אנתרופולוגיה לשבת

לכבוד צאת המאמר "פעולה הורית כמעשה אזרחי: הצעה לכיוון חדש בחקר המשפחתיזם בישראל", כותבת עינת גלבוע-אופנהיים על המאמר שכתבה ביחד עם לורן ארדריך, ליאה טרגין־זלר ותניא ציון־וולדקס שהתפרסם בכתב העת קריאות ישראליות. במאמר אנחנו קוראות להתבוננות מחודשת ביחסי משפחה-מדינה, ובדרך שבה הורים מעצבים את היחסים האלה. במילים אחרות, אנחנו מציעות להתבונן על הורות כעל ביטוי לאזרחות. 

.

אזעקה. אנחנו ממהרים למקלט. "אבא, אני כבר במדרגות", מעדכנת נערה בטלפון. "לאט, לאט, אמא", אומרת המטפלת הפיליפינית לקשישה מהקומה למעלה. וגם אני חלק מזה – "תעדכנו בקבוצת הווצאפ המשפחתית שכולכם בסדר", אני מבקשת, ממפה לעצמי בראש מי-נמצא-איפה. לאט א.נשים נאספים. כמעט בכל אזעקה, נכנס אחרון גבר שמביא עריסה קטנה, ניידת, לבנו התינוק, ונועל אחריו את הדלת הכבדה. אישתו ושני הילדים כבר מחכים לו, הגדולה על המחצלת. במקלט אנחנו יושבים, משפחות משפחות, מקווים לטוב.

לא רק בעתות מלחמה, גם בימי שלום, החברה הישראלית ידועה במשפחתיות שלה. המשפחתיות נוכחת מאוד במרחב הציבורי, וביטויי care שונים מתחלקים בין המדינה והמשפחה: למשל, בדאגה לבריאות, לחינוך ואפילו לביטחון האישי. במאמר אנחנו קוראות להתבוננות  מחודשת ביחסי משפחה-מדינה, ובדרך שבה הורים מעצבים את היחסים האלה. במילים אחרות, אנחנו מציעות להתבונן על הורות כעל ביטוי לאזרחות.

*

לפני כשנתיים נפגשנו, ארבע חוקרות שעוסקות במחקר של הורות או אימהות בישראל, והתחלנו לחשוב יחד, כיצד אנו תופסות את השדה. דיברנו על המושגים המרכזיים בתחום, וניסינו להבין מה הם מאפשרים לנו לראות, אך גם מה הם מטשטשים. ניסינו למקד את המבט בפעולות הוריות יומיומיות, ותהינו על משמעותן. יחד, ערכנו שולחן עגול בכנס האנתרופולוגי ה-51, בהנחייתה של גליה פלוטקין עמרמי, שכיוונה את הדיון מעיסוק במקרים הפרטיים ליצירת תמונה רחבה. כל אחת מארבעתנו הביאה לשולחן מחקר העוסק בהורות או באימהות:

ד״ר ליאה טרגין-זלר, חברת סגל בתכנית ללימודי תרבות ובביה"ס פדרמן למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית וחוקרת הורים חרדים המבקשים עבור ילדיהם דרכים חדשות לקשר עם המדינה ולהשתלבות בחברה הכללית, במיוחד בתחום התעסוקה.

ד״ר לורן ארדריך, חברת סגל בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית וחוקרת הורים בקיבוצי המחנכים, קבוצה בעלת הון חברתי ותרבותי שמאתגרת את התפיסות של המדינה הניאו־ליברלית באמצעות ניסיון להעמיד לה חלופה ולבסס תפיסה חברתית אלטרנטיבית.  

ד״ר תניא ציון-וולדקס, חברת סגל בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית וחוקרת קבוצת אימהות אקטיביסטיות יוצאות אתיופיה ואחרות המחפשות דרכים להביא לצדק חברתי ולהגנה מפני אלימות משטרתית, "אמהוֹת על המשמר". 

ואני, עינת גלבוע-אופנהיים, דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, החוקרת אימהות לילדים טרנסג'נדרים, הנאבקות על מעמד ילדיהן, הנפגע עקב אפליה וסטיגמה בנושא של מגוון מגדרי.

*

עוד קודם לכן, משפחתיות בישראל נחקרה לא מעט. תשומת הלב המחקרית הופנתה למרכזיות של המשפחה בחברה הישראלית, שזכתה לכינוי משפחתיזם (familism). ביטוי למשפחתיזם הישראלי נמצא בפרו-נטליזם (pronatalism) – אמונות, עמדות ופרקטיקות המעודדות ילודה – המעצבות במידה רבה את המשפחתיות הישראלית. במהלך השנים, תמונת העולם המחקרית נעשתה מורכבת ומרובדת יותר, ואפשרה לראות את הדרכים בהן תפיסות לגבי הורות, משפחה וילודה משמשות להבחנה בין קבוצות הגמוניות למשפחות שעוברות האֲחרה מסוגים שונים. 

בשיחות בינינו חזר ועלה הקושי לחבר בין הורות למשפחתיזם. הורות, על פי רוב, נתפסת במחקר כתחום נפרד. הורות נחקרת רבות בהקשר של אקטיביזם הורי, שלעיתים קרובות מתמקד בהצטלבות שבין הורות למגדר: לעתים קרובות האימהוּת משמשת נשים כרטיס כניסה למרחב הציבורי והפוליטי. מחקרים העוסקים בהורות בהקשר של אקטיביזם הורי מיטיבים ללמד על החשיבות של פעולות הוריות כניסיון לעצב ולדרוש מציאות אחרת עבור הדור הבא, ומעמידים את הקשר בין המדינה למשפחה כקשר שאינו חד־סטרי, אלא לפחות דו־סטרי. 

העמדת מחקרים בנושא של אקטיביזם הורי לצד מחקרים בנושא של משפחתיזם בחברה הישראלית, אפשרה לנו להבחין בהישמטות של פעולות הוריות יומיומיות מתחום המחקר. בהכללה, ספרות המחקר העוסקת במשפחתיזם ממוקדת בסוגיות של פריון וילודה, וספרות המחקר העוסקת באקטיביזם הורי נוטה להתמקד בפעולות מחאה קבוצתיות וקולניות, וביציאה של הורים למרחב הציבורי כדי לדרוש שינוי. שתי הגישות מחמיצות את העשייה היומיומית, המכוננת שוב ושוב את המשפחה ואת המשא ומתן המתמשך של ההורים עם המדינה ומוסדותיה בתהליך זה.

במחקרים שלנו עלו דוגמאות לעשייה יומיומית של הורים, שנושאת משמעות בהקשר של יחסי הורים-מדינה:

ליאה טרגין-זלר סיפרה על הורים חרדים שראיינה, שדואגים מכך שילדיהם אינם זוכים להשכלה שתאפשר להם להשתלב בשוק העבודה במערכות החינוך החרדיות. פעולות יומיומיות של ההורים מבטאות את הרצון של ההורים בשינוי, דוגמת רכישת מינוי למגזין נפלאות מבית נשיונל ג'אוגרפיק, המביא ידע מדעי באופן מותאם לילדים חרדים. בחירה זאת מלמדת כי גם אקט פרטי קטן יכול לשאת משמעויות אזרחיות נרחבות ביחס לחברה כולה.

לורן ארדריך סיפרה על הורים בקיבוצי המחנכים, שדנו במפגש של ילדים למבוגרים חברי הקהילה. חברי הקהילה ערערו על התפיסה לפיה מפגש כזה מתרחש רק במסגרות החינוכיות, וחיפשו דרכים ליצירת מחויבות לכלל הילדים בקרב הורים ובקרב מי שאינם הורים, ובה בעת למנף את הטיפול בילדים כך שיגביר את השיתופיות בין החברים. במעשה זה, ובבחירות נוספות המובאות במאמר, לורן מראה כי ההורות בקיבוצי המחנכים היא חלק מפעולה אזרחית ליצירת כלכלה מוסרית אלטרנטיבית, ומשמשת כאתר של עיסוק בדגמים של מדינה וכלכלה. 

כך, הקשר בין פעולות הוריות יומיומיות לבין יחסי הורים ומדינה, הוביל אותנו לשלב במחקר שלנו פיתוחים תיאורטיים המדגישים את ההיבטים היחסיים והבין-דוריים של אזרחות. כשאנחנו מדברות על אזרחות, אנחנו לא מתייחסות למודלים שמניחים סובייקט עצמאי ואוטונומי, אלא – מתוך הישענות על ביקורות פמיניסטיות על מודלים אלה – תופסות את הסובייקט ואת השייכות האזרחית כחלק ממארג קשרים וזיקות התייחסותיות (Lister, 2007).

גישה זו משלבת גם התייחסות לאזרחות רגשית (affective citizenship) ולאזרחות אינטימית (intimate citizenship). אזרחות רגשית מכירה בכלכלה הפוליטית של "חוקי רגש", הקובעת אילו רגשות נחשבים מתאימים להשתתפות בהסדרים מוסדיים (פורמליים ובלתי־פורמליים), מעודדת הבניה של אזרחות רגשית באמצעות עבודה הכוללת משא ומתן על כללים אלה, וכן המרה של רגשות פרטיים ביחס לאחרים (לדוגמה, רגשות הורים כלפי ילדיהם) לעשייה ציבורית (Fortier, 2016). לדוגמה, תניא סיפרה על הפעילות בתנועת "אמהוֹת על המשמר", העוסקות במאבק באלימות משטרתית. בפעילות המנציחה את קורבנות האלימות המשטרתית, דוגמת טקסי זיכרון שהן עורכות יחד עם המשפחות, הן מעמידות חלופה להיררכיית האזרחות וערך החיים בחברה הישראלית, שבה יש מי שזוכים להכרה בחייהם ולהנצחה במותם, ומי שנתפסים כפחותי ערך שאינם ראויים לאבל קולקטיבי.

אזרחות אינטימית, שהומשגה במקור ביחס לזהות מינית, מתייחסת למשא ומתן על זכויות (או על היעדרן) ביחס לשליטה בגוף, ברגשות, ובמערכות יחסים במרחבים ציבוריים, וכן בייצוגים חברתיים (Plummer, 2011). בהקשר זה, סיפרתי על האימהות שראיינתי למחקר שלי, אימהות לילדים טרנסג'נדרים, שלעיתים הן עוסקות בסנגור פרו-אקטיבי. כלומר, יוזמות פעילות שמגוננת על ילדיהן מראש. לדוגמה, כמה אימהות הזכירו שליחת מכתב, המלווה את תהליך השינוי המגדרי ואת קבלת ההכרה מהקהילה. במהלך המחקר, התברר לי כי דוגמאות מכתבים מועברות בין הורים ובשעת הצורך הורים מתאימים מכתב לצורכיהם, ומפיצים אותו לקהילות, דוגמת קהילת ההורים של בית הספר או קהילת היישוב. פרקטיקה זאת משלבת תביעה ומסגור: תביעה לאפשר לילדיהן להזדהות במרחב הנבחר במרחב הבית ספרי, ולצד זאת מסגור הנושא כך שיתאים לערכי בית הספר – למשל, קבלת השונה. 

מתוך השיחה המתמשכת בינינו, אנו מציעות להתבונן מחדש במחקרים העוסקים בהורות ובמשפחה. אנו מציעות להפנות את המבט אל פעולות הוריות יומיומיות שאינן מזוהות בקלות כפעולות פוליטיות ואזרחיות. בהתבוננות זאת, אנו מציעות להקדיש תשומת לב רבה לניתוח תפיסות שונות בנוגע לחלוקת העבודה בין ההורים לבין המדינה, ובאופנים שבהם אלו משתנים מזמן לזמן. התבוננות בפעולה הורית כבפעולה אזרחית מאפשרת למחקר לתפוס את ההשתנות הדינמית של המשפחתיזם כחלק מתהליכים אינטימיים בין אזרחים מקבוצות מגוונות ובין עצמם, ובין אזרחים והמדינה. מנקודת מבט זאת, הדרך החוצה מהמקלט נראית אחרת לגמרי. 

קישור למאמר המלא

בתמונה הראשית: גיליונות של מגזינים מותאמים לצעירים בחברה החרדית. קרדיט: ליאה טרגין-זלר

עוד בנושא: