אנתרופולוגיה לשבת, רק היום

חזקי שוהם (פרופ׳ בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן), כותב על מאמרו החדש "משִעמום לגאולה, או: מה המשמעות של קריאה טכנוקרטית בטקסט מרוקן-ממשמעות?", שפורסם בספר כוחן של מלים: אנתרופולוגיה של טקסטואליות יהודית, בעריכת ניסן רובין ושלמה גוזמן-כרמלי בהוצאת כרמל. שוהם תוהה למה יהודים ישראלים קוראים ׳בהגדה של פסח למרות שהטקסט לא מדבר אליהם וטוען שזהו ׳שיבוש ריטואלי של הריטואל המקורי

ליל הסדר הוא אחד החגים הנחגגים ביותר בקרב הרוב היהודי בישראל, וההגדה של פסח היא כנראה הטקסט המסורתי הנקרא והמוכר ביותר בציבור הרחב. כשלעצמה, הפופולריות של ליל הסדר אינה חידה מוזרה במיוחד: זו התכנסות משפחתית שנתית, דומה למדי לחגים אחרים של חברות תעשייתיות. אלא שבליל הסדר יש מרכיב מוזר שאין לו כל מקבילה בחגי החברות התעשייתיות האחרות: למפגש החברתי-משפחתי נוסף ריטואל טקסטואלי ארוך ומורכב, שניכרת בו הקפדה יתרה במרבית המשפחות היהודיות הישראליות – דתיות, מסורתיות וחילוניות. היהודים הישראלים מכירים את הטקסט של ההגדה באופן כל כך אינטימי בעקבות הקריאה החוזרת בו מדי שנה מאז הילדות המוקדמת, שביטויים רבים ממנו נכנסו לשפה המדוברת, כמו "בכבודו ובעצמו", "כפול ומכופל" ועוד רבים, ואפילו ביטויים ארמיים כמו "חד גדיא".

אבל האם יש מי שמתעכב להרהר על משמעות הטקסט? בליל הסדר אנו מדקלמים בעיקר מדרשים עתיקים שמרביתם רחוקים מאד מעולמו של הישראלי המצוי, לא רק בלשונם אלא גם בתכניהם. רובנו המוחלט מקפיד על הקריאה, אך מוותר על כל ניסיון לקרב את הטקסט לעולמנו ולפרש אותו מחדש. ולא שחסרות הצעות לתיקונים כאלו במרחב הישראלי: מדי שנה, חנויות הספרים מלאות בהגדות מעניינות ואקטואליות שנכתבות בהשראת תנועת ההתחדשות היהודית, האגף הליברלי של הציונות הדתית, הפמיניזם, העידן החדש והמיסטיקה היהודית, התנועה האקולוגית, ועוד. ויש קונים. אבל כל השפע הזה לא מסוגל להתחרות מול רוב ההגדות שנמצאות בשימוש בבתים ישראליים, המודפסות ומחולקות על ידי גופים מסחריים ופוליטיים כמו בנקים, עיתונים או עיריות, ובהן מופיע אך ורק הטקסט של מהדורות הדפוס עם ההוראות הטכניות לביצוע הטקסים – מתי למזוג כוס, מתי להגביה מצות, מתי להטיף יין עם האצבע, וכל השאר – וללא כל דיון, ולו שטחי, במשמעויות הטקסט וריטואל קריאתו בקול. באופן מוזר ומעניין, ההגדות המשוכפלות הנמצאות בשימוש במרבית הבתים היהודיים הישראליים תפסו את מקומם של מנהגי הסדר האתניים-עדתיים, שכמעט נעלמו מהנוף המשפחתי. דווקא בליל הסדר, החג המשפחתי המובהק, כור ההיתוך הישראלי התברר כאפקטיבי במיוחד, ורוב המשפחות משתמשות בנוסח הגדה אחיד – בגירסה שהפסיקה להתפתח וקפאה בזמן.

אבל למרות ההקפדה היתרה על הריטואל של קריאת הטקסט בקול, במשפחות רבות ניכרת הפגנה מוחצנת של תגובות שליליות לטקסט: רתיעה, זלזול וחוסר עניין, המבטאים אי-נוחות, ניכור וחוסר הזדהות עם הטקסט ועם הכללת ריטואל קריאתו במפגש המשפחתי לכבוד החג. גם תצפיות אתנוגרפיות אישרו שבעת ביצוע קריאת ההגדה, המשתתפים נוטים לעקוף בזהירות כל אפשרות למתן משמעות לטקסט. גם אם הטקסט המודפס והמאויר מזכיר למשל את השואה, הקמת מדינת ישראל או נושאים אקטואליים אחרים, רוב המשפחות בוחרות בדרך כלל להתעלם מהם, לרוץ הלאה בטקסט, ולקרוא אותו ללא שינויים והסברים ולכל היותר עם קיצורים וחיתוכים. קניית הגדה אקטואלית ומעניינת בתור מתנת חג היא השקעה כספית ומחשבתית סבירה, ואכן הללו נמכרות במאות אלפי עותקים; ואולם שימוש בזמן אמיתי בהצעות של ההגדות האלו להפעלות ולדיונים בנושאים אקטואליים הוא השקעה מחשבתית ופיזית שנמצאת מעבר לאופקיהם של מרבית היהודים הישראלים, שמבקשים בעיקר לצלוח את הריטואל בשלום ולהגיע לארוחה.

