כמה מחשבות על ביטול פסק הדין רו נגד וויד בהקשר הישראלי
יעל השילוני-דולב, פרופ׳ במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, כותבת על ההקשר הישראלי של החלטת בית המשפט העליון בארה״ב לבטל את הפסיקה שקבעה כי לנשים המעוניינות לעבור הפלה יש הגנות פדרליות המעוגנות בחוקה. השילוני- דולב, אשר מחקריה עוסקים בממשקים בין סוציולוגיה, פריון, טכנולוגיה ואתיקה, שכתבה גם על סוגיות ההפלות, מצביעה על ההבדלים בין ישראל לארה״ב סביב סוגיית ההפלות, מתארת את היחס להפלות ביהדות, מזהירה מפני הסכנות באימוץ השיח האמריקאי וטוענת שעדיף להגיע לפשרות מאשר להפוך את סוגיית ההפלות למוקד של מחלוקת פוליטית.
בעוד שסוגיית ההפלות היוותה מוקד בוער למאבקים פוליטיים בעולם המערבי-נוצרי לאורך כל המאה העשרים, הרי שבארץ המחקר המוקדם בתחום זה עסק דווקא בשאלה – איך ניתן להסביר את העובדה שהפלות אינן גורם מפלג בחברה הישראלית?
החוקרת הבולטת ביותר של שדה ההפלות, ד"ר דלילה אמיר ז"ל, אמנם חזרה והדגישה שהפלות אינן מותרות בישראל "on demand"", כלומר בלי שהאישה נדרשת להצדיק ולהסביר את בחירתה, בניגוד למקובל בהרבה מדינות אחרות. אך בעוד החוק הישראלי נוקשה מאוד, מנגנון האכיפה שלו, קרי ועדות ההפלה, מאשר הלכה למעשה כמעט 99% מבקשות הפסקת ההיריון. לאור זאת עיקר חיצי הביקורת הופנו לתהליך שוועדות ההפלה כופות על נשים, המיועד למעשה לפיקוח, משמוע, חינוך והשפלת נשים שאינן מוכנות תמיד ובכל מצב לקיים את הציווי החברתי להפוך לאם. ואמנם, לאחרונה שר הבריאות ניצן הורוביץ ביחד עם חברות הכנסת מיכל רוזין וגבי לסקי, הובילו רפורמה להקלות בועדות להפסקת היריון. אך בהיעדר סיכוי סביר לשינוי החוק בהרכב הקואליציוני הנוכחי, הוחלט להסתפק בשלב זה בהקלה בבירוקרטיה.
לאור המתרחש בארה"ב, השאלה שצריכה להטריד עכשיו את כל מי שזכויותיהם של אנשים בכלל ושל נשים בפרט חשובות להם, היא האם אנו צפויים לייבא את המחלוקת האמריקאית לזירה הישראלית, והאם זכויות נשים צפויות להיפגע אנושות כמו שקרה מעבר לים? מצד אחד, ישנם ניצנים מדאיגים מאד המעידים על כך שגורמים בימין הישראלי כבר מתחממים על הקווים בנושא. מפלגת נעם וראשיה הגזענים והמיזוגיניים כבר הצהירו בהזדמנויות שונות כי הפלה היא רצח, וגם מכוני מחקר ימניים הפועלים בשיתוף פעולה הדוק עם ארגוני ימין אמריקאים, שנחלו הצלחה אדירה בנושא ההפלות, מצטרפים למגמת דיכוי הנשים בלב חפץ ובזרוע נטויה. עובדה מצערת זו בלטה מאד רק לאחרונה סביב המאבק שמנהל חלק מן הימין הישראלי כנגד חתימה על אמנת איסטנבול למניעת אלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה.
