לנרמל את 'עזה': על שמות מקומות, נוף סימבולי ורגשות
אורית גזית ואורן ברק כותבים ל"בחברת האדם" בעקבות מאמרם החדש בו הם בוחנים באצמעות "שוטטות" את רחוב עזה בירושלים ואת תהליך ההשתנות שלו- מהפרדה בין עזה לירושלים ועד להתמזגות ומאבק סימבולי על רקע המלחמה:
רחוב עזה
רחוב עזה, או 'דרך עזה', מהווה נתיב תחבורה מרכזי בלב ירושלים המערבית, והוא אחד הרחובות הוותיקים והמוכרים בעיר. הרחוב ממוקם בליבה של שכונת רחביה האמידה, שבשנות ה- 20 וה- 30 של המאה ה- 20 התיישבו בה בעיקר יהודים יוצאי גרמניה (עד שיש מי שכינו את הרחוב בעת ההיא “Gaza Straße”). בימי המנדט הבריטי הוגדרו באופן רשמי גבולות הרחוב, שראשיתו בצומת דרך עזה ושדרות קינג ג'ורג', דרומית-מערבית לגבול המוניציפלי של ירושלים.
בעשורים האחרונים עובר הרחוב תהליך מסחור מואץ, והוא הפך למוקד של תרבות בילוי, פנאי וחיי לילה ירושלמים המושך אליו סטודנטים, מקומיים ותיירים. לאורך השנים שימש רחוב עזה גם כמוקד למחאות פוליטיות (למשל, הפגנות 'נשים בשחור' בכיכר פריז כנגד הכיבוש, והמחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה ב- 1982 בסמוך למעון ראש הממשלה). אך ממאי 2020, וביתר שאת מה-7 באוקטובר 2023, הפך רחוב עזה, שבקרבתו שוכנים המעון הרשמי של ראש הממשלה ומעונו הפרטי של בנימין נתניהו, למוקד מרכזי וסוער של מחאה פוליטית. לצד תהליכי הפוליטיזציה הללו, ובקשור אליהם, ניתן להבחין גם בתהליכי ביטחוניזציה מואצים ברחוב, שבאים לידי ביטוי בהתרבות הגדרות הניידות, אמצעי הביטחון והמעקב המתקדמים וחסימות התנועה התכופות בסמוך למעונות ראש הממשלה ובמקטעים שונים לאורך הרחוב.
בין רחוב עזה לעזה
לא פחות מעניין מאלה, הוא הקשר שבין שם הרחוב לבין המרחב שעל שמו הוא נקרא—העיר עזה. כשייר של 'דרך עזה' ההיסטורית, שם הרחוב היה בעבר פונקציונלי בעיקרו. בדומה לרחובות היסטוריים אחרים בירושלים (דוגמת דרך שכם, דרך חברון, דרך בית לחם, דרך יריחו ודרך יפו) הוא סימן את הכיוון מירושלים לערים מרכזיות נוספות ששכנו במרחב שבין הירדן לים. עם קום מדינת ישראל שונו שמות מקומות רבים—כולל שמות רחובות, אתרים ושכונות בירושלים—כך שיתאימו לאתוס הציוני, אך שמם של מספר רחובות היסטוריים, וביניהם 'רחוב עזה', נותר על כנו.
במאמר שפרסמנו לאחרונה בכתב העת Global Studies Quarterly אנו דנים בקשר הסימבולי שנוצר בעשורים האחרונים, וביתר שאת מה- 7 באוקטובר 2023, בין שם הרחוב לבין המקום אותו הוא מסמן—העיר עזה ורצועת עזה, והסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן רחב יותר.
שוטטות
בשש השנים האחרונות (2020-2025) שוטטנו ברחוב עזה ותיעדנו את הנוף הסימבולי היומיומי שלו. תיעדנו סטיקרים, כרזות, ספסלים, דגלים, אשפה, מדרכות, גרפיטי ומיצגים שונים לאורך הרחוב, שלטי רחוב ולוחות מודעות, ואת האינטראקציות החברתיות סביבם. ערכנו תצפית משתתפת במקומות שונים לאורך הרחוב (הירקן, פינת הרחוב, תחנת האוטובוס), וראיינו בעלי עסקים, עוברי אורח, סטודנטים, פקידי עירייה ופעילים חברתיים ופוליטיים ברחוב. לצד זאת, אספנו באופן שיטתי חומרים ברשתות החברתיות העוסקים ברחוב ובשמו, תכתובות ומסמכים רשמיים של העירייה, וכן חומרים ארכיוניים רבים המתעדים את השתנות הנוף הפיזי והסימבולי של 'רחוב עזה' מתקופת המנדט הבריטי ועד ימינו.
