בחזרה לציבור

רתם אווה ליליאור, סטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה ותכנון עירוני באוניברסיטה העברית ויועצת חברתית בפרויקטים של פינוי בינוי, כותבת על מודל יופי נשי משתנה במערב, ועל הנסיבות שהובילו להסרת שיער להיות חלק ממנו. ליליאור מראה כיצד הציפייה מנשים להסיר את שיער גופן כחלק ממודל יופי מערבי התפתחה רק במהלך המאה העשרים.

מאמר נוסף מתוך תוצרי הקורס ״בחזרה לציבור: הנגשת המחקר ואנתרופולוגיה וסוציולוגיה ציבורית״ בהובלת ד״ר לירון שני. המאמר מבוסס על עבודה שנכתבה במסגרת הקורס של פרופ׳ ורד ויניצקי-סרוסי ״סוציולוגיה של שתיקה והכחשה״.

לאורך ההיסטוריה הגוף הנשי נחשב לסמל יופי. מפסלי שיש הלניסטים ועד לציורי נשים ערומות בוותיקן, מתחרויות יופי ועד לאלות פריון של תרבויות עתיקות. כמעט בכל תרבות הייצוג של היופי הוא בדמות נשית ((Teodorascu, n.d; Travis, Meginnis & Bardari, 2000; Cunningham, 1995. אז למה נראה שבתרבות המערבית האישה האידיאלית וה״טבעית״ היא זו שצריכה תמיד לשנות את המראה וגוף שלה כדי להראות נשית? (Basow, 1991)

פרסומות והתייחסות עקיפה לשיער גוף של נשים מקיפה אותנו ביום יום יותר משרוב האנשים מודעים. בפרסומות שאנחנו נחשפים אליהן ביום יום לסכיני גילוח, שעווה ואפילו פרסומות למותגי אופנה מוצג הגוף הנשי כחסר שיער לחלוטין. באופן פרדוקסאלי, העיסוק של מגזיני הנשים בשיער הגוף לא מזכיר כמעט בכלל את המילה ״שיער״, שלא לדבר על להראות אותו, הם מציגים רק סדרה של תמונות בהן הגוף הנשי חסר שיער כביום היוולדו. לכן השיער, קצת כמו וולדמורט בספרי הארי פוטר, נמצא במעמד שאין לנקוט בשמו ואין להראות אותו (Scuriatti, 2006; Gillette Venus, 2019).

אז איך השיער הפך לנבל מרושע מסדרת פנטזיה לילדים? התשובה הקצרה: קפיטליזם, פדופיליה ופוליטיקה של מגדר.

לפני 1915, ההתייחסות היחידה בחברה להסרת שיער של נשים יוחס לשיער פנים עודף, אך גם הוא לא היה שכיח במיוחד. אולם, בשנת 1915 חברת ג׳ילט פרסמה מוצר חדש- סכין גילוח מיוחד לנשים המיועד לגילוח שיער בית השחי. הסיבה לפרסום הייתה שהחברה מצאה את עצמה עם יותר מידי סכיני גילוח בלי אנשים למכור להם אותם. לכן, הדבר ההגיוני היה – להתחיל לשווק אותם לנשים. מרבית המודעות הכתיבו לנשים את הנורמות בחברה , הן "הודיעו" לנשים כי סגנונות לבוש חדשים (שרוולים ללא שרוולים או שקופים מאוד) הפכו את שיער בית השחי ל"מיותר", "לא רצוי", "מכוער" ו"לא אופנתי״. שיער רגליים או ערווה מעולם לא הוזכרו באופן ספציפי במהלך השנים הללו, ולכן לא גולחו. במודעות הללו בשיח החברתי אז, המינוח להסרת השיער היה שונה לגברים ונשים – בעוד שגברים התגלחו נשים התחלקו (smoothed) (Hope, 1982). לאחר מכן, בשנות ה40, הפרסומות נהיו יותר שכיחות ופחות מגוונות, והתמקדו יותר במוצר עצמו וברווח שיצא מקנייתו ופחות בדרך להשתמש בו.

