מאמרי אורח

עדי רוזנשטוק כותבת לבחברת האדם על עבודת התזה שלה, שהתמקדה בצעירים בטייוואן ובתרבות הקולינרית שהם מקיימים – אשר מהדהדת פרספקטיבות לאומיות ודמוקרטיות. 

"למה צריך להכניס לכל דבר פוליטיקה? למה אי אפשר פשוט לאכול? מה הקשר זהות לאומית טאיוואנית? גם ככה כל מה שאנחנו אוכלים הוא סיני". את המשפטים הללו אמר בכעס מאופק פו-אן אבא של פין-אינג, סטודנטית לכלכלה בת 20, כשנפגשנו לארוחת צהרים משותפת במסעדת טאפנייקי (גריל בסגנון יפני), באזור המסעדות של גונגגואן (Gongguan). "למה אתה אומר שכל האוכל הוא סיני?" אמרה לו באי נוחות פין-אינג. "האוכל שלנו הוא לא סיני! כשאני אוכלת, אני טועמת את המאכלים של כל מי שחי כאן, אוכל יפני, תאילנדי או של השבטים הילידיים. הכל הוא אוכל טאיוואני. אני גאה בזה", התעקשה פין-אינג מול אביה, הדגישה וחזרה כי עבורה אוכל הוא הדרך להרגיש טאיוואניות, כזו שהיא עצמאית ונפרדת מסין היבשתית.  

השיחה סביב גריל הטאפנייקי מדגימה כיצד אוכל חושף מתחים בין דוריים אודות המשא ומתן על הזהות הלאומית בטאיוואן, בין הדור הצעיר שגדל בטאיוואן כדמוקרטיה, לבין דור הוריו, שגדל במשטר צבאי אלים – שהובל בידי מפלגת ה-Kuomintang) KMT) הסינית, אשר הגיעה לטאיוואן ב-1949 לאחר הפסדה במלחמת האזרחים בסין והשתלטה על האי עד שנת 1987. המתחים הבין דוריים נטועים במציאות גיאו-פוליטית מתוחה גם כיום, שבה סין היבשתית רואה בטאיוואן חלק משטחה, בעוד טאיוואן ממשיכה לשמור על סטטוס קוו עדין: מדינה נפרדת דה-פקטו, שמשטרה מאופיין בדמוקרטיה ליברלית, אך גם ככזו המתנהלת ללא הכרזת עצמאות רשמית. בתוך מרחב לאומי-פוליטי עמום זה, צעירים.ות בטאיוואן מזדהים כ"טאיוואנים" ומבקשים להדגיש את הייחוד הדמוקרטי-ליברלי של האי.

כדי לבחון כיצד מתחים לאומיים ודוריים מתורגמים לפרקטיקות יומיומיות, החלטתי ללמוד מנדרינית בסיסית ונסעתי לעבודת שדה אתנוגרפית בעיר טאיפיי, המרכז הכלכלי, הפוליטי והתרבותי של טאיוואן. במחקרי התמקדתי בצעירים.ות טאיוואנים בני 18-28 השייכים לדור הצעיר שנולד אחרי הבחירות הדמוקרטיות הראשונות ומכונה Natural Independence Generation, הדור שהעצמאות הטאיוואנית והדמוקרטיה "טבעית" לו. עבודת השדה התמקדה במרחב הקולינרי של גונגגואן (Gongguan), מרחב המאופיין באווירה צעירה וטרנדית, הנמצא בסמוך לאוניברסיטה הלאומית; מרחב שבו פועלים שפע של דוכני רחוב, מסעדות וחנויות נוחות. בכל יום, התלוויתי לחיי היום-יום של הצעירים.ות שהכרתי: אכלנו, שתינו, שוחחנו על מה זה אומר להיות "דור צעיר" בטאיפיי, על פוליטיקה בטאיוואן וזהות לאומית והצטרפתי לחוגים ולמפגשים חברתיים ולבילויים עם חבריהם ומשפחתם. כך, במשך מספר חודשים, היו אלה חיי. 

"דמוקרטיה היא הייחודיות שלנו […] אנחנו מחליטים מהו המטבח הטאיוואני"

זהות לאומיות היא לא רק תוצר של טקסים רשמיים או סמלי מדינה. זהות לאומית מתהווה דרך הבחירות, ההרגלים והפרקטיקות שאנשים "רגילים" מבצעים בשגרה. הצעירים.ות הטאיוואנים, בחיי היום יום שלהם, אוכלים את מרבית הארוחות מחוץ לבית, במסעדות, בדוכני רחוב, בחנויות נוחות וברשתות מזון מהיר. הדירות אותן הם שוכרים קטנות (בשל הנדל"ן היקר בטאיפיי) ואינן מכילות מטבח ראוי לבישול. לכן הצעירים.ות נוהגים לאכול "בחוץ", ועבורי כאתנוגרפית, הפרקטיקות הקולינריות היו ציבוריות וזמינות לנגד עיניי. שלוש פרקטיקות קולינריות בלטו במיוחד. 

