מסמני דרך

ה-30.10 הוא יום פטירותו של קליפורד גירץ, אחד האנתרופולוגים המשפיעים ביותר על הדיסצפלינה וסביבתה בעשורים האחרונים וממובלי האנתרופולוגיה הסימבולית. לכבוד גירץ, נחזור לסקירה של תמר אלאור בתיאוריה וביקורת על תרגום ספרו של גירץ "עובדות וחיים" לעברית, היא בוחנת את האנתרופולוגיה, הכתיבה בה והלימוד שלה כיום. מאמרו של אלכס ווינגורד פורסם ב-2009 בכתב העת "קתרסיס" ובו הוא סוקר את שלושת ספריו של גירץ אשר פורסמו לעברית, בו מנסה להבין מה היה כוחו של גירץ, מדוע הוא השפיע כל כך ומה בדיוק הייתה ההשפעה שלו.

מאמרה של אלאור (האוניברסיטה העברית) פורסם בתיאוריה וביקורת בשנת 2006, ובו היא סוקרת שלושה תרגומים של ספרי אנתרופולוגיה שתורגמו לעברית במפעל המבורך של רסלינג (בעריכותו המדעית של אנדרה לוי שגם דחף ויזם את תרגומם לעברית ואף הוסיף להם הקדמות): "מין והדחקה בחברה פראית" של מלינובסקי, "הטוטמיזם היום" של לוי-שטראוס ו"עובדות וחיים" של גירץ. אבל דרך ההתמקדות בספרו של גירץ, אשר סוקר את עבודתיהם של מלינובסקי, אוונס-פריצארד, לוי שטראוס ובנדיקט, בוחנת אלאור את האנתרופולוגיה, הכתיבה בה והלימוד שלה כיום. היא מראה כיצד השפיע גירץ על הדיספלינה וכיצד עבר המוקד מיחסים עם המדע "הפוזטיבסטי", דרך קנאה בפסיכולוגיה, השפעה על הבלשנות ועד פלירטוטים עם הספרות. הכתיבה, כפי שמדגיש גירץ בספרו, ואלאור אחריו, היא חוזקה של האנתרופולוגיה והיא גם חולשתה:

" בשנות השמונים נפרדת האנתרופולוגיה מן הנטייה להישען על מדע בסיסי שעל גביו ניתן להסביר את מכלול התרבות האנושית. אחרי שהתרחקה מן הביולוגיה כתשתית, ומן השפה כסטרוקטורת יסוד, היא נפנית בהשפעתו של גירץ, אל הספרות. ספרו דק הגיזרה של גירץ [עבודות וחיים] מנסח את המעבר הזה (אל הספרותי) ויצא ב 1988 . הספר מחזיק בתוכו את ההבנה של מה שכבר קרה כתוצאה מן הוויתור על מסביר עיקרי סולידי להתנהגות חברתית. למרות שגירץ איננו מדבר על כך במפורש, ניתן לקרוא בין השורות את גאוות המהפכן, אך בה בעת גם את החרדה מתוצאותיה של המהפכה, או לפחות את אי הנחת מחלק של תנובותיה.

במהלך מבריק הוא פונה כאמור לאחור, אל הקלסיקונים של האנתרופולוגיה, כדי להראות שהכיוון אליו פנה, היה קיים שם כל הזמן. שכן אם ניתן לצמצם את הטיעון העיקרי של הספר למשפט אחד – תהה זו הטענה כי אנתרופולוגים הפכו לקלסיקונים לא בזכות התיאוריות שלהם (כלומר מה שהם כתבו) אלא בשל האופן שבו כתבו זאת (איך כתבו). לא גירץ אשם לפיכך במעבר מחיפוש אחר המהות האנושית ליצירת תיאורים מרובים שלה ופרשנויות רבות יותר אודותיה. התרבות תמיד היתה טקסט או גופי טקסטים (דיסקורסים). האנתרופולוגים הגדולים, היו אלה שהצליחו לייצר למי שאינו מכיר תרבות זו, סיפור מענג, חזק, פלסטי, סיפור שבמרכזו עמדה יכולת השכנוע שהמחבר אכן "היה שם". לכל אחד ואחת מהם היתה סוגה ספרותית משלו, אותה מבקש גירץ לפצח. להראות מה הוא הקוד הספרותי שהקנה מעמד מדעי לעבודות שלהם. כך יוצא שהתרבות היא טקסט שהחוקרת צריכה ללמוד לקרוא בו, והאנתרופולוגיה היא טקסט על חיבור זה, שעליה ללמוד לכתוב אותו. אמירה שכזו איננה מסלקת את החובה להבין משהו אודות תרבויות, אולי ניתן לקרוא לזה "לקרוא נכון". אך בה בעת היא בעלת יסודות עדינים שכן כל תלמיד תיכון יודע כבר שלמשפט "למה התכוון המשורר", נילווה טעם ציני המרמז שלא ניתן לעולם לדעת זאת, ובעצם זה גם לא כך משנה…"

מאמרו של אלכס ווינגורד, חתן אות מפעל חיים של האגודה האנתרופולוגית ופרופסור אמריטוס מאוניברסיטת בן גוריון, פורסם ב-2009 בכתב העת "קתרסיס" ובו הוא סוקר את שלושת ספריו של גירץ אשר פורסמו לעברית – " "פרשנות של תרבויות", "עיונים באיסלאם" ו-"עבודות וחיים". אבל יותר מזה, וינגרוד מנסה להבין מה היה כוחו של גירץ, מדוע הוא השפיע כל כך ומה בדיוק הייתה ההשפעה שלו. וינגרוד מציע להעמיד את גירץ בין המדען לבין הפוסט, כאחד מאלו (אך אולי החשוב מבניהם) שהיו החוליה המקשרת בין תפיסת האנתרופולוגיה כמדע מדוייק, לבין משבר הייצוג ותפיסות ה'פוסט', באנתרופולוגיה. וינגרוד משרטט מדוע נחשב גירץ בעיניו, "לאתנוגרף המושלם", נותן סימנים ל'עבודת שדה אמיתית' ומצר על דילדולה של האתנוגרפיה בשנים האחרונות:

" לפי גירץ האתנוגרפיה היא "הדבר האמיתי" – מחקר-שדה ארוך טווח שבו הצופה מנסה להבין את "האחר" עד כמה שאפשר במונחיו שלו. כמו המשורר והצייר, האתנוגרף מבקש להבין ואז לצייר כמה פרגמנטים מורכבים של המציאות, לתפוס את "ההגיון של חיי היומיום" בזמן ובמקום מסוימים. לא מדע של הכללות יש כאן, אלא אמנות של פרטים. בתמצית, האתנוגרפיה היא החיפוש אחר תרבות מקומית, שגירץ מתאר אותה כ"דפוס משמעויות הנמסר בדרך היסטורית ומגולם בסמלים". האתנגורף שקוע כל-כולו בהוויית המקום, ומבקש לחשוף את המורכבויות שבהבנות ובאינטרסים השונים, מוצא את עולם הסמלים המקומי, ומנסה לעמוד על משמעותם: למה בתי המגורים האלה צבועים אדום? מה מייצג קרב התרנגולים? מה משמעות עסקת סחר בהרי האטלס במרוקו, ואיך עצם חיפוש המשמעות מוליד פרשנות, לא רק של מאורעות או טקסים ספציפיים אלא גם, באופן רחב יותר, של התימות והדילמות שבבסיס התרבות. בסופו של דבר, התרבות נתפסת כטקסט שבו "רשתות משמעות", מצטלבות ונקשרות זו בזו בדרכים מורכבות, או, במילותיו הפיוטיות של גירץ עצמו: "התרבות של עם היא מכלול של טקסטים שהם עצמם מכלולים, ואת הטקסטים האלה האנתרופולוג מתאמץ לקרוא מעבר לכתפיהם של האנשים שהם שייכים להם באמת…"

"…השפעתה הרבה של גישתו הפרשנית של גירץ היתה מן הסתם גם גורם לגל הפופולריות של "עשיית אתנוגרפיה" שפשט בעשורים האחרונים במדעי החברה ובתחומים נלווים. בעלי מגוון מקצועות בתחום החברתי גילו את האתנוגרפיה כדרך חדשה להבין מצבים חברתיים שונים ומשונים, וכך הפכו לאחרונה כיתות בית ספר יסודי, משרדי תעסוקה ותאגידים גלובליים לאתרי מחקר "אתנוגרפיים". לרוע המזל, רק לעתים רחוקות המחקרים הללו מתבססים על עבודת שדה ממושכת ומעמיקה, המסקנות בדרך כלל אינן מפתיעות, ואף שיש ל"מחקרים איכותניים" יתרון של צפייה ישירה ובלתי-אמצעית בהתנהגות, לעתים קרובות מדי הם מניבים סוג מאכזב של "תיאור ריק..".

"…אפשר בלי ספק לבקר את עבודתו, והיא אף עוררה ביקורת: הוא מעולם לא ניסח תיאוריה כוללת של ההתנהגות; הטקסטים התרבותיים שהוא ראה כפרדיגמות צמצמו למעשה את התרבות לכדי קריקטורות שדופות; שחקנים יחידים נעדרו מעולמו, עולם של סמלים נשגבים; בהדגשה שהדגיש את הטקסטים התרבותיים הוא הזניח את הקשריהם ההיסטוריים והפוליטיים; ועוד כהנה וכהנה. ואף על פי כן, הישגיו של גירץ היו עצומים. בשני משפטי הסיום של Fact the After הוא כתב, אולי ביודעין, מה שעשוי להיחרת על מצבתו שלו: "אין וודאות או תחושה של סיום, אפילו לא תחושה של ידיעה מה באמת אתה מחפש, במסע-חיפושים כה לא מוגדר, בקרב בני אדם שונים כל כך, ובזמנים מגוונים כל כך. אבל זו דרך מצוינת, מעניינת, מייאשת, מועילה ומשעשעת, לכלות בה חיים…"