אנתרופולוגיה לשבת

גיא שלו כותב על חוויותיו עם ועדות הלסינקי במהלך ניסיונותיו לערוך מחקר עם רופאות ורופאים פלסטינים אזרחי ישראל בבתי חולים ישראליים. במאמר שפורסם ב American Anthropologist-, מנתח שלו, כיום מנכ״ל ארגון "רופאים לזכויות אדם" וחוקר במרכז מינרבה באוניברסיטת חיפה, את ״הכח הבלתי חמוש" של הצנזורה הפוליטית שמפעילות ועדות אלו ואת האופן בו הן ממירות שאלות פוליטיות ״מסוכנות״ לדעתן, לשאלות של מוסר ואתיקה

״במאמר שפורסם בגיליון האחרון של American Anthropologist אני כותב על הכניסה שלי לשדה. במובן מסוים, המאמר ממשיך מסורת של כתיבה אנתרופולוגית על הרגע שבו הסירה מפליגה אל האופק ומותירה את האנתרופולוג (מלינובסקי במקרה הזה) לבד על החוף. כתיבה כזו מנסה לרוב להעביר לקוראת את תחושת המרחק הגדול שעוברות אנתרופולוגיות בדרכן מהעולם שלהן לעולמם של הנחקרים והנחקרות שלהן. תיאור הכניסה לשדה נכתב לרוב בז'אנר ההרפתקאות, או המותחן, כמו בריחתו המפורסמת של קליפורד גירץ מהמשטרה לחצר של אחד הכפריים בבאלי. ואולם, הסיפור שלי הוא יותר קפקאי. וכמו אצל קפקא, הסיפור הוא יותר על המערכת בתוכה אנו חיים מאשר על הסיפורים האישיים שלנו.

רציתי לעשות מחקר עם רופאות ורופאים פלסטינים אזרחי ישראל. בהכנות שלי למחקר התייעצתי עם אנתרופולוגית שחקרה בבית חולים בישראל, כדי ללמוד קצת מה מצפה לי. היא הדגישה בפניי שחשוב מאוד להכין בקפידה את הבקשה לאישור ועדת האתיקה של בית החולים- "ועדת הלסינקי". הועדות האלו, היא אמרה, מקפידות מאוד על פרטי המחקר ובוחנות בדקדוק שאין סיכון לנחקרים בבית החולים. כשהגעתי לשלב הזה בדוקטורט גיליתי שגם תהליך האתיקה (IRB) באוניברסיטת צפון קרוליינה קפדני מאוד. כך, אחרי עבודה רבה על דיוק אופן המחקר, מענה על סעיפים רבים שמסבירים את אמצעי הזהירות בהם אנקוט ושכתובים של טופס ההסכמה – היה לי מסמך ארוך ומפורט להבטחת האתיות של המחקר שלי.

כשהגשתי את הבקשה שלי לשלוש ועדות הלסינקי בשלושה בתי חולים גדולים בישראל התחילו הבעיות. הבקשות שלי חזרו עם הערות שעיכבו עוד ועוד את המחקר. בכל פעם שמתקבלת הערה צריך להגיש ולחכות לסבב הבא של הדיונים בוועדה. כך גם הערות קטנות וטכניות יכולות לגרום לעיכוב של חודשים.

בבית חולים אחד ביקשו שאשנה את כותרת המחקר מ"רופאים פלסטינים" ל"רופאים ערבים". לא הרגשתי עם זה בנוח, אך חשבתי שעדיף להימנע מעימות ושיניתי, אולם הדרישות לתיקונים המשיכו להגיע. אחרי שכבר נואשתי מלהגיש את הצעת המחקר שלי לאישור הוועדה, התקשרתי למזכירה של הוועדה. אולי היא ריחמה עלי, ואולי סתם נמאס לה להגיש את הבקשה שלי שוב ושוב לדיוני הוועדה, אז היא רמזה לי ש"המילה הזאת" עדיין מופיעה בבקשה שלי. "המילה הזו" הייתה "פלסטינים". השתמשתי בפונקציית החיפוש של תוכנת וורד והחלפתי את כל המופעים של "פלסטינים" ב"ערבים". הבקשה אושרה.

בבית חולים שני, ראש ועדת הלסינקי הזהיר את ראש המחלקה שבה רציתי לחקור שלא לאפשר לי. "הוא סתם יגיד שאנחנו גזענים" הוא אמר. אני יודע את זה כי הייתי בחדר בזמן ששיחת הטלפון הזו התקיימה. היה לי מזל וראש המחלקה לא הקשיב לאזהרותיו. 

בבית חולים שלישי ועדת האתיקה הזהירה את הנהלת בית החולים והעבירה את המחקר שלי לטיפולה. ראש המחלקה שליווה ואירח אותי פתאום נעלם. פגשתי אותו בכנס כעבור שנה והוא התנצל ואמר שבהוראה מגבוה המחקר לא אושר. כשהתעקשתי לקבל הסבר, סגן מנהל בית החולים אמר שהוא "גאה להיות עיוור צבעים" ושבשבילו כל הרופאים בבית החולים הם אותו דבר. כיוון שכך, הוא לא ייתן לחוקר להיכנס ולשאול שאלות שיפגעו ב"מרקם העדין של בית החולים".

