אנתרופולוגיה לשבת

מאמר של הילה נחושתן, אשר פורסם בכתב העת Qualitative Sociology , על המקום המרכזי של שיקום שיניים בתהליך שיקום נשים מזנות ועל האופן בו מהפך גופני הוא מושא לפנטזיה ודמיון, כמו גם בעל גבולות.

"מה החלומות שלי? להתחתן, להביא ילדים ולעשות שיניים!" אמרה לנחושתן שלי לקראת סוף הראיון. שלי, שורדת זנות בת למעלה מ 40, סיפרה לי את סיפור חייה הקשה שכלל אלימות רבה, התמכרות לסמים ושנים ארוכות בזנות. בסוף הראיון, כששאלה נחשותן את שלי על חלומותיה לעתיד, היא הכלילה: "עשיית שיניים" בתיאור שאיפותיה.  

כיצד הוכלל תיקון השיניים בתיאור הפנטזיה הממוגדרת הזו? מדוע הפך תיקון השיניים למרכזי כל כך ביעדים של שלי, ומדוע הוא הוצמד למטרות משמעותיות ומשנות חיים כמו זוגיות והולדת ילדים?   

במהלך מחקר אתנוגרפי של 18 חודשים בהוסטל שיקומי לנשים בזנות, נחושתן, כיום דוקטורנטית לאנתרופולוגיה בעברית, גילתה מתוך שיחות יומיומיות, הערות אגביות, בדיחות וסודות, כי אחד הדברים שהטרידו במיוחד נשים בהוסטל זה תיקון השיניים שלהן. הנשים בהוסטל הגיעו לשם לאחר שנים של עיסוק בזנות (בעיקר בזנות רחוב), ורבות מהן לאחר שנים של שימוש בסמים, אשר לרוב גורם לבעיות שיניים וחניכיים חמורות (כמו גם החיים ברחוב מקשים מאד על שמירת היגיינה דנטלית). נחושתן מצאה, כי נשים חיברו את תיקון השיניים שלהן לתפיסת נורמאליות, וקישרו זאת להצטרפות מחדש לחברה הנורמטיבית.

מאמרה של נחושתן, אשר מבוסס על עבודת תיזה אשר נכתבה באוניברסיטת בן גוריון בהנחיית פרופ' פרן מרקוביץ, עוסק בשיניים – המחזיקות במשמעויות רפואיות ותרבותיות של יופי ומעמד חברתי. המאמר חושף לא רק את האלמנטים הסטיגמטיים של הבדלים גופניים, אלא גם את האופן בו מהפך גופני הוא מושא לפנטזיה ודמיון, כמו גם את גבולות המהפך הזה.

נחושתן מראה כיצד מחקרים קודמים הציגו את הגוף כפרויקט לשיפור מתמיד, המהווה חלק חשוב מזהותו העצמית של האדם ומחייו החברתיים. עבור קבוצות הנמצאות בשולים, פרויקט הגוף הוכח כמשמעותי בהשגת כבוד וכמקור למשא ומתן על סטיגמה ונראוּת חברתית. בעוד שהספרות בנושא שיקום והחלמה הדגישה בעיקר תהליכי זהות ואת העיצוב מחדש של סובייקטיביות מוסרית, הספרות הסוציולוגית והפמיניסטית העכשווית התמקדה בחוויות גופניות במהלך ההחלמה, אך באופן מצומצם בלבד.

נחושתן מציגה במאמר מספר נושאים מרכזיים המגדירים את היחס של נשים בהוסטל לתיקון השיניים שלהן:

ראשית, שיקום השיניים מדומיין כהתגלמות הנורמליות: נשים רואות בעיסוק במראה שלהן ובתיקון שיניים כצעדים חשובים להצטרפותם לזרם המרכזי בחברה. נשים הבחינו עצמם מהאופן בו נראו בעבר- כ"שבורות" ו"גמורות" בשל החיים ברחוב, אל מול ההווה, בו הן עוסקות בשיפור ושימור המראה החיצוני, המתבטא בין היתר בשיקום השיניים. זה התבטא בדבריה של שלי, וכן בהתייחסות חוזרת ונשנית של הקשר בין תיקון השיניים לשיקום הכללי מזנות ומסמים, למציאת דירה חדשה, ולסיום התהליך הטיפולי בהוסטל. כמו כן, נשים עם שיניים בריאות ביצעו 'עבודת גבול' היררכית, והבחינו עצמן מאלו עם בעיות השיניים.

שנית, לפי נחושתן שיקום שיניים התגלה כמשמעותי הן בחיים האמיתיים – עבור שוק העבודה ולרווחתן הכלכלית של הנשים, והן כפנטזיה, שם השיניים מדומיינות כמגדילות את הפוטנציאל לדרגה גבוהה של יופי והצלחה. נשים התביישו בבעיות השיניים שלהן, הסתירו אותן בידן כשהיו בציבור, וחשו נבוכות וחסרות ביטחון בראיונות עבודה. המראה שלהן הגביל אותן לעבודות "מאחורי הקלעים" של ניקיון, ומנע מהן להרגיש שיש להן אופק תעסוקתי כלשהו. כך למשל אמרה שרה לנחושתן באחת השיחות לאחר ארוחת הערב, כשסיפרה על ראיון עבודה שהלכה אליו, וחזרה מאוכזבת: "את צריכה להבין איך זה בשבילינו, זה לא קל לנו ללכת לראיונות עבודה, תמיד אנחנו חושבות איך רואים אותנו, איך שופטים אותנו, לחלק מאיתנו אין שיניים, ואנחנו כל הזמן חושבות על זה."

יחד עם זאת, המקום הלימינאלי בו נמצאות הנשים- עוד לא חלק מהחברה הנורמטיבית, אך כבר לא ברחוב- מאפשר מעט פנטזיה ודמיון לגבי הבאות לבוא: כך למשל נחושתן מתארת כיצד היא דימיינה יחד עם שירה פעמים רבות כיצד היא תיראה לאחר ש"תעשה" שיניים. בשיחת סלון אחרת אמרה שירה לשרה: "את תראי מהממת, כמו נעמי קמפבל!" וכולם צחקנו. ההפניה הזו לדוגמנית-העל מן העבר טוענת נחושתן, אמנם נאמרה בהומור, אך סיפקה גם הצצה למקום שיש לפנטזיה ולדמיון בשיקום, כמשהו שמצד אחד מהווה רצון ל"התמזג" בחברה הנורמטיבית מבלי לבלוט, ומצד שני רצון לבלוט ביופי נפלא ומרהיב, ולהגשים את מלוא הפוטנציאל הגלום במראה חיצוני משופר.    

שיקום השיניים מביא גם לסדקים בפנטזיות שכאלה. למשל שירה סיפרה לנחושתן על תקרית מביכה שהתרחשה בנסיעה באוטובוס, לאחר תיקון השיניים שלה: בזמן ששוחחה בטלפון, השיניים התותבות התחתונות, אשר מהן סבלה לא פעם, התנתקו ויצאו מפיה. לידה ישב מישהו שראה זאת ו"נגעל נורא" לדבריה. היא בעצמה עיוותה את פניה בגועל, וחזרה מספר פעמים על מידת הגועל הרבה שהאיש חש כלפיה. מצב זה עימת את שירה עם הגורל ממנו חששה יותר מכל: התנפצות הפנטזיה, וחוסר הגשמתן של השיניים את ייעודן: להכניסה באופן מוחלט לחברה הנורמטיבית.

יחד עם זאת, ישנן נשים שמזהות את גבולות הטרנספורמציה: שיקום השיניים מובן על ידן כזמני ובלתי יציב, מה שמערער את ההבטחה המדומיינת של טרנספורמציה ומטיל ספק בהבחנה בין הגוף המשוקם ללא- משוקם. כך למשל, פאטמה, אישה אנרגטית ומלאת הומור ורוח חיים, כבר היתה בעלת שיניים תותבות. נחושתן מתארת כיצד באחת מארוחות הערב היא הציעה לשירה "לתת לה את השיניים" שלה כדי שתצליח לאכול, ואילו בפעם אחרת אמרה לשירה בבדיחות הדעת שאם תרצה להיזכר באיך היתה פעם, תמיד תוכל להוציא את השיניים (התותבות) ולהזכר.

בדבריה פאטמה כמו רוקנה את השיניים מהמשמעות הגדולה שהוצמדה להן. היא החזירה להן את משמעותן ככלי בלבד, אמצעי חומרי להשגת מטרות כגון לעיסה, אכילה איכותית, או אפילו מציאת עבודה. כמו כן, היא לא התייחסה לנראות שלה ללא שיניים כמשהו מפחיד או מטריד ממנו יש להיחרד, אלא כחלק ממנה. חלק מזהותה אשר תמיד נשאר איתה ואפשר "להזכר" בו. בכך היא מטילה ספק בהצמדת תיקון השיניים לשיקום, שינוי וטרנספורמציה של ה"עצמי", ובהפרדה בין הגוף המשוקם ללא- משוקם.

בהקשר התרבותי רווי הלחצים לשפר ללא הרף את המראה והגוף של האדם, כמו גם בהקשר של המרחב השיקומי המעודד את הפרטים לשים את העבר מאחוריהם, התבוננות אמפאתית בדמות המשתקפת במראה זהו מעשה של התנגדות. לפיכך, טוענת נחושתן, הן המאבק בשונות הגופנית על ידי השגת שיניים, כמו גם ההכרה בגבולות הטרנספורמציה, מהווים התנגדות של נשים בעלות אייג'נסי שמנסות לא רק לשרוד, אלא גם לשפר את חייהן ועתידן. 

עוד בנושא:

יעלה להב רז על מלחמות הסקס הפמיניסטיות

יוצאים לצייד-צרכני מין וירטואליים בישראל – שיחה עם יעלה להב רז

Image by Gerd Altmann from Pixabay