כדי להרבות נקודות מבט, הזמנו גם את הסטודנטים שלנו לצאת איתנו לסיורים משותפים לאורך הרחוב, בהם הלכנו יחד בין נקודות ציון עכשוויות והיסטוריות (למשל, הפילבוקס הניצב במה שהיה פעם הקצה המערבי של דרך עזה), ובסופם כתבו הסטודנטים את חוויותיהם ורשמיהם מההליכה המשותפת. בנוסף, הזמנו גם את עמיתינו, נשים וגברים, יהודים וערבים ממגוון תחומי דעת במדעי החברה והרוח לצעוד איתנו ברחוב ולחלוק את רשמיהם ותובנותיהם.
פונקציונלי, 'רגיל', פוליטי: תהליך ההשתנות של רחוב עזה
עם קום המדינה רחוב עזה לא הוביל עוד לעיר עזה, שהיתה תחת שליטה מצרית (1949-1967). בנוסף, בשנות ה- 60 קוצץ הרחוב לטובת 'רחוב הרב הרצוג'. כך, גם תפקיד הרחוב השתנה, והוא הפך מרחוב פונקציונלי לרחוב 'רגיל'. לצד אלה, עבר הרחוב תהליכי פוליטיזציה מואצים, כאשר משנת 2020 הוא הפך לזירה מרכזית במאבק הפוליטי נגד ממשלת נתניהו ('מחאת בלפור') ובהמשך גם נגד ההפיכה המשטרית. תהליך זה הגיע לשיאו לאחר ה- 7 באוקטובר, 2023, כאשר לצד רחוב קפלן וכיכר החטופים בתל אביב, הפכו רחוב עזה, ובפרט האזורים הסמוכים למעון הרשמי והפרטי של ראש הממשלה, לזירה העיקרית במאבק שבין התומכים בשחרור החטופים והפסקת המלחמה בעזה לבין התומכים בהמשך המלחמה עד ל'ניצחון המוחלט'.
להפריד את עזה מירושלים
לאורך השנים, ובפרט מפרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לשנות את שמו של רחוב עזה. נוכח אחד מניסיונות אלה, כתב באוקטובר 2003 אריאל הירשפלד ב'הארץ':
עיריית ירושלים מבקשת להחליף את שמו של רחוב עזה לרחוב ד"ר יוסף בורג… כי "צריך להפריד את עזה מירושלים"… להחליף את שמו של רחוב עזה בשמו של מישהו, פירושו לנתק את ירושלים ממקומה: רחוב עזה, כמו רחוב יפו, שער שכם ודרך חברון… הם קווי הזיקה שלה לארץ המקיפה אותה. יותר מכך: אלה קווי הסימון של מקומה, קווי הנ.צ. שלה עלי אדמות… הצורך "להפריד את עזה מירושלים"… הוא המגוחך אבל גם המקומם ביותר. הוא מייצג את הרצון האופייני לחלק מן הציונים להסתיר ולהדחיק את קיומו של היישוב הפלשתיני ואת עזה בפרט, גם אם קיומו גדול, מכריע, צועק ובלתי ניתן להדחקה. ובעיקר: הוא מבטא את הבהלה ואת אובדן הדרך שאחזו במחנה הישראלי הלאומי בימי הרעה האלה, שמחקו מתודעתם כל ממד של עבר ושל עתיד, כל תקווה וכל כוונה, רצון וחזון… יוסף בורג המנוח, הפיקח, המתון ובעל חוש ההומור, היה מתפלץ לו היה שומע ששמו אמור להתנוסס על דרך עזה, שבה הועלה ארון הברית לעיר דוד, ובעיקר – שחברי מפלגתו שכחו זאת לחלוטין.
התמזגות
מחקרנו נפרש על פני שש שנים, אך בשנתיים האחרונות הואצו תהליכי ההשתנות של הנוף הפיזי והסימבולי של הרחוב ולבשו פנים חדשות מדי יום. תיעדנו מקרוב את המאבק הסימבולי שהתפתח ברחוב, על המופעים השונים של המחאה נגד המלחמה ובעד שחרור החטופים, לצד גילויי התמיכה בהמשך המלחמה. בין אלה בלטו במיוחד מאהל משפחות החטופים בצומת הרחובות עזה ובלפור, לצד ביטויים יומיומיים המנכיחים במרחב זה את החטופים, וכן את המלחמה בעזה והאימה הכרוכה בה ('תינוק בעזה'). כפי שעלה מראיונות עם דיירי הרחוב, בעלי עסקים ועוברי אורח, מהרשמים של הסטונדטים והקולגות שסיירו איתנו ברחוב, ומדיונים ערים ברשתות החברתיות, לראשונה הפך הקשר בין שם הרחוב (המסמן) לבין המרחב של רצועת עזה (המסומן) לנוכח ברחוב באופן יומיומי, ישיר ובלתי ניתן להדחקה.
יתרה מזאת, ככל שהמלחמה בעזה הלכה והתמשכה, ניתן היה להבחין בתהליך התמזגות סימבולי בין רחוב עזה ורצועת עזה. בשיאו של התהליך ועם התמשכותה של המלחמה בעזה, ב- 3 בספטמבר 2025 הראה מסך מפוצל בערוץ 13 את המחאה נגד המלחמה ובעד החזרת החטופים ברחוב עזה בצד ימין של המסך, ובצד שמאל של המסך נראו בגבול רצועת עזה קצינים בכירים בצה"ל, ובראשם הרמטכ"ל, מתכוננים לצאת למבצע לכיבוש העיר עזה.
רצועת עזה
במאמרנו אנו מתחקים אחר תהליך ההתמזגות הסימבולי הזה. לשם כך אנו בוחנים את התפתחות התפיסה הישראלית ביחס לרצועת עזה לאורך השנים. כפי שהראו, בין השאר, בן יהודה והלוי (2023) ואחרים, לתפיסה הישראלית האמביוולנטית ביחס לרצועת עזה היסטוריה עשירה. המאמר שלנו דן בהתפתחות התפיסה הזו, כמו גם בביטוייה בפוליטיקה ובתרבות הפופולרית, ובפרט בהתפתחות הפנטזיה הישראלית להיפטר מעזה. מצד אחד, המרחב 'עזה' לא נתפס כחלק אינטגרלי ממדינת ישראל, ולא סופח אליה מעולם באופן רשמי. מן הצד השני, זהו מרחב פלסטיני צפוף הנושק לגבולה ומשפיע עליה, ולעיתים, כפי שארע, למשל, ב- 7 באוקטובר 2023, הוא אף חודר לשטחה בעוצמה: מרחב שלא ניתן 'לבלוע' עד הסוף אך גם לא לדחות באופן מוחלט מהנרטיב הלאומי הישראלי.
שמות מקומות, נוף סימבולי ואסטרטגיות להשבת הביטחון האונטולוגי
ככל שהסכסוך בין ישראל לרצועת עזה הלך והחריף, כך הפך השם 'רחוב עזה', כסמל למרחב 'עזה' המצוי בלב ליבה של ירושלים המערבית, לסמל מאיים עבור ישראלים רבים. המאמר מתמקד באי הביטחון הקיומי היומיומי שהתעורר מול סמל זה. אנו מראים כיצד שם הרחוב הלך ונתפס בהדרגה כמערער על הגבולות שבין ה'אני' (הישראלי) לבין ה'אחר' (הפלסטיני) וכקורא תיגר על הסדר החברתי והפוליטי הקיים. למול זאת, אנו מתחקים אחר האסטרטגיות השונות, שנעות בין מחיקה ('למחוק את עזה'), הרחקה ונירמול להומור, הכחשה ואינטגרציה של השם המאיים אל תוך הנרטיב האישי והלאומי הישראלי, שאימצו מגוון שחקנים ברחוב (תושבי הרחוב, בעלי עסקים, נציגי העירייה, עוברי אורח, ופעילים חברתיים ופוליטיים) על מנת להתמודד עם איום זה.
בסופו של יום, בפרפרזה על דברי הירשפלד, מחקרנו מראה כיצד חרף הניסיונות החוזרים ונשנים, הפורמליים והבלתי פורמליים, לבטל או לטשטש את הקשר הזה, שלו שורשים היסטוריים עמוקים, או 'להפריד את עזה מירושלים', העיר ירושלים, ומדינת ישראל, ממשיכות להיות קשורות לרצועת עזה בקשר הדוק ובלתי ניתן להכחשה.