למרות זאת, ישנם במסורת היהודית כוחות חזקים מאד שגם יכולים לאזן מגמות מפחידות אלו. למעשה, הוגי הימין היהודי/ישראלי המבקשים לייבא לישראל את הגישה המחמירה להפלות, מתיימרים לדבר בשם המסורת היהודית, ומבצעים כאן מהלך מעורר תדהמה של התייוונות, או אימוץ והתבטלות בפני תרבות המערב והמודרנה, זו שהם לכאורה כל כך מתנגדים לה. בהקשר זה הסביר המשפטן והסוציולוג פרופ' שי לביא, כי ידע מדעי אודות התהוות ראשית החיים, התקבל בצורה שונה מאד בקרב הכנסייה הקתולית לעומת היחס לאותם גילויים מדעיים בקרב פוסקי ההלכה היהודית. הכנסייה הקתולית שינתה את ההגדרות שלה בנוגע לשאלת ראשית החיים, עד כדי קביעת רגע ההפריה – מפגש הביצית והזרע, כשלב בו נוצרים החיים הראויים להגנה מלאה. פרשנות זו גורמת לקתולים להתנגד למשל להפריה חוץ גופית, תהליך שבמסגרתו נוצרות ביציות מופרות או טרום עוברים שלא ימשיכו להתפתח. לעומת זאת, היהדות המשיכה לדבוק בתפיסות הטרום מודרניות, המאפשרות לה דווקא לאמץ שלל טכנולוגיות פריון חדישות, כמו הפריית חוץ גופית ונגזרותיה, שכן מעמדו של העובר שונה בה בתכלית.
Photo by Emma Guliani
בעוד ההלכה היהודית בנויה ממחלוקות בין גישות שונות, יחסם של הקולות הדומיננטיים בתוכה למעמד העובר, ולקשר בינו לבין אמו וזכויותיה, שונה מאד מהתפיסות הקתוליות או האוונגליסטיות. מבלי להתיימר לפרשנות הלכתית מורכבת, חשוב להדגיש כי המושג ׳רצח של מי שטרם נולד׳, בו משתמשים מתנגדי ההפלות בארה"ב, לא מתיישב בשום צורה שהיא עם המסורת היהודית. יתר על כן, ביהדות מוסכם כי מותר להרוג את העובר כדי להציל את האם, וכי חייה קודמים לזכויותיו של מי שלא מוגדר כחי כל עוד לא יצא ראשו מרחם אמו. העובר מוגדר כירך אמו, ואם הוא מסכן את חיי אמו חל עליו דין רודף. כמובן שעולה השאלה מה חוסה תחת ההגדרה של סיכון האם. כמו כן, ביהדות שלבים מתקדמים יותר של ההיריון זוכים ליחס אחר משלבים מוקדמים, מה שגם משפיע על היחס להפלות במהלך ההיריון.
אבל, חשוב להבין שלפי היהדות, בכל מקרה העובר אינו נפש, חיי אמו קודמים לחייו הפוטנציאליים, ואין לו חזקת חי ברחם. כך שעל אף המחלוקות הפנים הלכתיות, השפה הנוצרית שיש חלקים בימין שהיא קורצת להם, שונה בתכלית השינוי מהמסורת היהודית (וגם המוסלמית) בהקשרים אלו. יתר על כן, למרות הנטייה של הציבור החילוני לטעות ולחשוב שהרבנים אוסרים בצורה מוחלטת הפלות, הרי שישנם בהחלט מקרים לא מעטים בהן הפלות (כמו גם אמצעי מניעה) מותרות משלל סיבות.
ומה בנוגע לתנועות מקומיות שפועלות בשדה ההפלות?
רומי שפר, חוקרת בעבודת התזה שלה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון (בהנחייתן המשותפת של ד"ר יעלהלהב-רז ושלי) את "אגודת אפרת" שפועלת מאז שנות ה-70 למניעת הפלות ולעידוד הילודה בעם היהודי. אגודת אפרת מפורסמת בהפחדותיה בנוגע להשלכות נפשיות קשות של הפסקת ההיריון על האישה, שצפויה לסבול לנצח מצער, חרטה ואשמה. אך, למרות הקטסטרופיזציה של אירוע ההפלה הן מבחינתה הנפשית של האישה והן מבחינת השלכותיו על העם היהודי, אגודת אפרת נבדלת מארגוני "בעד החיים" (pro-life) האמריקאיים בצורתם הקלאסית ובשיטות הפעולה האלימות שלהם. למעשה, מראה המחקר של שפר כי בניגוד לארגונים האמריקאים האגודה אינה יוצאת למשל כנגד הפלות סלקטיביות, וקשה להניח שהיא היתה מעודדת נערה שנאנסה להמשיך בהריון או מאיימת על חייהם של רופאים.ות. "אפרת" אוחזת בו זמנית בשתי גישות. עמדה שמרנית המונעת מרצון להציל תינוקות, בשילוב עם ערכים השייכים כביכול לצד השני במאבק. לאחרונה היא מציגה את עצמה כעמותה פמיניסטית ליברלית שדוגלת בזכות האישה על גופה ובזכותה לבחור להפיל, גם זאת כחלק ממגמה עולמית בת זמננו, בה ערכים פמיניסטיים מופקעים מהשיח הפרוגרסיבי ואף מופעלים כנגדו.
