"> מחוללות לאומיות במרחב שבין המקומי לגלובלי: מורות ויוצרות מחול פלסטיניות בישראל – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

מחוללות לאומיות במרחב שבין המקומי לגלובלי: מורות ויוצרות מחול פלסטיניות בישראל

הודל אופיר בוחנת באופן אתנוגרפי את הפרקטיקות, האידיאולוגיות והפדגוגיה של מורות ויוצרות מחול פלסטיניות בישראל.

במאמרים שפורסמו באסופה Dancing Through Conflict ובכתב העת המזרח החדש, בוחנת הודל אופיר מהאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים פרקטיקות, אידיאולוגיות ופדגוגיה של מורות ויוצרות מחול פלסטיניות בישראל. 

המאמר מבוסס על עבודת שדה שנערכה בין השנים 2013–2017 בקרב מורות ויוצרות מחול פלסטיניות בישראל בחמישה מרכזים עיקריים בנצרת, כפר יאסיף, תרשיחא ויפו, וכן במתנ"סים או מוסדות אחרים שבהם התקיימה הוראה של מחול בימתי-אמנותי ביישובים ערביים כמו שפרעם, מעיליא, מג'ד אל כרום ועראבה. המחקר כלל ראיונות עומק עם ארבע-עשרה נשים וגבר אחד, ושהות ממושכת בסטודיות השונים שבהם עבדו ולימדו, בשיעורים, חזרות, מופעים ופסטיבלים, כמו גם במרחבי היום-יום שלהם. המחקר בחן את האפשרות לעצב מחדש או לשעתק תפיסות של גוף, מגדר, כוח ולאומיות דרך חינוך לריקוד; בדינמיקות שבין מגמות תרבותיות גלובליות ומקומיות בשיעורי המחול בקהילות ערביות בישראל, ובאופני התיווך של ידע שונה על ידי מורות ומורים לריקוד; וביצירת זהות פלסטינית דרך גופניות מחולית-מערבית, כיצד מובנית זהות דרך הגוף בריקוד.

אופיר טוענת שדרך אמנות פרפורמטיבית בעלת זיהוי מערבי גלובלי (בלט קלאסי, מחול מודרני ועכשווי, ג'אז והיפ-הופ) מטפחות המורות-היוצרות חוויות המובילות לחיזוקה של זהות קולקטיבית ולתחושת שייכות וסולידריות תרבותית-אתנית. לטענתה, לימוד הריקוד והצגתו מבטאים קול מעמדי-מגדרי המבקש לעצב את זהותו דרך הביטוס מעמדי ורגשי בעל זיקה ברורה לתרבות המערבית ולספֵרה הגלובלית.

לטענתה של אופיר, המדיום האמנותי השולי והלא-מילולי של ריקוד, שוזר תרבות מקומית וגלובלית ומאפשר ליוצרות-הרוקדות להרחיב את המנעד הסימבולי של חוויות ודימויי הגוף באמצעות חיבורן ללאומיות – של סבל, הקרבה ולוחמה מכאן, או אמהות ואדמה מכאן. 

המאמרים של אופיר מצטרפים לעיון הביקורתי בלאומיות מן השוליים (חזן ומונטרסקו 2011) ומבקשים לבחון את הפעולה – הפוליטית והסמלית – המתאפשרת דווקא מתוך מיקומים שוליים של מגדר ושל אמנות, ובפרט אמנות המחול. מהלך זה מתווסף למחקר על אמנות ואמנים פלסטינים בישראל ולעיסוקם בזהות ובשפה, ומשרטט את התפתחותה של זירת פעולה במחול האמנותי כחלק מהתהוותה של ספרה אמנותית-יצירתית רחבה יותר. 

אופיר מציגה במאמרים שלוש דרכים ל"חוללוּת לאומיוּת" בגוף הרוקדת: במרחב, במפגש עם מוסיקה, ובצומת שבין לאומיות למגדר. בכל אחת מן הצורות הללו היא מראה את היצירה והפרפורמנס של זהות לאומית השוזרת את המקומי הערבי הפלסטיני עם הגלובלי.