בפרקטיקה הראשונה ראיתי כי צעירים.ות תופסים את המטבח הטאיוואני כפלורליסטי וקוסמופוליטי, כך שהוא כולל מאכלים ממטבחים גלובליים שונים, העוברים תהליכי טאיוואניזציה, התאמה של טעמים ומרקמים להקשר המקומי, ומובנים כחלק מן המטבח הטאיוואני. כך למשל, בארוחת ערב שחלקתי עם צ'יה-פינג, סטודנט בן 23, וחבריו, הם כינו את הארוחה "ארוחה טאיוואנית". הארוחה כללה קארי מלזי עם רוטב Cha-sha טאיוואני, ופיצה מהרשת האמריקאית פיצה האט שעליה הוסיפו "pork floss", תבלין העשוי בשר חזיר הפופולרי בטאיוואן (כפי שניכר בתמונה). הפתיחות הקולינרית שהפגינו צ'יה-פינג וחברי משקפת תפיסה העולה בקנה אחד עם הגישה הפלורליסטית הטאיוואנית הדוגלת בערכים ליברלים של שוויון וגיוון, ומבדילה אותם מסין היבשתית הקומוניסטית, הדוגלת לטענתם בערכים קסנופוביים. גישה תרבותית פלוראליסטית זו עולה בקנה אחד עם פוליטיקה של דמוקרטיזציה של טאיוואן, כאשר לצד פרקטיקות אלה המבליטות את המטבח הטאיוואני כמסגרת תרבותית קוסמופוליטית, צעירים.ות אלה נמנעים ממאכלים המזוהים עם סין העכשווית ומזהים את עצמם כטאיוואנים.   

"הארוחה הטאיוואנית": פיצה האט, קארי מלזי וירקות מוקפצים (צילום: עדי רוזנשטוק, 2024). 

את הפרקטיקה הקולינרית השנייה, אני מכנה "אכילה פרו-טאיוואנית". הצעירים.ות בטאיפיי מבצעים פרקטיקה של צרכנות פוליטית חיובית, שבאמצעותה הם רוכשים מאכלים ממקומות אותם הם מזהים כפרו-טאיוואנים, כאלו השואפים לעצמאותה של טאיוואן ומתנגדים לסין העכשיווית. זוהי צרכנות פוליטית המכונה Buycotting, צרכנות המבוססת על עידוד קנייה (buying) מכוונת של ערכים לפיהם האדם פועל כאקט של מחאה חיובית. במסגרת פרקטיקה זו הצעירים.ות הטאיוואנים, באמצעות שיח ברשת החברתית threads, מנהלים רשימת Google maps שבה הם מסמנים מסעדות ודוכני רחוב שאפשר לזהותם כתומכות בטאיוואן כדמוקרטיה. הצעירים.ות מוסיפים לרשימה מקומות, ורבים מהם יבחרו לאכול את הארוחה ההבאה שלהם במקום המפגין ותואם לערכיהם, בהתאם לרשימה. אי-טינג, סטודנטית בת 21, תיארה כי עבורה, רשימת ה-Taipai והשיח ברשתות החברתיות יוצרים קהילה של צעירים.ות שמרגישים טאיוואנים ורוצים לפעול למען הזהות הלאומית שלהם. 

הפרקטיקה השלישית הינה "הצד השני של מטבע" הצרכנות הפוליטית, בה הצעירים.ות מציבים גבולות סימבוליים מול סין באמצעות חרם צרכני. הצעירים.ות מבדילים בין מאכלים סיניים שהגיעו לטאיוואן עם גלי ההגירה הסיניים (האחרון התקיים ב-1949 עם הגעת שני מיליון המאמינים הסינים של מפלגת ה-KMT), ומקבלים מאכלים אלו כחלק מהמטבח הטאיוואני, לבין מאכלים המזוהים עם סין העכשווית, אותם הם דוחים ובוחרים שלא לאכול. דוגמה לכך עלתה כשביקרתי בשוק הלילה עם שו-מין, צעירה בת 26, היא הצביע על דוכן jiang bing (קרפ מלוח) ומיד אמרה שלא תאכל בדוכן לעולם. את המאכל הזה היא מזהה מהרשת החברתית טיקטוק הסינית, כמאכל שמופיע בשווקי הלילה בסין היבשתית. שו-מין סיפרה שעצם קיום הדוכן בשוק מפריע לה, כיוון שהאחים הצעירים שלה חושבים שמדובר באוכל טאיוואני, "שלנו", והם לא מצליחים לזהות שמדובר באוכל של סין, "האחרת", המהווה איום על טאיוואן ועצמאותה. שו-מין וצעירים.ות דומים לה מחרימים באמצעות צרכנות פוליטית את המאכלים המזוהים עם סין היבשתית, וכך, באמצעות המרחב הקולינרי, הם פועלים בכדי להציב גבולות סימבוליים בין "אנחנו" לבין "האחרת". 

שלושת הפרקטיקות הסוציו-תרבותיות הללו הן ביטוי של מושג תיאורי אותו אני מציעה: גסטרו-דוריות. תהליך שבו פרקטיקות קולינריות יומיומיות מאפשרות לקבוצה דורית משותפת לנהל משא ומתן ולהבנות זהויות מרובות, כמו זהות מגדרית, אתנית, מעמדית או לאומית, בכדי לכונן זהות דורית מובחנת הנבדלת מקבוצות גילאיות אחרות. הצעירים.ות הטאיוואנים שהכרתי משתמשים בפרקטיקות קולינריות יום-יומיות בכדי לבטא זהות לאומית טאיוואנית, עצמאית ודמוקרטית, ומבטאים באמצעותה שייכות קולקטיבית-דורית. בכך הן מנסים להציג בידול הן מדור הוריהם והדורות המבוגרים בטאיוואן, והן מסין היבשתית, המהווה איום על טאיוואן כדמוקרטיה.  

אפשר לשמוע עוד בפרק הפודקאסט "להבין את סין" בו התארחתי – https://www.youtube.com/watch?v=t-Ya0UTy55I 

—