מאמרי אורח, פרסומים חדשים

יורם בילו, הגר סלמון ואורית אבוהב, תלמידיו של הרווי גולדברג וכיום מבכירי האנתרופולוגים בישראל בעצמם, ערכו אסופת תרגומים לעברית של מאמריו האתנו-היסטוריים של גולדברג על יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי לוב בפרט, אשר פורסה בהוצאת מכון בן-צבי. הפרק הפתוח את האסופה הוא מעין דיוקן של גולדברג כאנתרופולוג, מנחה וחוק – שכתבו שלושת העורכים של האסופה. אירוע מיוחד להשקת הספר וחגיגות גבורות לגולדברג, יתקיים ב20.1.21

בפתח אסופה זו, הכוללת מבחר ממאמריו של פרופסור הרווי גולדברג, אנו מבקשים להציג את הרווי ואת פעילותו האקדמית, המשתרעת על פני כחמישה עשורים. נקודת המבט שלנו אינה אובייקטיבית במוצהר. שלושתנו תלמידיו המובהקים. הרווי היה מדריך-שותף בעבודות הדוקטור שלנו, ואנו רואים בו עמית וחבר קרוב. בדברי הקדמה אלו נשתדל שלא לגלוש מביוגרפיה להגיוגרפיה – אף על פי שאנו משוכנעים שאם יש מישהו בקהילה האנתרופולוגית המקומית הראוי לתואר "צדיק" מבחינת מסירותו ונכונותו להעניק לעמיתיו, לתלמידיו ולמושאי המחקר שלו, הרי הרווי הוא האיש.

             הרווי גולדברג הוא מבכירי האנתרופולוגים בישראל וממעצבי דמותה של האנתרופולוגיה בארץ. רשימת פרסומיו כוללת לא פחות מ-15 ספרים ואוספים ערוכים, אשר התפרסמו בהוצאות האוניברסיטאיות היוקרתיות בעולם, קרוב למאה מאמרים ופרקים, אשר הופיעו בכתבי עת מהשורה הראשונה ובספרים מרכזיים, ועוד כשישים סקירות וביקורות ספרים. הרווי קנה לעצמו שם בארץ ובעולם בזכות עבודותיו על קהילתיות, על דתיות ועל זהויות בעולם היהודי בכלל ובצפון אפריקה בפרט. במרכז מחקריו נמצאים יהודי לוב, שאליהם הוא חוזר שוב ושוב בכל עשרות שנות מחקריו. ואילו יהודי לוב רואים בו החוקר המובהק של עדתם ושל מורשתם, והם אף העניקו לו את אות יקיר העדה – בעוד הוא מכנה אותם "השבט שלי".

            מתחילת דרכו המחקרית הבין הרווי שכדי לעמוד על מלוא מורכבותם של התהליכים המייצרים את תחושות הזהות הקהילתית והכלל-ישראלית בקרב קבוצות אתניות של עולים-מהגרים, יש לחתור נגד שתי מוסכמות, שרווחו במחקר החברתי המוקדם בישראל. כנגד הסוציולוגיה השליטה אז טען הרווי כי אין להתמקד בקטגוריות כלליות כמו "מזרחים" ו"אשכנזים", אלא בקבוצות מוצא פרטניות, לאו דווקא של ארצות מוצא. כמו כן, לדבריו, יש להמיר משתנים מסבירים כוללניים, כמו "מודרניזציה", "חברות מסורתיות", "דה-סוציאליזציה ו"רה-סוציאליזציה", באפיוני העולם התרבותי, הייחודי לכל אחת מהקבוצות, ובמערכת הסמלים התרבותית, המזינה עולם זה. ראוי לציין בהקשר הזה שפיכחון וביקורתיות כלפי מושגים גורפים, גם אם הם זוכים להגמוניה מדעית ונהפכים לז'רגון המקובל, מאפיינים את הרווי לאורך כל דרכו המחקרית, כמו שמלמדות השגותיו כלפי האשמות גורפות של הוגים פוסט-קולוניאליים ואחרים באוריינטליזם.

            בדיון במקומה של ההיסטוריה באנתרופולוגיה סבר הרווי שאין להסתפק ב"היסטוריה של ההווה", הנתחמת על ידי ההקשר הישראלי הצר. המבט הסינכרוני, המדגיש את ההווה האתנוגרפי, אסור שיהיה מנותק ממבט דיאכרוני, המופנה אל ארצות המוצא של העולים, אל דפוסי האינטראקציה שלהם עם הקבוצות הלא יהודיות, המוסלמיות בעיקר, שבקרבם חיו, ואל תהליכי השינוי ההיסטוריים, שהתחוללו בחברות האלה. עמדה זו לא הייתה מקובלת במחקר החברתי המוקדם, משום שהתייחסה למרכיבי זהות שביקש המודל השליט של כור ההיתוך לטשטש. והיא נעשתה כמעט מובנת מאליה היום בין השאר בזכות עבודות חלוציות כשל הרווי. עמדה זו הקנתה לעבודותיו של הרווי איכות בין-תחומית מובהקת, המשלבת אנתרופולוגיה, היסטוריה ומדעי היהדות. הקשר המשולש הזה הותיר את חותמו ברוב עבודותיו ותרם להיקפן, לעושר המקורות שביסודן, לגיוונן המתודולוגי ולתובנותיהן המעודנות.

את מאמר המלא , ניתן לקרוא באתר הוצאת מכון בן-צבי

קישור לאתר ההוצאה