אז איך זה שדווקא ההגדה של פסח היא כנראה הטקסט היהודי הקנוני הנקרא והמוכר ביותר בעולם היהודי דהיום בציבור הרחב? והאם באמת מדובר בטקסט משמעותי?

המאמר מבקש לשפוך אור על חידת הקריאה הטכנוקרטית של ההגדה של פסח במרבית המשפחות של הזרם המרכזי בישראל, החוצה השתייכויות אתניות, מעמדיות, דתיות ופוליטיות. מעבר לכך, המאמר מבקש לנצל את הפער בין הפופולריות של הטקסט לבין הקריאה הטכנוקרטית המודגשת שלו כדי להרהר קצת בשאלות כמו: מה הופך ריטואל למשמעותי? מה המשמעות של טקסט שריטואל קריאתו מבוצע בקפדנות, אך תוך הפגנת ניכור, שִעמום ומבוכה? מדוע בכלל להיצמד לביצוע טכנוקרטי של קריאת הטקסט, תוך הפגנת שעמום וריקון מכוון ממשמעות?

המאמר מנתח מספר מופעים של הביצוע הטקסטואלי של ההגדה בליל הסדר בתרבות הפופולרית הישראלית בעשורים האחרונים – עיתונות, ספרות, קולנוע ותיאטרון – כדי לעמוד על אמצעים פרפורמטיביים כמו בדיחות, התרסות וגילויי שעמום בולטים, המדגישים את אופיו האנכרוניסטי והבלתי אקטואלי של הטקסט ומרוקנים אותו ממשמעות.

בהתבסס על תיאוריית הפרפורמנס של הסוציולוג האמריקאי ג'פרי אלכסנדר, המאמר טוען שההקפדה הטכנוקרטית על ביצוע הריטואל תוך ריקונו ממשמעות באמצעות פרפורמנס של שעמום הופכת להיות הריטואל עצמו. אף כי הפרפורמנס כושל באופן מכוון באמצעות שיבוש הוראות הבמה שנועדו להפוך אותו ל"מעניין", הוא ממזג את הקהל עם המבַצעים ולפיכך משווה אופי ריטואלי לשיבוש הפרפורמנס לכשעצמו. ריקון המשמעות מהטקסט באמצעות הטכנוקרטיות היתרה הוא אולי שיבוש של גירסה מסוימת של הריטואל שנתפס כמקורי – זו שמופיעה בהוראות הביצוע הנלוות לטקסט ומטרתן לספר ביציאת מצרים, להגג על היחסים בין זיכרון והיסטוריה, להעביר לדור הבא את לפיד הזיכרון היהודי, וכו'. אך בניגוד לריטואל המתוכנן ולהוראות הבימוי – הריטואל המבוצע בפועל הוא שיבוש ריטואלי של הריטואל המקורי. הבדיחות הקבועות, זיופי "מה נשתנה" מחד והמנגינות הפומפוזיות מאידך, עיקומי האף, הקריאה הגמגמנית בטקסט, ומעל לכל קריאת הקרב המצחית "מתי כבר אוכל?" – כל אלו מאפשרים למבַצעי הריטואל להמשיך ולקרוא בטקסט באופן קפדני תוך התעלמות ממסריו המילוליים, והתרחקות ממשמעויותיו הלוגוצנטריות. ההיצמדות הטכנוקרטית המוגזמת לצורה על חשבון התוכן בקריאת ההגדה היא פרפורמנס כושל; ואילו הביצוע המלגלג והמנוכר של הטקסט הוא הריטואל המשמעותי, כי הוא משולב בחיים החברתיים ואינו מומשג בדרך-כלל כ"תסריט" שיש לעקוב אחריו. זה ריטואל מסדר שני, שנשען על הוראות הבימוי של הריטואל מהסדר הראשון וממלא אותן כלשונן, כדי לרוקן אותן מרוחן.

ותודה לשלמה גוזמן-כרמלי, עורך הספר, על הכותרת המבריקה. היא לקוחה מכרזת שקיבל בואטסאפ לקראת פסח 2019.