מאמרי אורח

פרשת העלמות וחשד לחטיפה של אנתרופולוגית שבעבודתה שימרה את זכרה של קהילה יהודית בסין הביאה את עובדת קיומה של קהילתה בקאיפנג לכותרות. ד"ר גדעון אלעזר (אריאל ובר אילן) כותב לבחברת האדם על המחקר שביצע במקום, שהחל לפי מספר שנים עם הגעתו לקהילת קאיפנג שבמוז הנאן שבמרכז סין, לרגל חגיגת חג הסוכות. בביקור ראשון זה הוא פגש את גואו יאן-אסתר – הנמנית עם צאצאי הקהילה ופועלת למען שימור זכרונה וקיומה. אותה גואו יאן-אסתר נחטפה בחודש שעבר על ידי קבוצה של עובדי ממשלה. עילת החטיפה היא ככל הנראה זיהויה של גואו יאן-אסתר כציר מרכזי בהתהוות, בתוך קהילה היהודית המקומית בקאיפנג על ידי הממשל הסיני – מעצם נסיונה של גואו יאן-אסתר לשמר את מסורות וזיכרונות הקהילה.

לפני כעשור נסעתי עם משפחתי לעיר קאיפנג ששוכנת על הנהר הצהוב, במחוז הנאן שבסין. מטרת הנסיעה הייתה לחגוג את חג הסוכות בקרב צאצאי קהילה יהודית שהגיעה בדרך המשי החל מן המאה ה-12 וכונתה "כת תולשי הגידים" ככל הנראה בהתייחס לאיסור אכילת גיד הנשה. מנותקים משאר העולם היהודי במשך מאות שנים, פיתחו יהודי קאיפנג יהדות סינית בעל מאפיינים קונפוציאנים מובהקים הכוללת מעין פולחן אבות שהתרחש בבית הכנסת לאבות האומה, וטמיעה כמעט מוחלטת בתוך המרחב התרבותי הסיני. המיסיונר הישועי מתאו ריצ'י שגילה את הקהילה בראשית המאה ה-17 החווה את דעתו כי הם "בדרך להפוך לעובדי אלילים או למוסלמים". ואכן, זהותם של יהודי קאיפנג הלכה והתעמעמה עד כדי העלמות עם הרס בית הכנסת ומותו של הרב האחרון באמצע המאה ה-19. אך בשנות השמונים של המאה שעברה, עם תחילת עידן הרפורמות בסין ולאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לסין ב-1992, החלו צאצאי הקהילה בקאיפנג לחפש את שורשיהם היהודים. נוצר קשר עם יהודים מישראל וארצות הברית והוקם מרכז קהילתי עבור מספר מצומצם של משפחות וכמה ארגונים יהודים ניהלו קשר קבוע עם חברי הקהילה. מספר מצומצם של צעירים אף נשלחו לארץ ועברו תהליך גיור מלא אך נראה היה כי מרבית המבוגרים בקהילה מחפשים בעיקר קשר עם יהודים ויהדות ואינם מצפים לעזוב את סין.

על אף שהיהדות איננה דת מוכרת בסין, בתחילה נראה היה כי הרשויות בפרובינציית הנאן משתפים פעולה עם המגמה החדשה. בשלב מסוים אף דובר על בנייה מחדש של בית הכנסת כמרכז תרבות וכאטרקציה תיירותית. הרעיון נגנז באמצע שנות התשעים אך נראה היה כי קיומה של הקהילה הקטנטנה שמנתה לכל היותר כמה מאות איש, איננו מפריע לרשויות. כך, ביקורי בקאיפנג כלל בנייה של סוכה על גגו של בנין מגורים, ארוחות משותפות, תפילות ולימוד יהדות שהתרחשו במרכז הקהילתי באין מפריע. כל זה נפסק באחת לפני מספר שנים. השלטים הספורים שהודיעו על עברה של הקהילה הוסרו מרחבי העיר, המרכז הקהילתי נסגר ומעט הפריטים הארכיאולוגיים במוזיאון העירוני מבית הכנסת החרב כבר אינם מוצגים לציבור. בחודש שעבר נחטפה גואו יאן-אסתר, חברת קהילה שהחזיקה בביתה מוזיאון קטן לתולדות יהודי העיר ובעבר ניסתה להניע את הבניה המחודשת של בית הכנסת. כשביקרתי במוזיאון שלה ב2012, אסתר עדיין קיוותה כי הפרויקט יחודש.

את סיפור ההתעמרות בקהילת יהודי קאיפנג יש להבין על רקע יחסה המורכב של המדינה הסינית לדת ולאתניות. בסין 56 מיעוטים מוכרים שרובם ככולם הוגדרו בשנות החמישים. בעבר איפשרו הרשויות בקאיפנג לצאצאי הקהילה לציין את יהדותם בתעודת הזהות שלהם, למרות שהמיעוט היהודי איננו מוכר רשמית. אך לאור העובדה כי סין מכילה למעשה מאות קבוצות אתניות, כבר בשנות התשעים התקבלה החלטה כי צאצאי הקהילה יאלצו להירשם תחת אחת הקבוצות הקיימות. הנושא הדתי הוא מורכב אף יותר. באופן עקרוני, החוק הסיני מתיר "כל פעילות דתית נורמלית" אך הגדרת טבעה המדויק של הנורמליות מופקד בסופו של דבר בידיהם של פקידי המשרד לענייני דת (Religious Affairs Bureau) ונתון לשינויים בהתאם לנסיבות ולמיקום. אחרי שנים של דיכוי נרחב של זהויות דתיות ואתניות בעשורים הראשונים של הקמת הרפובליקה העממית ועד למותו של מאו דזה- דונג ב-1976, סין חווה כיום פריחה דתית עצומה. קריסתה של האידאולוגיה המאואיסטית והמעבר לכלכלת שוק חופשי הובילה סינים רבים לחיפוש אחר משמעות והתחדשות דתית (במחוז חנאן למשל, שבו נמצאת העיר קאיפנג, ישנה נוכחות מוגברת של נצרות אוונגליסטית והיא מכונה לעתים "הגליל של סין") וכן, כמו בקרב יהודי קאיפנג ואחרים לחיפוש אחר שורשים אבודים.

סין של עידן הרפורמות מאפשרת פולחן דתי במסגרת מה שכונה על ידי החוקר פנגגאנג יאנג שיטת השוק הדתי המשולש: השוק האדום כולל את חמשת הדתות רשמיות והמוכרות – בודהיזם, דאואיזם, איסלם ונצרות קתולית ופרוטסטנטית. השוק השחור מתייחס לקבוצות דתיות שהמדינה הוציאה מן החוק ושפעילותן אסורה לחלוטין, כמו ארגון הפאלון גונג. בתווך נוצר שוק אפור רחב שמכיל קבוצות רבות ומגוונות, כולל כנסיות בלתי רשמיות ודתות בלתי מוכרות שחוקיותן היא גבולית. קיומה של פעילות דתית "אפורה" מתבססת על איזון עדין – המשתתפים נאלצים ללמוד כיצד לפעול באופן מוצנע ומבלי להביך את הרשויות. בתמורה, הם זוכים להתעלמות מבורכת. ואכן, כפי שסיפרו לי בני קהילה, נראה כי קהילת יהודי קאיפנג זכתה ליותר מדי תשומת לב מצד ארגונים יהודים. במקביל, לפני מספר שנים ביקש אחד מחברי הקהילה מעמד של פליט בארצות הברית על רקע "רדיפה דתית". צעד זה הוליד תגובה קשה – הרשויות הסיניות נוטות להיות רגישות במיוחד בכל הנוגע לבינאום של סוגיות מקומיות ולהתערבותם של גורמים זרים בנושאי מדיניות פנים. סיפור חטיפתה של גואו יאן -אסתר נוגע בנקודה זו בדיוק, כשהחשש העיקרי של הרשויות נוגע לאפשרות כי סיפורם של יהודי קאיפנג עשוי לקבל במה בינלאומית. ואכן, לטענתה, חטיפתה בוצעה על רקע ביקורו של שגריר פולין בסין בעיר, והחשש שהוא ירצה לפגוש אותה.

למעשה, היד הקשה שניקטת כיום בקאיפנג היא חלק מתהליך רחב יותר. בשנים האחרונות, נראה כי מגמת הסובלנות הדתית השתנתה באופן דרמטי. בשנת 2016 הכריז הנשיא שי ג'ין-פינג על קידום תכנית ל"סיניזציה של הדת" הכוללת לימוד של ערכי ליבה סוציאליסטים וחינוך לפטריוטיות. בפועל, מגמת הסיניזציה נועדה לצמצם את נראותו של הפולחן הדתי במרחב הציבורי ולהחזיר את השליטה הממשלתית לאחר כמה עשורים של התנהלות חופשית למדי. בתחילה נראה היה כי הקמפיין מיועד בעיקר כלפי דתות עם קשרים אל מחוץ לסין. כך, צלבים הורדו מכנסיות ומסגדים רבים הוכרחו להסיר סממנים ארכיטקטוניים מזרח תיכוניים וכיתוב בערבית. אך במקביל, גם מספר בלתי מבוטל של פסלי ענק בודהיסטים ודאואיסטים שנבנו בעשורים האחרונים, נהרסו בפקודת המדינה.

שינויים אלה באים על רקע עוצמתה הגוברת של סין והתחושה כי השמעת ביקורת פומבית עליה גוררת מחיר כבד. כך, מוסדות אקדמיים בארץ ובעולם נוטים להימנע מקיום ארועים שעשויים להכעיס את הממשל הסיני. אקדמאים ואקטיביסטים המבקרים את סין על מדיניותה כלפי מיעוטים אתניים ודתיים בעיקר בטיבט ובשינג'יאנג, מוצאים כי לעתים קרובות ביקורת זו מובילה לאיסור על כניסתם למדינה. כפי שמציין נועם אורבך בכתבה שפורסמה על חטיפתה של אסתר בעיתון הארץ, פרסום מאמרים על נושא כמו קהילת יהודי קאיפנג נתפס כמסוכן בעיקר עבור חוקרים סינים. בנוסף, מעבר לתחושת החובה המוסרית, ספק רב אם השמעת ביקורת על המדיניות הדתית הסינית אכן מועילה לאלה שסובלים ממנה. כך, פעילים לטובת הקהילה היהודית בקאיפנג מוצאים את עצמם במילכוד – האם חשיפת הנושא בבמות תקשורתיות במערב ונסיונות ליצור לחץ בינלאומי על סין אכן מקדמת את שיבתה של מדיניות ממשלתית מכילה יותר כלפי יהודי קאיפנג? או שלחלופין, כדאי להמתין ולפעול לשינוי מאחורי הקלעים?

כתבה על הפרשה ב-"הארץ"