מאז שנות החמישים, הדפוס של שכנוע נשים שהן חסרות ערך אם לא קיים ברשותן מוצר מסוים, היה סימן ההיכר של הפרסום, כמו שאפשר לראות בקמפיינים לדאודורנטים, דיאטות, קוסמטיקה, צבעי שיער ומוצרי היגיינה נשית (Because you are worth it) (Basow, 1991). המסר העיקרי ברוב המודעות הללו היה שנשים צריכות לשנות את מראן ואת גופן כדי להיות מקובלות ע״י החברה, ובמיוחד ע״י גברים. משם, החלה להתבסס נורמת ״חוסר השיער״. נורמה זו סימנה את הגוף של נשים כלא מושך או מקובל כשהוא מגיע בצורה הטבעית שלו – שעיר (Basow, 1991).

יש שיגידו שהסכנה בשיער נראה על הגוף נגרמת מטשטוש הקטגוריות של גבר ואישה. ההפרדה בין המגדרים נעשית כעת דרך השיער – למי יש ולמי אין. כך, כשאישה לא מורידה שיערות היא ״חושפת את הנשיות ככזו שמסתירה בתוכה את הגברי הפוטנציאלי״ (Lesnik-Oberstein, 2006, p. 11)  ובכך מערערת על החלוקה בין המינים. הסיבה לכך היא, שמגזיני אופנה לא מציגים שיער גוף, למרות שהם מגדירים את הכללים הדרושים ליצירת התנאים לגוף הנשי. הגופים המוצגים במגזינים באופן קבוע מוצגים לנשים כנורמטיביים, וכך הם הופכים להיות הגוף הנשי הטבעי שאליו נשים צריכות לשאוף (Lesnik-Oberstein, 2006). כשאישה מבינה שהגוף שלה בצורתו הטבעית לא תואם להגדרה החברתית של נשיות – היא תשתוק. הפחד שאולי הימצאות שיער מתחת לקו הצוואר מאיימת על הגדרתה כאישה יוצרת את השתיקה הזאת.

לאורך השנים היו מספר גלים של נשים שניסו לשבור את הנורמה ואת הטאבו שסביב השיער (לאלו מאתנו ששמעו על ה״פמיניסטית העצבנית והשעירה״), אך המצב היום עדיין מראה ש-99% מהנשים מורידות או הורידו את שיער גופן מתישהו במהלך חייהן (Toerien, 2005).

היעלמות השיער מהגוף הנשי היא לא במקרה, כדי שהיעלמות בסדר גודל כזה תישמר כמעט מאה שנים חייבים להיות גורמים שמרוויחים ממנה ומתחזקים אותה. במהלך חייהן, נשים אמריקאיות שמשתמשות בשיטת הגילוח (דרך זולה יחסית להסרת שיער), ישקיעו בממוצע למעלה מעשרת אלפים דולר וכמעט חודשיים שלמים מהחיים שלהן ב״ניהול שיער לא רצוי״; אישה שבוחרת לעשות שעווה פעם או פעמיים בחודש תוציא יותר מעשרים ושלושה אלף דולר במהלך חייה. זה כמעט מספיק כסף לשכירות של חודשיים בתל אביב! וזה עוד בלי לדבר על מחירים של לייזר (Herzig, 2014).

שילוב של סכומים אלו יחד עם השכיחות האסטרונומית של הסרת שיער (בעולם המערבי 99% באופן קבוע), יוצרים תעשייה שלמה שכל מטרתה היא לגרום לאישה להרגיש שהיא איננה אישה אם היא לא לוקחת חלק בנורמה זו (Herzig, 2014). ניתן לראות זאת בהתקדמות האיטית של פרסומות הגילוח לנשים לאיברי גוף שונים. בשנת 1915 ההתמקדות הייתה על בית השחי, בשנות ה40 נעשה מעבר לרגליים, ואז הגיע שלב שיער הערווה. בשנת 1975 פרסם מגזין ״Hustler״ תצלומים של דוגמניות צעירות מאוד, ללא שיער ערווה, תחת הכותרת "פנטזיית המתבגרת". התכונה עוררה "תגובות נלהבות" מצד קוראים גברים ובאופן מפתיע גם זעם מפמיניסטיות. משלב זה ואילך, נראתה העלמות מתונה אך עקבית של שיער הערווה (Herzig, 2014). העלמות זו החלה מתעשיית הפורנו, שהתחילה לתת מענה לפטיש של דמות ה״לוליטה״, והמשיך באזכורים בסדרות כמו ״סקס והעיר הגדולה״. היום, רוב הנשים בגילאי 15 – 30 (85%) מורידות את שיער הערווה שלהן על בסיס קבוע (Enzlin, 2019).