במחול ובחינוך למחול בקהילות ערביות בישראל, טוענת אופיר, הלאומי חורג מהמקומי וחובק את "העולם הרחב" דרך המדיום של הגוף (המערבי הגלובלי) הרוקד. הנשים הרוקדות מכוננות את עצמן-גופן כחלק מקהילה רוקדת גלובלית, שאחד מסימני ההיכר שלה הוא רב-תרבותיות – שליטה בשפות והיכרות עם מוסיקה, תנועה, רעיונות וסמלים מגוונים. 

שדה הוראת המחול והגוף הרוקד הם אתרים שבהם מותכות הסמליות המקומית הערבית-פלסטינית והאסתטיקה הגופנית המערבית-גלובלית. המורות-היוצרות שוזרות אל תוך המחול האמנותי תכנים מהתרבות וההיסטוריה הערבית (הפלסטינית – ומעבר לה), ומרחיבות אותה דרך הגוף ודרך המשחק בין שתי התרבויות. כך, למשל, מעניק המחול למרחב משמעויות מסוגים שונים: משמעות לאומית במובן של השייכות למקום, "לאדמה הזאת", על נופיה, תולדותיה והחוויות הכרוכות בה; משמעות מגדרית ולאומית דרך החירות לנוע בחופשיות, להיראות ולהציג את הגוף (הנשי) החיוני – או גם את הגוף הסובל והמוחה; ומשמעות אוניברסלית באמצעות החיבור לאמנות, סמלים ורעיונות, ובאמצעות הצגת האמנות כחלק בלתי נפרד מהחיים (ומהמקום) וככלי לביטוי של זהות ושל עמדה חברתית ופוליטית.

מן המיקום השולי של אמנות גופנית, שהעוסקות בה הן בעיקר נשים ושנתפסת עדיין בחלקים גדולים של החברה הערבית כ"לא רצינית", לא מוערכת ולעתים אף לא ראויה, זוכות הנשים הרוקדות והמלמדות באפשרות להרחיב את ההשתתפות שלהן בלאומיות הפלסטינית ולגוון את דימוייה. השתתפותן היא ביצירת תרבות ואמנות של גוף, בהשמעת קולו של הגוף – קולן שלהן, ובחינוך דור של ילדות ונערות למודעות ולסולידריות חברתית, לביטחון ולשמחה בגוף. את עיסוקן באמנות ובחינוך הן לא רואות כעניין אישי בלבד או כנתיב אינדיבידואלי, אלא הן מדברות ופועלות מתוך גישה של אחריות לקהילה, לחברה ולעם ברמות ובצורות שונות. הקהילה המדומיינת יוצאת את גבולות אולמות המופע או הסטודיות השונים דרך הגופים הרוקדים המחוללים אותה.

ספרה של אופיר, כוריאוגרפיה של שינוי, שיצא לאור בהוצאת רסלינג, מבוסס גם הוא על מחקר זה ומציג את סיפורן של ארבע ממשתתפות המחקר המתמודדות כל אחת בדרכה עם מקצוע אמנותי- פרפורמטיבי- גופני בתרבות שיחסה לגוף ולריקוד מורכב, בתנאים של חוסר מובנה בתשתיות ובמשאבים. פרקי הספר פורסים תמונה מגוונת של הדרכים להתקיים כמורה ויוצרת בתחום ושל האופנים לתמרון המתח שיוצר העיסוק במחול במפגשו עם החברה והתרבות הערבית.

בתמונה: "لا شيء يعجبني" ("שום דבר לא מוצא חן בעיני" / מחמוד דרוויש) - כוריאוגרפיה: ריתא עבוד; רקדנים: ריתא עבוד, ספירו סאלם, מריה דַלי (סטודיו ראבעה מורקוס); צילום: סאלי עבוד.