רק היום

מהבערת מדורות והקרבת קורבנות במדורה להדלקת נרות בכנסייה ובחנוכיה, אש היא נוכחת קבועה בטקסים ופולחנים רבים. משה בלידשטיין מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה כותב לבחברת האדם על המעבר מטקסי בערה שכללו הקרבת קורבנות ושריפת מזון בדתות העתיקות לשימוש עדין יותר בנרות כפרקטיקה רוחנית בתפילה הנוצרית וגם ביהדות.

הבערת אש הייתה במוקד של פולחנים עתיקים רבים. הבעירה קיפלה בתוכה פונקציות מגוונות: היא יוצרת אור, צללים ואשליה של תנועה; היא הופכת חומרים אורגניים למזינים יותר באמצעות בישול, צליה או תהליכים דומים; היא מחממת; היא הכרחית להפקה ועיבוד של מתכות, זכוכית וחומרים נוספים. היא הופכת חומרים אורגניים לאפר ועשן שמיתמר השמימה. האש נקלטת לא רק בחוש הראיה: היא מפיצה ריחות למרחק בהתאם לחומר הבוער, והמגע בה, כמובן, מורגש מיד.

לצד היומיומיות שלה ויציבותה, שמאפשרים אפילו למדוד בעזרתה זמנים, יש באש פלאיות: היא נדמית כבעלת חיים ותאבון משלה, ויכולה להתרבות באופן מהיר ביותר; על אף שאינה עשויה חומר ברור וממשי היא ללא ספק שם. היה ברור לכל שהשמש והכוכבים גם הם בוערים, וכך גם הברק: אם כן, האש נמצאת גם בשמים וגם בארץ. גבולותיה המרחביים והכרונולוגיים של האש אינם ברורים: כל להבה נפרדת מהאחרות, אך היא עשויה להתמזג עם אחרות או ליצור להבות חדשות ומרוחקות; וניתן להבעיר אש לאורך זמן באותו המקום (או להעבירה למקומות חדשים), כך שלא ניתן לומר האם, ועד כמה, האש הנוכחית ממשיכה את האש הקודמת.

לנוכח תפקודים רבים כל כך, בייחוד בתקופה ומקום שבהם אין אמצעים אחרים לבצע את רוב התפקודים הללו, ולנוכח הגמישות הצורנית, המרחבית והכרונולוגית שלה, אין זה מפתיע שהאש היא מכשיר רב-גוני, כמעט הכרחי, לביצוע טקסים מהעולם העתיק ועד ימינו, ושהאש בצורותיה המגוונות היתה תמיד סמל דתי רב עוצמה.

בדתות העתיקות באגן הים התיכון, כבר מהאלף השני לפני הספירה ועד לתחילת האלף הראשון לספירה, האש היתה בעלת תפקיד מפתח בביצוע הקורבן, כלומר, בהקדשת מזון לאלים. בתרבויות רבות באזור (אם כי לא בכולן) התפיסה היתה שהאש גורמת לטרנספורמציה משמעותית במזון, באופן שמאפשר לאלים להנות מריחו ולהשתתף בו גם ממקום מושבם הלא-נראה. עליית העשן לשמים בהחלט חיזקה את הרעיון הזה. לצד שריפת מזונות כמו בקר או צאן, דגנים שמן ויין, נשרפו גם חומרים ריחניים כגון קטורת, שהגבירו את הריח ואת העשן.

לצד המזבחות שעליהם נערכו הקורבנות, האש היתה הכרחית גם לשם תאורת המבנה והטקסים שנערכו בו. אמנם במקדשים רבים אור יום חדר מבעד לדלתות או לחלונות, אך טקסים לעתים נערכו בשעות הלילה, וגם בשעות היום – החשיכה היחסית לא נתפסה כמתאימה עבור מקום מכובד, שכן בעת העתיקה עשירים לרוב האירו את בתיהם באמצעות נרות רבים. בעזרת אור מלאכותי גם ניתן היה ליצור אפקטים חזותיים שונים ולהדגיש אלמנטים במבנה או את תכולתו, למשל פסלים. כך, אנו מוצאים במקדשים כמו במקדש בירושלים כמה מוקדים של אש: מזבח שנועד למזונות מן החי ומן הצומח, מזבח שנועד לקטורת, ומנורה שהיתה מעמד לנרות שמן.

קורבנות, קטורת ונרות נערכו לא רק במקדשים, אלא גם בפינות בבתים שיוחדו לפולחן, וכן באתרי קבורה. כל סעודה משמעותית נפתחה בניסוך יין על האח הבוערת. כיוון שבכל בית כמעט היתה אח בוערת עבור בישול וחימום, האש היתה זמינה. ביוון, האח נתפסה גם כהתגלמות של אלת האח, "הסטיה" ביוונית (מילה שמשמעותה גם פשוט "אח").

טקסי בעירה ואש לא היו מוגבלים לקורבנות יומיומיים או לתאורה, במקדש, בכנסיה או בבית. האש היוותה שפה ריטואלית שדרכה ניתן היה לעצב טקסים מרשימים, שנתיים או אפילו חד-פעמיים. כך למשל בעולם היווני בטקסי המיסטריות היו המונים נושאים לפידים, והאור הגדול היה כנראה אחד המאפיינים המרכזיים של הטקס. במצרים היו טקסים לאלה איסיס שכללו הדלקת מספר עצום של נרות והשטתם על פני המים. במקומות אחרים בעולם היווני והרומי אנו שומעים על מרוצי לפידים, או על הבערת מדורות גדולות וזריקה לתוכן של בעלי חיים או חפצי ערך, ובאחרים על אש פלאית שאינה כבה לעולם.

עם המפנה בדתות הים תיכוניות במחצית הראשונה של האלף הראשון שהביאה להפסקת פולחן הקורבנות ולעליית הנצרות, טקסי אש עברו טרנספורמציה הדרגתית. שריפת מזון לאל יצאה מהאופנה, וההזמנה של האל לסעודה משותפת התמקדה באמצעים אחרים. לעומת זאת, הדלקת נרות ושריפת קטורת נעשתה לחלק מרכזי עוד יותר בפולחן. אחת התפילות המוקדמות ביותר שהשתמרו מראשית הנצרות מלווה את הדלקת הנר בשעת ערבית. הדלקת הנר נעשתה לחלק מהותי מהליטורגיה הנוצרית, כפעולה שקובעת את מקצב עבודת הקודש. גם בעולם היהודי במאות הראשונות לספירה הדלקת נרות שבת וחג ונר הבדלה קיבלה תפקיד דומה.

בכנסיות בכל רחבי הים התיכון, בייחוד כאלה שהוקדשו לקדוש מסוים, הנר הדולק תמיד ציין את נוכחותה של הקדושה במקום, והמבקרים במקום הקדוש לרוב הדליקו שם נרות. היה מקובל גם לקחת מהשמן של הנר הקדוש הבוער ולהשתמש בו לשם ריפוי: אם כן, ההשתתפות הגופנית עם האל באמצעות חומרי הבעירה נמשכה גם ללא הקורבן. הדלקת נרות (באמצעות שמן באגן הים התיכון, ודונג או שומן מן החי במקומות צפוניים יותר) היתה יקרה. נכסים רבים שהוקדשו לכנסיה – ובהמשך גם למסגדים – הוקדשו במפורש בכדי לממן את ההוצאות על שמן זית למאור. תאורת החללים הגדולים שנבנו לשם התכנסות המאמינים נעזרה גם בהתפתחויות טכנולוגיות חדשות כדוגמת נר הזכוכית, שאפשר ניצול טוב הרבה יותר של הבעירה לשם תאורה.

מדוע התרחש השינוי הפולחני המקיף הזה, מאש קורבנית בעולם העתיק לאש הנרות בעולם הימי ביניימי המוקדם? התשובה לכך איננה ברורה די הצורך, אך אפשר להצביע על כמה כיווני מחשבה. הנר מפיק אור, לא חום; לא נותרת (כמעט) שארית חומרית מהבעירה. סוג הבעירה הזו אולי התאימה יותר לאווירה דתית שהדגישה, לפחות מבחינות מסוימות, את הריחוק של האלוהי מהארצי. אך הסבר זה איננו מספק ביותר, שכן לנצרות היו היבטים חומריים וגופניים רבים בפולחן. אפשרות אחרת היא שהקורבן היה מזוהה מדי בנצרות עם הדתות הישנות, הפגאניות, ולכן לא ניתן היה להעתיקו למערך הפולחני החדש שהיא יצרה. לעומת זאת, הדלקת נרות והבערת קטורת לא סומנו כפולחנים פגאניים דווקא מכיוון שאלה היו פרקטיקות בקרב האליטה הרומית; פקידים חשובים שהגיעו לעיר הרומית היו מקודמים בלפידים, נרות וקטורת. מכאן ניתן היה להעתיק את הפרקטיקות הללו אל העולם הכנסייתי.

כיוון מחשבה נוסף הוא התדירות הגבוהה של הפולחן הנוצרי, בכנסיות ובבתים. תפילה שנערכת כמה פעמים ביום ניתן ללוות בהדלקת נר, ואילו הקרבת קורבן דורשת, אולי, מאמץ משמעותי יותר. להסברים אלה אפשר לצרף גם את המשמעות הסמלית של הנרות. כמובן, גם בעולם הקדם-נוצרי האור היה סמל מרכזי לאלוהות ולאמת. אך דימוי האל והנשמה האינדבידואלית כאור או כלהבה נעשו נפוצים ומרכזיים עוד יותר בעולם הרומי המאוחר ובנצרות, החל מהבשורה על פי יוחנן שמכריזה על המשיח כ"אור האמיתי המאיר לכל אדם" (א, 9), וכלה בפרקטיקה הנוצרית והיהודית המקובלת של הדלקת נר במקום הקדוש עבור נשמת המת.

נוסף לכל אלה, האופי החדש של הדת הנוצרית הקהילתית, המבוססת על "הכנסיה" – גוף יחיד ובעל סמכות, שמשתתפים בו כל המאמינים, תרם להתפתחות הדלקת הנרות כפולחן מרכזי ואחיד. הקורבן מתאים לעולם הדתי העתיק, שהיה בעיקרו פלורלי, חסר סמכות דתית מרכזית: כל מקדש קבע את החוקים שלו לגבי אופי, גודל ומהות הקורבנות שהוקרבו בו, ולכל עיר ואזור היו מסורות ואלים משלה. ניתן היה, למשל, לשחוט עז שחורה ולאכול את בשרה בליל יום ראשון במקדש דמטר באתונה, לשרוף שלוש עוגות דבש עם גבינה פעם בחודש ליופיטר בפומפיי, או להקריב קטורת בירושלים ביום הכיפורים. לעומת זאת, עם כל הגיוון בסוגי האש וסוגי הכלים שנועדו ליצור ולהחזיק אותה, בסופו של דבר להבה היא להבה. האש היא טהורה, נקיה, כמעט ללא סממנים מבדילים.

המאמינה שמדליקה נר בכנסיה בבריטניה יכולה לחוש בקשר ובדמיון שלה למאמין שמדליק נר בכנסיה במצרים, וכן לדורות שהדליקו נרות לפניה ואחריה בכל כנסיה בכל העולם הנוצרי. האינדבידואליות של הנר המודלק נבלעת באחדות ובהומוגניות של האש כמדיום ומשלבת את המדליק בתוך המוסד הדתי.

תמונה ראשית: Photo by Quang Nguyen Vinh