאני צריך לצרוך פחות חדשות. בשבועות האלה, תחת הריגוש של מטחי טילים ותקיפות בעורף האויב, מצאתי את עצמי קורא הארץ לצד ערוץ 14, אלגז׳ירה וערוץ 7, סיאןאן ופוקס ניוז, טלגרם, אקונומיסט, ניו-יורק פוסט וגרדיאן. אז מצד אחד זה זה עשה לי קלקול קיבה קוגניטיבי. ומצד שני אני חושב שמסר אחד של המלחמה הזו עבורי היא צניעות אפיסטמולוגית – לא להניח שאתה יודע יותר ממה שאתה יודע, ולהחזיק ברכות את מה שאתה חושב שאתה יודע. 

גם זה סוג של יתרון אסטרטגי עבור המשבר הבא.

מקור התמונה הראשית: https://www.pardes.co.il/?id=showcontrib&contribnum=1193