שוק ארבעת המינים החרדי – קפיטליזם דתי
איך נראה שוק ארבעת המינים מנקודת מבט אנתרופולוגית? מה הופך את האתרוג מפרי הדר פשוט לסמל חברתי, תיאולוגי וכלכלי? וכיצד נפגשים בשוק זה קפיטליזם, הון תיאולוגי ועקרון ההכבדה? תהילה גאדו ושמואל בן שלום כותבים לבחברת האדם על שוק ארבעת המינים החרדי כזירה תרבותית-דתית, שבה המפגש בין מצווה, סטטוס חברתי וכללי השוק יוצר מערכת מורכבת של קפיטליזם דתי:
מי מכם שראו את הסרט "אושפיזין" זוכרים בוודאי את הסצנה של האתרוג. משה בלנגה, חסיד ברסלב חוזר בתשובה שחי בעוני, משלם סכום עתק של אלף שקלים עבור אתרוג מהודר לחג הסוכות. הסצנה הזו איננה רק סצנה קולנועית מצוינת, היא משקפת חלק ממערך חברתי רחב יותר של שוק ארבעת המינים. במערך זה האתרוג – המוצר הנסחר – הוא לא רק פרי, אלא סמל. בעליו הוא שחקן אחד בתוך מערכת גדולה הרבה יותר. אפשר לתאר אותה כזירה עם חוקים משלה, זירה שמנהלים בה מעמדות וסטטוסים חברתיים. יש את מי שמכתיבים את כללי המשחק, יש בה במאי ויש את השחקנים – שחקנים ראשיים וניצבים. להלן נבקש להאיר כמה זירות בשוק ארבעת המינים החרדי ולפרש את ההתרחשות שבהן ומשמעותה. את הדיון ננסח דרך מושגים שאנו מציעים: "קפיטליזם דתי" "הון תיאולוגי" ומושג המוכר מאסכולת המטריאליזם התרבותי – עקרון ההכבדה.
סביב ראש השנה מופיעים ברחובות הערים החרדיות דוכנים ססגוניים למכירת ארבעת המינים. הם מתרבים והופכים לשווקים תוססים בארבעת הימים שבין יום כיפור וסוכות. הריח של ההדסים, הירוק העז של הלולבים, הצהוב-ירוק של האתרוגים – כל אלה ממלאים את הרחובות בתחושת חג. ככל שנכנסים פנימה לשכונות חרדיות בעלות אופי שמרני יותר, התופעה מתעצמת: השוק הופך למוקד חברתי של ממש, מעין יריד בו נפגשים חברי הקהילה כדי לרכוש הרבה יותר מאתרוג: הם רוכשים מצוות. מטרת הקנייה היא קיום המצווה מן התורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג,מ). אולם ההלכה החז"לית והמאוחרת, כדרכה, מפרטת את המצווה לפרטי פרטים. וכך, פרי עץ ההדר, האתרוג, נדרש להיות נקי מפגמים, ללא נקבים או כתמים שחורים, בעל גוונים מסוימים, ושושלת יוחסין המוודאת שאיננו צאצא גם לעצי פרי אחרים – כלומר אינו מורכב. פרמטרים אלה הופכים אותו לחפץ הנכסף ביותר והקשה ביותר להשגת 'הידור' – אתרוג אידיאלי. הלולב אף הוא נדרש להיות שלם, ירוק, וקצהו איננו מפוצל. להדסים ולערבות פרמטרים הלכתיים משלהם, אולם הם קלים יותר להשגה. אם נעקוב אחר המתרחש בשוק נראה כי הלקוחות מתחרים על השגת האתרוג המהודר ביותר שבאפשרותם, בהתאם למחיר אותו הם יכולים לשלם.
מחד, אם כן, זהו שוק כלכלי לכל דבר – יש סחורה, יש ביקוש והיצע, יש משא ומתן, מיקוח ומחיר. אלה מתנהלים – כמו בכל שוק – ברובד הכלכלי. אבל בנוסף, השוק הזה הוא זירה לניהול, למשא ומתן ולביסוס הון חברתי ותרבותי. בו בני הקהילה נפגשים ומנסחים את גבולות הזהות שלהם. נוכל לחשוב על השוק הזה במונחיו של מקס וובר אשר הציע את האפשרות של המרת הון כלכלי בהון תרבותי וחברתי. כלומר, כסף יכול להיות מומר לסמל מעמדי, השקעתו היא השקעה בזהות החברתית ובשייכות. על מנת ללכד קהילה, נדרשים מחבריה מבחני נאמנות, המוכיחים עד כמה הם מחויבים אליה. דרך אחת למבחן נאמנות כזה היא השקעה כלכלית בסמלי סטטוס. בשוק ארבעת המינים התהליך הזה בולט במיוחד. מי שמוציא מאות שקלים על אתרוג מהודר אינו קונה רק פרי או תשמיש קדושה – הוא רוכש גם סמל סטטוס, שכן לאחר מכן האתרוג מוצג בפומבי בבית הכנסת, והמתפללים נוהגים להראות את אתרוגיהם האחד לשני. תצוגה זו היא זירה לבירור ואף עדכון הסטטוס.
מטרה נוספת, חשובה לא פחות, איננה חברתית כי אם פנימית: רוכש האתרוג, כאמור, מבקש לקיים את מצוות ה'. אפשר לתאר אפוא את החפץ הנרכש בשוק זה כהון תיאולוגי. כלומר, רוכש האתרוג אינו רוכש רק חפץ פיזי, הוא רוכש מצווה. אם תרצו, ובהפשטה קלה, הוא רוכש לו מקום בגן עדן. אולם מקום רוחני זה נקנה לא במאמץ נפשי כי אם במאמץ כלכלי. מכאן שהחוקים התקפים עבור המעשה הדתי הזה הם חוקי השוק. אפשר לתאר את ההתרחשות הזו כקפיטליזם דתי – מערכת כלכלית הסובבת סביב החפץ הדתי.
העולם הדתי בנוי לפי חוקים משלו, וחוקים אלו הם חוקי ההיררכיה הקהילתית. היררכיה זו כוללת את הרב כפוסק הלכות שמצוי בעמדת מפתח. גם בשוק ארבעת המינים מתפקד הרב: הוא יושב במשרד בשולי השוק וקובע עבור שואליו את רמת ההידור של כל אתרוג. כך ניתנת בידי הרב הסמכות לקביעת ערך הסחורה הדתית, ובמשתמע – רמת 'הידור המצווה' שתקנה לשואל הן את ההון התיאולוגי והן את הסטטוס החברתי שלו.
שחקנים נוספים בשוק הם סוחרי ארבעת המינים, שמטרתם – ככל סוחר אחר – כלכלית טהורה. הסוחרים עצמם משתמשים ביוקרה שצוברים רבנים מפורסמים, ומבקשים חסות של הכשרים נודעים, כמו בד"ץ העדה החרדית: הללו אמורים להוכיח שהאתרוג אותו מוכר הסוחר הוא מהודר, לכאורה ללא צורך בבדיקה נוספת, ובכך, במקרה קיצוני יותר, לייתר את הביקורת שמציב הרב המקומי על איכות תוצרתם. השגחה מצומצמת יותר נועדה – לוודא את שושלת היוחסין הטהורה של האתרוג, למשל לזהותו כצאצא לאתרוגים שהגדיר החזון אי"ש כמהודרים (אתרוגי חזון אי"ש), או לאתרוגים תימניים הנחשבים אותנטיים יותר בשל מוצאם מארץ פחות תעשייתית.
אולם פועל פה כוח נוסף, התואם לשוק הקפיטיליסטי, והוא עקרון ההכבדה. במדע האתולוגיה מקובל עיקרון זה כדי להסביר תופעות של איברים מסוימים מוגדלים בעולם החי, כמו הקרניים הכבירות של איילים ואנטילופות, או אחוריו הססגוניים של קוף המנדריל. ההסבר לפי עיקרון ההכבדה הוא שפרטים בלהקות – במקרים המתוארים, זכרים – מתחרים על השגת זיווג ולצורך כך, הם מוכנים להשקיע מאמץ רב בפרטים פיזיים מסוימים שהם חסרי חשיבות ביולוגית, אבל שמוכיחים את יכולתם להשקיע מאמץ. בתגובה משקיע זכר אחר באחוריים ססגוניות אפילו יותר, כך עולה אט אט יופי האחוריים של הלהקה כולה – דבר הדורש, שוב, השקעה חזקה עוד יותר מצד כל פרט. כך מתפתחים מבנים מושקעים ורבי פאר. עיקרון כזה פועל גם בחברה האנושית: חשבו על התחרות בין אנשי עסקים באשר לגודל המכוניות שלהם או יוקרתן, דבר שאפשר לבזבז עליו הון עתק, רב לאין ערוך ממחירו של האתרוג היקר ביותר עלי אדמות.
פעילות דומה מתרחשת גם בשוק ארבעת המינים. גם כאן היא מובילה לעליית מחירים דרמטית, שהרי מחירו של פרי הדר מצוי הוא כשני שקלים, ובשוק ארבעת המינים מחירו מאות שקלים. אך היות שמדובר בחברה שמעמדה הכלכלי נמוך יחסית, האפקט המשמעותי יותר מתרחש בזירה ההלכתית כאשר מתפתחות עוד ועוד חומרות הלכתיות. הידורי האתרוג נעשים מסובכים יותר ויותר, וקשים יותר להשגה. הסוחרים מצידם מתאמצים לייצר ולייבא אתרוגים מהודרים יותר ויותר, דבר שבהתאם להגיון השוק יגרור מצידו הידורים נוספים. לעתים משמשים הרבנים כגורמים מאזנים בשוק זה. הם מונעים את זינוק הנורמות ההלכתיות כלפי מעלה בניגוד לקריטריונים שנקבעו בספרות ההלכה, שבהיותה עתיקה יותר מחזיקה בנורמות פשוטות יותר. אולם גם הרבנים, למרות חשיבותם, אינם אלא שחקן אחד בשוק, ויכולתם להשפיע מוגבלת. חשוב לחזור ולומר כאן שההיגיון המניע כל פרט איננו רק תחרותי, אלא מה שמכונה 'חיבוב מצווה' – אהבה אמיתית למצוות האתרוג ורצון להדר בה ככל האפשר. אפשרויות ההידור הולכות ומתפתחות, בהתאם להגיון השוק, והן למעשה אינסופיות. במירוץ לגן העדן, ככל שאנו מתקדמים, כך מתארכת הדרך.