היום, כשנשים נשאלות למה הן מורידות שיער, רובן אומרות שהסיבה לכך היא שהן מרגישות נשיות יותר בלעדיו ובכך מכחישות את הנשיות של הגוף שלהן בהיותו גוף של אישה (Basow, 1991). המנטליות הזו מחוזקת ע״י סרטים וסדרות ״מדויקים היסטורית״ שלא מפחדים להראות אלימות אבל לא יראו אפילו לא זיף קטן ברגל (מספיק לראות שני פרקים של ״ויקינגים״ כדי להבין), ופרסומות של שעווה על רגל חלקה (Enzlin, 2019; JiminyCreative, 2014).

בהרבה מובנים אפשר לראות ביחס של החברה לשיער הגוף הנשי כהכחשה לכך שהוא אי פעם היה חלק מהאישה, ובבחינה היסטורית קל להבין למה. בציורים של אמנים כמו רפאל, מיכאלנג׳לו וליאונרדו דה וינצ׳י ובפסלים הלניסטים עתיקים לא נראות שיערות על גופן של נשים כמעט בכלל (Berger, 1972). למרות שלא נעשית בשום שלב הכחשה עובדתית, כלומר, אף אחד לא אומר שלנשים מעולם לא היה שיער גוף ושהן תמיד הורידו אותו, כך נעשית הכחשה השלכתית; לא מכחישים את העובדה שנשים לא תמיד גילחו את שיער גופן, אלא, יש הכחשה של הנזק שנעשה לנשים בעקבות יצירת הסטנדרט החלק ושל האחריות שעל החברה ובעלי הכוח לקחת עליו.

מקורות:

Basow, Susan A. 1991. “Women and Their Body Hair.” Psychology of Women Quarterly 15(1):83–96.

Berger, J. (1972). Ways of seeing. London: London: British Broadcasting Corporation.

Cunningham, M. R., Roberts, A. R., Barbee, A. P., Druen, P. B., & Wu, C.-H. (1995). “Their ideas of beauty are, on the whole, the same as ours”: Consistency and variability in the cross-cultural perception of female physical attractiveness. Journal of Personality and Social Psychology, 68(2), 261–279. https://doi.org/10.1037/0022-3514.68.2.261

Enzlin, Paul, Kaat Bollen, Sofia Prekatsounaki, Liesbeth Hidalgo, Leen Aerts, and Jan Deprest. 2019. “‘To Shave or Not to Shave’: Pubic Hair Removal and Its Association with Relational and Sexual Satisfaction in Women and Men.” Journal of Sexual Medicine 16(7):954–62.

Gillette Venus (2019, July, 3), Marika: My Skin. My Way Stories | Gillette Venus [Video File]. Retrieved from https://www.youtube.com/watch?v=BNU2QHhvaB4

Herzig, Rebecca M. 2014. Plucked: A History of Hair Removal. New York: NYU Press. Ch. 1, 7.

Hope, Christine. 1982. “Caucasian Female Body Hair and American Culture.” Journal of American Culture 5(1):93–99.

JiminyCreative (2014, June, 9), VEET – ספונטניות כמוך- רצועות השעווה של [Video File]. Retrieved from https://www.youtube.com/watch?v=MNCrzkZLO8c

Lesnik-Oberstein, Karín. 2006. The Last Taboo: Women, Body Hair and Feminism. Manchester: Manchester University Press. Ch. 1, 8.

Scuriatti, Laura. 2006. “Designers’ Bodies: Women and Body Hair in Contemporary Art and Advertising.” Pp. 146–65 in The Last Taboo. Manchester, England: Manchester University Press.

Teodoraşcu, F. (n.d.). When the “Weaker Sex” became the “Beauty symbol”-The Feminine Beauty in the Romanian Interwar Press.

Toerien, Merran, Sue Wilkinson, and Precilla Y. L. Choi. 2005. “Body Hair Removal: The ‘Mundane’ Production of Normative Femininity.” Sex Roles 52(5):399–406.

Travis, Cheryl Brown; Meginnis, Kayce L.; Bardari, K. M. (2000). Beauty, sexuality, and identity: The social control of women. In Psychology of women; 4. (pp. 237–272). Retrieved from https://psycnet.apa.org/fulltext/1999-04468-010.pdf