לאור כל זאת, האם ניתן לנחש אנה פנינו? האם נדמה חס וחלילה לארה"ב או שמא למדינות שצעדו לאחרונה בכוון הפוך כמו אירלנד או ארגנטינה? והאם ניתן לגזור בזהירות המלצות כלשהן לעתיד?
לדעתי חשוב מאד לעשות כל מאמץ לא לייבא ארצה את השיח האמריקאי ולהדגיש שייבוא כזה מנוגד ליהדות. תרבות הקיטוב עלולה להוביל לנזקים עצומים, כפי שאנחנו רואות בתדהמה בארה"ב. לכן, למרות הפערים הלא מבוטלים בין העמדה הדתית לעמדה הליברלית/פמיניסטית, חשוב לשים לב ולהדגיש את קווי הדמיון והחיבורים בין המחנות.
כדי למנוע קיטוב כדאי גם לנו לחשוב, האם הפלות הן משהו שמתאים בכלל לדבר עליו במונחי בעד ונגד? האם יש עמדה שהיא "בעד" הפלות? הרי גם מי שנלחמות.ים למען הזכות להפלה לא רואות בה משהו שהן ששות לקראתו. לכן חשוב להדגיש שבצד זה שהפלה לא אחת מהווה הצלת נפשות של ממש מבחינת האישה, בעולם אידיאלי אליו אנו שואפות לא היה בה כמעט צורך. זאת משום שנשים לא היו נאנסות, אמצעי מניעה היו זמינים ומסובסדים, היה מתקיים שיח חינוך מיני במסגרת ביה"ס והמדינה הייתה מספקת רשת בטחון לגידול ילדים, גם כאלה עם מוגבלות. כמו כן כדאי לנו לשאול האם המדינה מגישה לווי למי שמתלבטת בשאלת ההפלה בשל העדר מקורות תמיכה, או שמא נשים בהיריון לא מתוכנן החיות בתנאים סוציאליים קשים ומעוניינות לשמור את הריונן, מתקשות למצוא מענה למצוקתן. בנוסף, כדאי לשאול, האם מערכת הבריאות הישראלית והתרבות המקומית לא ממהרת לבחור במסלול של הפלות סלקטיביות על רקע בריאות העובר, גם במקרים של סיכונים קטנים, כפי שהראיתי במחקריי?
בהינתן יסודות מספיק חזקים שיכולים לאפשר שילוב זרועות, גם אם חלקי, בעיניי מטרתנו היא להימנע ככל הניתן מהפיכת סוגיית ההפלות למוקד של מחלוקת פוליטית. במקרה זה, עדיף לעשות כל מאמץ למצוא את המכנה המשותף ולהבטיח שאולי אף מחנה לא יגיע לידי סיפוק כל משאלותיו, אך בה בעת גם לא ייווצר מצב בו חס ושלום נשים יהיו מנועות מביצוע הפלה וא.נשי מקצוע שיעזרו להן יפעלו תחת איום.
קישור למאמר – וינר, נגה ויעל השילוני-דולב. (2009). "על עוברים בהקשרים: אתיקה הקשרית בייעוץ גנטי ובניהול רפואי של הריון בסיכון ומעמדו של העובר בישראל". סוציולוגיה ישראלית, י"א(1): 65-88.
Photo by Emma Guliani
עוד בנושא: