שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין־תרבותיים
מה קורה כשאנחנו מתיישבים לאכול יחד? מהם המסרים שאנחנו משדרים בלי משים ואיזה קודים תרבותיים הארוחה משעתקת, באמצעות סידור הישיבה, צורת ההגשה, זהות האורחים או המאכלים עצמם? שאלה זו מניעה את שולחנות ערוכים, אסופת מאמרים חדשה בהוצאת מאגנס ובעריכת זאב וייס, נתן וסרמן, יאיר פורסטנברג ודנה קפלן. האסופה מוקדשת לאכילה משותפת – קומנסאליות – בחברת אחרים, מכרים או זרים, ורואה בה פעולה שהיא אמנם שגרתית, אך רוויית מתחים חברתיים ותרבותיים. דנה קפלן כותבת לבחברת האדם על האסופה:
הספר, תוצר עבודתה של קבוצת מחקר במרכז מנדל סכוליון אשר באוניברסיטה העברית, מציע מבט רב-תחומי על אכילה קומנסאלית. בעזרת מגוון של כלי ניתוח משלל דיסציפלינות, ובכלל זה מחקר טקסטואלי, ספרותי, משפטי, היסטורי, ארכיאולוגי, אנתרופולוגי וסוציולוגי, מאמרי הספר מראים, כל אחד על פי דרכו, כי אכילה היא לא רק צורך ביולוגי אלא מעשה רקמה חברתי, וכי גם בחברות שונות ובזמנים שונים, ארוחות והן ציר נורמטיבי שמסמן היררכיות בין ובתוך קבוצות וקטגוריות אנושיות שונות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית או פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה, או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, כך מראים המאמרים השונים, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות.
לאחר מבוא תיאורטי על חקר האכילה המשותפת, הספר מציע מיפוי של התחום באמצעות ארבעה שערים. כל שער עוסק בהיבט אחר של אכילה בצוותא, ויחד הם מציגים תמונה מקיפה, חוצת תחומים, זמנים ותרבויות. באמצעות מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים, החל בסעודות ראווה של מלכי אשור, דרך מקורות יהודיים וערביים מן המרחב המוסלמי ועד להקשרים עכשוויים ובהם המאבק המוניציפלי נגד מוכרי הפלאפל בתל אביב המנדטורית או עלייתה של תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית בעת האחרונה, הספר עומד על מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ומזהה את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה לבין המשמעויות התרבותיות שלה.
שער א: אוכל של אחרים – אכילה המכוננת גבולות זהות
החלק הראשון של הספר עוסק באכילה כדרך לביסוס של זהות חברתית, המאירה דינמיקות של משמוע ושייכות, היבדלות, הרחקה והימנעות. המאמרים השונים מדגישים כיצד קהילות מגדירות את גבולותיהן, בעיקר כלפי חוץ אך לא פעם גם כלפי פנים. כאן האכילה המשותפת מתגלה לא רק כפרקטיקה של שותפות; היא גם מכוננת מחיצות. באמצעות התוויית נורמות התנהגות הקובעות עם מי מותר, רצוי, או לגמרי בלתי נסבל לשבת אל השולחן, הסעודה משרטטת גבולות דתיים, פוליטיים ותרבותיים. פורסטנברג וקרמר מתארים את ההבנייה הנוצרית המחודשת של איסור האכילה עם זרים, כשחוויית "האכילה עם שדים" מייצרת תודעה של איום ממשי; בדומה, עדי נמיה־כהן מציגה כיצד סעודות שימשו לייצובן של בריתות פוליטיות או להבלטת יריבויות מסחריות ברשת הקהילות היהודיות תחת האיסלאם. בהקשר של יחסי יהודים-פלסטינים בישראל, עזרי עמרם מראה שסיורי אוכל של יהודים בכפר קאסם יכול להפוך לאקט של התנגדות פוליטית. דווקא הכנסת האורחים, המפגש האנושי והחוויה החושית של האכילה מעמתים את המבקרים עם נרטיב לא מוכר, ולעיתים אף לא נוח. בד בבד, שער זה גם חושף גם את מגבלות כוחה של האכילה המשותפת. באמצעות ניתוח כמותני של דיווחים על הקפדה על הרגלי אכילה דתיים נדיה ביידר מראה שלא תמיד אכילה משותפת יוצרת רשתות חברתיות חזקות. לעיתים, דווקא מתח דתי, שמתעורר בנסיבות מסוימות, הוא שמחזק את ההפרדה, ולא איסורי האכילה כשלעצמם. האכילה הנפרדת עשויה אפוא לבטא את חוויית השונות יותר מאשר לכונן אותה.
שער ב: אכילה לראווה – בין ייצוג לממשות
מעבר לקביעת גבולות חברתיים וביסוס היררכיות בין ובתוך קבוצות, גם העיצוב המדוקדק של הסעודה וכללי ההתנהגות בה מסמנים ערכים וסדרים חברתיים. לצד הנחיות מפורשות כיצד לנהוג בסעודה (כגון בספרי הליכות ונימוסין), גם ביטויים חזותיים, אדריכליים וספרותיים של סעודות מעצבים קודים התנהגותיים אלו. המאמרים בשער השני מספקים פענוח של מסרים אלו כפי שהם מקודדים בהקשרים היסטוריים ותרבותיים שונים. בד בבד הם גם בוחנים את גבולותיה ומגבלותיה של הפרשנות הסימבולית למחוות אלו ושואלים באיזו מידה תיאורי אכילה, אם במלל ואם בציור, מבקשים למסור מסר במרחב החברתי או דווקא מסייעים להעמיק ולשכלל את החוויה החושית? בדרך לפענוח משמעותם של תיאורי אכילה, בוחנים המאמרים בחלק זה את כפל הפנים של האכילה בין המטריאלי-חושני ובין הסימבולי- ערכי.
במיוחד מתבלט כאן תפקידה הפרפורמטיבי של הארוחה כמופע חברתי, מרחב מתוח וטקסי בו כל פרט, ממיקום השולחן ועד לכללי ההתנהגות, עשוי לשאת משמעות סמלית. למשל, סטפניה ארמידורו מראה שבכתובות אשוריות, המלך הוא הסועד היחיד שאסור לדבר איתו, והפאר שבסעודה מעיד על עוצמתו ועליונותו. גם בארץ ישראל הרומית, כפי שמראה זאב וייס, טרקלינים כמו אלו בציפורי עוצבו לא רק כדי לארח, אלא כדי לשדר עושר, מעמד והפנמה של התרבות היוונית-רומית. אך אולי אלה אף מעצימים את חוויית האכילה עצמה? לימור יונגמן מראה שספרי נימוסין בספרות הערבית בימי הביניים נועדו לכונן את דמותו של בן התרבות, כפי שגם משתקף בייצוגים איקונוגרפיים של הסעודה. מנגד, מיכאל שדה מבקש לערער על הנטייה לפרשנות סמלית של פעולת האכילה. בעקבות סיפורו של חיים הזז על ר' זונדלה, הוא מראה כיצד תיאורי סעודה בספרות אינם מתפקדים בהכרח כסמל לערכי חברה, כגון היהדות הגלותית, אלא עשויים להעניק באופן מילולי חוויה חומרית-חושית המבקשת ולו לרגע להשתחרר מן הסדרים שאותם היא אמורה לייצג.
שער ג: אכילה מעמדית, אכילה אתנית
בעוד שני השערים הקודמים התמקדו בגבולות ובטקסים ממושטרים, הרי שבשער השלישי האכילה המשותפת נעשית באזורי מגע וחיכוך יומיומיים: הרחוב, השוק, החתונה. כאן האכילה יורדת מהאולמות המפוארים לרחוב, אל הזירה הציבורית שבה הגוף נוכח, חשוף וממושמע בדרכים חדשות. מאמרה של שולמית מילר מתאר את האכילה בטברנות, שאמנם סיפקו צורך יומיומי לקבוצות אוכלוסיה נרחבות, אך סביבן התקיימה פעילות מפוקפקת. בהקשר היסטורי קרוב, הדס שמבדל מזהה מתחים מעמדיים לא רק במרחב אלא גם דרך סוגי מאכלים. הפלפל, שהיה תבלין נדיר, הפך בעולם הרומי לסמל סטטוס, ושימוש מופרז בו והוצאתו בכלי כסף ייעודים בידלו את האליטות מן האחרים שאיתם הם סעדו. גם דפנה הירש וסמדר שרון מראות שפריטי מזון – במקרה זה, ממכר הפלאפל בתל אביב המנדטורית – יכולים להיות שנויים במחלוקת: מה שנחשב "מאכל אוריינטלי" נדחה לא מסיבות תברואתיות ענייניות אלא בשל הדימויים האתניים שנשא עימו. גם חתונות הן מרחב של סעודה ציבורית שסדריה וארגונה עשויים לגלם חרדה, במקרה הזה בתחום המעמדי. דנה קפלן מראה כיצד בשני העשורים האחרונים השתנתה במידת מה דמות החתונה בקרב מעמד הביניים בישראל, והפכה מן ה"חתונה הפשוטה" ל"חתונה חברתית", שבה מוזמנים מעורבים בארגון ובהכנת האוכל. החתונה ממשיכה לשמש כהצהרה של טעם מעמדי, ויותר מכך כניסיון להפגין אופטימיות כלכלית בזמנים של חוסר ודאות. אכילה היוצאת אל המרחב הציבורי עשויה אפוא להיות מלווה במאבק ובתחרות על עיצוב מרחב זה, לצד חרדה בדבר המסרים שהיא משדרת.
שער ד: סדקים בסעודה – התפרקות הקומנסאליות
השער האחרון שואל מה קורה כשהאכילה בצוותא מתמוטטת? כשהשותפות מתחלפת בבדידות, כשהאינטימיות הופכת לאמצעי כפייה, כשהאל שובת מאכילה, וכאשר המדינה זונחת את אלה הזקוקים לה לשם הישרדותם הפיזית? המאמרים כאן בוחנים את מצבי הקצה של הקומנסאליות ואת העדרה או התפוררותה. המאמרים השונים מעלים את השאלה האם אמון הדדי וסולידריות חברתית בכלל אפשריים מבלעדי האכילה המשותפת? כך, מאמרו של נתן וסרמן מתאר מהפך בתפיסת האכילה הדתית, מן הפולחן במזרח הקדום שבו האלים אכלו עם האדם, אל תיאולוגיה מונותאיסטית שבה האל אינו אוכל ובהתאמה – האדם צם. שלומי צמח בוחן את נדרי האכילה בין בני זוג בספרות התלמודית, כצומת שבו נחשפים סכסוכים אינטימיים דרך אוכל, או דרך הימנעות ממנו. במאמרם של רפי גרוסגליק ודן קוטליאר, מופיעה האכילה הבודדת, המותאמת אישית על פי המיקרוביום. תזונה פרסונלית, כך הם מראים, היא סממן של העצמי הניאו-ליברלי, שרווחתו נשענת על טכנולוגיה מנוכרת כתחליף להקשרים חברתיים ותרבותיים. קרישננדו ריי מתאר את כשלונה של המדינה ההודית לספק תנאי חיים מינימליים להמוני הפועלים שנדדו בחזרה לכפריהם עם פרוץ הקורונה. מאמרי שער זה מגלים כי מערכות-על, דתיות, טכנולוגיות ופוליטיות, שולטות על קיומו של האדם, אך אינו מספקות לו תחליף לצורת הקיום היסודית של האכילה בצוותא.לבסוף, אנחנו מקווים ששולחנות ערוכים יעורר בקוראיו ובקוראותיו תיאבון. את הסעודה פירקנו לגורמיה באמצעות המזלגות והסכינים האנליטיים שלנו. מרומא ועד כפר קאסם, ממלך אשור ועד זוג במשבר; בכל מקום שבו אנשים אוכלים יחד, נרקמת חברה. ובכל זאת, הספר גם מותיר לא מעט שאלות פתוחות: עד כמה הסעודה יכולה להכיל שוני? האם היא יכולה לבנות גשרים, או שהיא בעיקר מבצרת גבולות ומחדדת קיטוב? האם בעתיד עוד נשב יחד, או שנאכל כל אחת לבדה מול מסך, ללא יריבים אך גם ללא חברים, ונאכל מתפריט מותאם אישית? על כל אלה, שולחנות ערוכים לא מספק תשובות מוחלטות אך הוא מציע, כך אנו מקווים, מתאבנים מעוררי מחשבה, לכל מי שעדיין מאמינים בכוחה של הסעודה, גם כמעשה חברתי, גם כמעשה תרבותי, ובעיקר, כמעשה אנושי.