בסופו של דבר המחקר שלי התקיים בשני בתי חולים, עבודת הדוקטורט הושלמה ופרסומים מתוכה יצאו ובתקווה עוד ייצאו בהמשך. אך החוויה הזו גרמה לי לחשוב על כל המחקרים שלא יצאו אל הפועל, על החוקרות שנאלצו לבחור נושא אחר למחקר, ועל הנושאים שאולי מראש חוקרים נמנעים מהם מחשש שבנוסף על המכשולים הרבים של המחקר יתווספו גם מכשולי הצנזורה.

ניסיתי להבין למה ועדות האתיקה מצאו לנכון לנסות לצנזר את המחקר שלי. תפקידן הפורמלי הוא להגן על הנחקרות והנחקרים מסיכון- למה הן חשבו שהמחקר שלי מסוכן? במאמר אני מנתח את הבסיס האידיאולוגי לתפיסת הסכנה הזו. מחד, אלו ועדות שפועלות מתוך נקודת המבט הליברלית של 'הצהרת הלסינקי' וכללי האתיקה במחקר שרואים את הנחקרים כאינדיבידואלים שזקוקים להגנה מפני פגיעה פוטנציאלית של החוקר. המבט על נחקרות כחלק מקהילה עם רגישויות ושאיפות קולקטיביות פוליטיות הוא זר לאופן המחשבה הזה. לכן האפשרות שההתייחסות לסובייקטיביות הפוליטית של הנחקרות היא חלק מהותי מהמחקר ולא הטייה או פגיעה בו לא התאימה להיגיון העבודה המנחה את הועדות.

בנוסף, תפקידן של הוועדות האלו, כמו של ועדות ביקורת אחרות, במה שמרילין סטראת'רן (Strathern) מכנה "Audit Cultures" (תרבויות של בקרה), הוא להטמיע את האידיאולוגיה המדינתית במוסדות באמצעות פרקטיקה של צנזורה עצמית. ועדות האתיקה בבתי החולים פעלו לאור האידיאולוגיה הציונית, ובשמה ההנכחה של זהות לאומית פלסטינית נתפסה כאיום שיש לנטרל. ניטרול זה משמעותו הסרת הסיכון, אך גם פעולה של שמירה על האתוס של ניטרליות רפואית. המחקר שלי נתפס כמסכן את ההיגיינה של המרחב הרפואי הניטרלי וככזה שמאיים "לזהם" אותו בפוליטיקה. והרי מרי דגלאס (Douglas) כבר לימדה אותנו מזמן שזיהום = סכנה.

החוויה הזו גם גרמה לי לחשוב על העוצמה שבצנזורה חמקנית כמו זו של ועדות האתיקה. מה מעניק להן את הכח הזה? וכיצד הפעלת הכח הזו חומקת מביקורת? המאמר שלי מנסה להתחקות אחר "הכח הבלתי חמוש" של הצנזורה הפוליטית הזו. אני מנתח את ההקשר המבני-שיחני של הועדות האלו ואת הבסיס האידיאולוגי שמעניק להן את סמכותן. כועדות אתיקה המפקחות על מחקר מדעי בבתי חולים, הן נטועות במפגש בין ארבעה שיחים רוויים בהון תרבותי וכח: בירוקרטיה, מדע, בריאות ומוסר. היומרה לרציונליות של הבירוקרטיה, חוברת לטענה לאובייקטיביות שבאתוס המדעי, בתוספת ההילה המיטיבה של הרפואה ומעל לכל הארשת העל-אידיאולוגית של השיח האתי. ביחד, ובהתחשב בכך שהדיונים בוועדות האתיקה מתקיימים מאחורי דלתיים סגורות, הן נהנות מכח בלתי מפוקח לקבוע אם מחקר דינו לשבט או לחסד.

במקרה של המחקר שלי, וניתן לשער שגם במקרים נוספים, ועדות האתיקה הללו שימשו כמנגנוני "המרה": נושא פוליטי "מסוכן" הומר מהשדה הפוליטי לשדות המוסר והרפואה. שאלת מחקר שעסקה בסובייקטיביות פוליטית נבחנה במשקפיים אתיות שמצאו אותה כ"זיהום" פוליטי שמאיים על האובייקטיביות המדעית והניטרלית של המרחב הרפואי. נושא פוליטי נוסח מחדש כשאלה מוסרית. כלומר, כדי שהמחקר יימצא "בטוח" מבחינה אתית היה עליו להיות בטוח מבחינה פוליטית בעיני הועדות. באופן אירוני, כל התהליך הזה של קלסיפיקציה וסינון שקובע מה מהווה סכנה פוליטית נעשה תחת מסווה של פרוצדורה בירוקרטית א-פוליטית.

כך, ועדות אתיקה לא רק מוחקות סובייקטיביות פוליטית ומפעילות צנזורה, ולא רק מגבילות את המחקר האקדמי – הן מגדירות את גבולות הלגיטימיות הפוליטית במושגים מוסריים. המשמעות החמורה של המנגנון הזה היא שנרטיבים הקוראים תיגר על ההגמוניה מוגדרים כ"לא אתיים".

עוד על גיא שלו:

אנתרופולוגיה לשבת – גיא שלו על רופאים, עדות ונטרליות בסכסוך הישראלי-פלסטיני

ברכות חמות ומרובעות לגיא שלו – על אישור עבודת הדוקטורט, על זכייתו בפרס Manning של אוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל, על עבודת דוקטורט מצטיינית, על זכייתו בפרס דן דוד שהשנה הוקדש לביואתיקה, ועל הזכייה במלגת עמיתי מרטין בובר היוקרתית באוניברסיטה העברית

בפ' גדושה ואסורה – גיא שלו על עבודתם על רופאים פלסטינים אזרחי ישראל בבתי חולים בישראל: