אנתרופולוגיה לשבת

מאמר חדש לאנתרופולוגית גילי המר (העברית), אשר פורסם בכתב העת Journal of the Royal Anthropological Institute, על הידע התנועתי והגופני הנוצר במפגש בין רקדנים עם ובלי מוגבלויות ועל המשמעות של שונות קינסטטית.

מחול משולב הינו תופעה מתפתחת, אשר מהוה חלק ממנה שמכונה תרבות של מוגבלות- "Disability Culture" – שתופסת מוגבלות כחלק מפוליטיקה חיובית של זהויות, וכמקור לראיית עולם אלטרנטיבית במגוון תחומי חיים, בין השאר בשדה האמנות. במסגרת מחקר אתנוגרפי התמקדה המר בלהקות ותוכניות למחול משולב בהן אנשים עם וללא מוגבלויות משתפים פעולה במטרה ליצור פרפורמנס אמנותי פומבי. להקות ותוכניות אלו כוללות משתתפים בעלי מנעד רחב של יכולות וחוויות גופניות, חושיות וקוגניטיביות, כולל אנשים המשתמשים בכיסאות גלגלים מסוגים שונים (ידני וממונע), רקדנים עם יד או רגל אחת, ורקדנים המשתמשים בקביים או פרוטזות, וכן רקדנים ללא מוגבלויות בעלי גופים מגוונים מבחינת גובה, גודל, גיל וכוח פיזי.

המר מראה כיצד מקרה הבוחן של מחול משולב מפגיש בין קטגוריות מעולמות תרבותיים מנוגדים: מחול ומוגבלות. בדמיון החברתי מחול מזוהה עם יכולת ותרבות של כוח פיזי ומסוגלות, אסתטיקה, יופי, ומיניות, בעוד שמוגבלות מזוהה עם חוסר, אי-יכולת, היעדר, חולי, זקנה, מוות וא-מיניות. נילי ברויאר (2012) התייחסה לחיבור הטעון הזה, שמאיים להפוך את הריקוד למה שכינתה "ריק-קוד" (332), וכתבה: "הגוף הנכה נתפס כחסר יכולת לרקוד ואף כאנטיתזה לגוף רוקד. שני הגופים מוטענים תרבותית במשמעויות מנוגדות, והניסיון לחבר ביניהם מייצר זירת התנגשות אפיסטמולוגית."

המורכבות הטמונה בחיבור בין הקטגוריות האלו מציבה מחול משולב על קרקע אפיסטמולוגית בלתי יציבה, והופכת אותו לאתר יעיל לבחינת השאלות  כיצד גוף רוקד, וגוף בכלל, אמור להיראות, מהו טבעם של תנועה, מוגבלות ויכולת, ומה קורה במפגש גופני עם האחר. 

המחקר התקיים בין 2014-2019, וכלל עבודת שדה בארה"ב ובישראל, עם שישה פרויקטים של מחול משולב מסוגות שונות, במסגרתו קיימה המר מאות שעות של תצפיות בחזרות, פעילויות הלהקות, והופעות, ומעל ל- 70 ראיונות עומק עם כוריאוגרפים, רקדנים, אנשי צוות, ומשתתפים עם ובלי מוגבלויות.

המחקר בכללותו בוחן את ה"מה", ה"איך" וה"למה" של הידע הגופני שנוצר ומועבר במפגש בין אנשים עם גופים שונים בתכלית זה מזה שמפענחים כיצד לזוז ביחד. הניתוח מתמקד במנגנונים דרכם משתתפים מפתחים מודעות ביקורתית ורפלקסיה עצמית ביחס לפרקטיקות התנועתיות ולמושגים כגון מוגבלות ומסוגלות.

שאלות המחקר עוסקות גם בתובנות שמחול משולב מציע ביחס להקשרים נוספים של אינגרציה ומפגש עם האחר, ובנוגע לתפקיד של מגוון גופני ביחסים חברתיים. נקודת המוצא התיאורטית מחברת בין גישה פנומנולוגית, המדגישה את הגוף הסובייקטיבי, לצד מסורת סוציולוגית המתמקדת בהביטוס והבניות חברתיות של מחוות גופניות כפי שנידונו על ידי מוס ובורדייה. 

מחול משולב, טוענת המר, מאפשר פיתוח של מודעות והערכה למגוון קינסתטי (תנועתי-מרחבי)  ושונות גופנית. כאשר אנשים עם גופים שונים נפגשים ליצירת ריקוד הם מתבקשים להגיע להבנה ויישום משותפים של מושגים שבהכרח יהיו שונים באופן מהותי בקרבם כגון תנועה במרחב, טכניקות של מסירת וקבלת משקל, קצב, ומרכז כובד ולכן הדבר מחייב פירוק והרכבה מחדש של אלמנטים אלו ולמידה של פרקטיקות חדשות כמו התנועה הסיבובית של כסא גלגלים או אסטתיקה של תנועת גוף עם או בלי יד אחת. בגלל שבמפגש המשולב יש צורך לפרק ולחקור תנועה בצורה מודעת ומילולית, מחול משולב מאפשר לבחון את הדרכים בהן ידע קינסטטי נלמד ומועבר ((transmitted, וחושף את ההיבטים המודעים של ידע והביטוס גופני תוך שילוב בין הסומטי- הגופני, והסמיוטי- המילולי. 

במאמר Expanding Intersubjective Awareness: The Anthropology of Kinaesthetic Diversity מדגימה המר טענות אלו על ידי התמקדות ב"מה" וב"איך" של מה שהיא  מכנה מודעות קינסטית בין אישית– Intersubjective kinesthetic awareness  המתפתחת בקרב רקדנים בעלי יכולות מגוונות. למודעות הזאת יש השפעה כפולה: היא מעודדת דינמיקות של חקר, גילוי ויצירתיות, ומרחיבה את המודעות הקינסטטית הזמינה למשתתפים, והיא מועברת באמצעות התהליך אותו המר מכנה "תרגום גופני". 

המאמר משלב בצורה ייחודית מוגבלות בתוך אנתרופולוגיה של תנועה, ומציע הבנה של תנועה/סטטיות כספקטרום של דרכי תזוזה אנושית, ובכך המר מראה כיצד אנשים שונים זה מזה, הלוקחים חלק בפעילות גופנית משותפת, מבצעים ביקורת רפלקסיבית בנוגע לפרקטיקות התנועתיות שלהם. 

ספרה האחרון של המר,  "Blindness Through the Looking Glass" פורסם השנה בהוצאת אוניברסיטת מישגן

תמונה ראשית – "דואט אינטימי", 2005, רקדנים יוצרים – טלי ורטהיים וחי כהן (צילום: אלעד דבי)