אנתרופולוגיה לשבת

במאמר שפורסם בכתב העת Cultural Anthropology חוזרת הדס וייס אל הכפר הספרדי שהאתנוגרפיה עליו מסוף שנות השמונים נתפסה כניתוח אנתרופולוגי של לידתה של סובייקטיביות מודרנית. וייס (אוניברסיטת הומבולט שבברלין) חזרה לכפר ובחנה את השינויים שחלו ביחס של אנשי הכפר לרכוש, עבודה ורצון החופשי. וייס מצאה שבמקום מקורות הכנסה כמו רכוש, השואב מהערך של העבר, או עבודה, הצוברת ערך לעתיד, נאלצים כיום אנשי הכפר לחיות מיום ליום, להסתדר עם מה שיש, ומעלים על נס דווקא את יכולת ההתמדה (Endurance) כדרך לשרוד בתקופה הנוכחית.

אחד מספרי האנתרופולוגיה החביבים עלי הוא ספרה המאלף של ג׳יין קולייר, From Duty to Desire: Remaking Families in a Spanish Village. בספר היא מתארת שינוי תפיסתי שחל בכפר קטן באנדלוסיה בין שנות השישים לשנות השמונים – שתי תקופות בהן היא גרה בכפר עם משפחתה וערכה בו עבודת שדה. בשנות השישים, אנשי הכפר נהגו לתאר את יחסיהם כלפי בני משפחותיהם, כמו גם התנהגויות אחרות שלהם ושל אחרים, במונחים של חובות ומחויבויות, למשל כלפי הוריהם המזדקנים. ואילו בשנות השמונים, הם נהגו לומר שבניגוד לדורות הקודמים, היום כולם עושים מה שהם רוצים לעשות. ג׳יין קולייר ניתחה את השינוי הזה כפי שמנתחים אידיאולוגיה (למרות שהיא עצמה העדיפה את המונח ״סובייקטיביות״): על ידי התחקות אחרי התנאים החומריים שהופכים כל תפיסה להגיונית בתקופה ובהקשר הנתונים.

קולייר מצאה שבשנות השישים, אנשי הכפר התפרנסו בעיקר מחקלאות, ושהגורל והבדלי המעמדות ביניהם היו תולדה של הרכוש בבעלות כל משפחה. כדי לשמר את ערך הרכוש היה עליהם להתחתן עם האדם הנכון, להגן על הייחוס המשפחתי ולטפח קשרים טובים עם בני משפחה. לכן היה יתרון בלמלא אחר חובות באופן שיזכה אותם בירושה הולמת. בשנות השמונים, לעומת זאת, החקלאות כבר לא היוותה מקור מספק לפרנסה, רוב בני הכפר היגרו לערים, ואלה שנותרו מאחור התפרנסו בשוק העבודה הכללי. גורלם נקבע אפוא על ידי משכורות וקידום, שמעסיקים הצדיקו במונחים של ״הון אנושי״. בסביבה כזאת, לכל אחד היה אינטרס להדגיש את הרצון והשאיפה האישיים שלו.

קראתי מחדש את הספר בתקופה שבה גרתי ועבדתי במדריד, והוא עורר בי מחשבות רבות. מקובל להחשיב את הספר כניתוח אנתרופולוגי של לידתה של סובייקטיביות מודרנית, ובמובן מסוים הוא נקרא כמו ״סוף פסוק״. אבל מראיונות שערכתי באותו זמן עם צעירים במדריד, כמעט ולא שמעתי מהם שהם עושים מה שהם רוצים. להיפך, הם דיברו בעיקר על אילוצים. נוסף על כך, במחקרים קודמים שערכתי, עמדתי על המשמעות של רכוש ובעיקר של נדל״ן, שעולה בחשיבותו בתקופה הנוכחות וככל שקשה יותר להתפרנס מעבודה. אך אם רכוש שב להיות חשוב כמו פעם, שאלתי את עצמי, למה אנשים לא חוזרים לדבר במונחים של חובות למשפחה?

השאלות האלה דחפו אותי לחזור לאותו הכפר (ג׳יין קולייר קראה לכפר בשם הבדוי ״לוס אוליבוס״, וכתבתי לשאול אותה לשמו האמיתי כדי שאוכל לאתר אותו) במטרה לראות מה השתנה שם מאז שנות השמונים. המטרה שלי הייתה לנצל את הביקור מחדש (revisit) הזה על מנת להתחקות אחרי מקורותיו של שינוי חומרי ותודעתי כללי יותר.

כך נולד המאמר שלי, From Desire to Endurance in a Spanish Village, המבוסס על מחקר שערכתי בלוס אוליבוס בקיץ 2019. הכפר מונה כיום כ-300 תושבים ומכיוון שרוב הצעירים עוזבים, הוא נחשב לכפר מזדקן. אבל בקיץ הוא מתמלא מחדש בתושבים לשעבר הבאים לבלות את החופשה בבתים שהם ירשו מהוריהם, כמו גם בתיירים שמטיילים באזור ההררי והיפה של דרום-מערב אנדלוסיה. כך יכולתי להפיק תועלת מנקודות מבט שונות על החיים בכפר ולהבין ליתר עומק את התהליכים החומרים והתודעתיים שהוא עובר.

האידיאולוגיה השלטת שמצאתי בכפר הייתה של התמדה (endurance). כלומר, הערך החשוב ביותר שלאורו אנשים התנהלו ושפטו את עצמם ואחרים היה היכולת שלהם להחזיק מעמד למרות הקשיים. הם גם העלו על נס את התכונות שעוזרות להם להחזיק מעמד, כגון חריצות, מרץ, הסתפקות במועט, ושכנות טובה. ניתחתי את האידאולוגיה הזאת לאור המצב החומרי של תושבי הכפר והאופן שבו הם מתפרנסים כיום, עם דגש על עבודה ורכוש.

בגלל העדר מקורות הכנסה בסביבת הכפר, רוב אנשי הכפר התפרנסו מעבודות יזומות במימון ציבורי שחולקו להם על ידי המועצה המקומית, למשל בניקיון רחוב, בניין וסיוד. אך רוב העבודות היו קצרות טווח (בין חודש לשמונה חודשים) ולא הספיקו לכולם, כך שלכל אחד היו גם תקופות ארוכות של אבטלה, במהלכן עבדו באופן לא רשמי, למשל בניקוין, שיפוץ וצבעות. אלה שגידלו תבואה או שהיו ברשותם עיזים או תרנגולים גם מכרו לעתים את התוצרת שלהם, ולפעמים פשוט חילקו לשכנים וחברים, שהיו מקור חשוב לעבודות מזדמנות ולעזרה חומרית. הם גם ניצלו זכויות סוציאליות כמו דמי אבטלה וביטוח לאומי. חשוב לציין שכמעט לכל משפחה בכפר היה לפחות קרוב משפחה פנסיונר אחד שהמשפחה טיפלה בו ואפילו הפנסיה הצנועה ביותר, בגלל שהייתה מקור הכנסה קבוע, תרמה לקיום משק הבית כולו.

אשר לרכוש, אמנם לרוב התושבים היה לפחות בית אחד ולפעמים יותר, כמו גם אדמות חקלאיות. אך הרכוש הזה איבד מאוד מערכו ותכופות היווה בעיקר חוב ונטל. החקלאות כבר מזמן לא היוותה מקור הכנסה, ורבים פשוט זנחו את האדמות שלהם. הבתים בכפר היו גדולים אבל ישנים ומתפרקים, ודרשו תחזוקה רבה ויקרה. רבים ניסו למכור או להשכיר את הבתים, או להפוך אותם לצימרים, אך השוק היה רווי וגם דרש הון התחלתי לא קטן, ולכן הם לא תמיד הצליחו. מס הירושה באנדלוסיה נחשב גבוה מאוד ותושבי הכפר הרבו להתלונן עליו. מי שגר בבית שקיבל בירושה עשה את המינימום כדי לתחזק אותו, למשל סיוד מבחוץ מדי שנה, כי הבתים היו לבנים והתלכלכו מהר. מקובל היה לאטום את החדרים שלא משתמשים בהם, למשל המרתפים והקומה העליונה (הבוידם), ולגור רק בחלקו האמצעי של הבית.

במצב הזה, כבר לא היה טעם לדבר על חובה למשפחה שהרכוש שלה לא מביא כל תועלת חומרית או דיפרנציאציה חברתית. בה בעת, לא היה הגיון בלדבר על רצון או הון אנושי, כשאנשים עבדו במה שנאלצו לעבוד בו, וכשהמשכורות האחידות לא שיקפו את ההבדלים ביניהם מבחינת שאיפות או כישורים. במקום מקורות הכנסה כמו רכוש, השואב מהערך של העבר, או עבודה, הצוברת ערך לעתיד, נאלצו אנשי הכפר לחיות מיום ליום ולהסתדר עם מה שיש. דווקא התמדה הייתה הערך שנתן טוויסט חיובי למציאות שבה כל מה שהם יכלו לעשות היה להחזיק מעמד. היא גרמה למציאות הזאת להיראות בעיניהם ולהיות מוצגת כלפי אחרים בתור בחירה והישג, ואפשרה להם לראות באילוצים שלהם סוג של הצלחה.  

עוד על וייס