פרסומים חדשים

לרגל צאת גיליון "משפחתיזם" – גליון מיוחד של כתב העת ׳קריאות ישראליות׳ מוקדש למבטים מגוונים על משפחות וקשרי משפחה. עורכות הגליון, עמליה סער ודלית שמחאי כותבות לנו על הרקע לכתיבת הגליון ומפרטות על המאמרים והנושאים השונים בו:  

״אחת התופעות שהעסיקו את האנתרופולוגיה הקלאסית בהקשר של שאֵרוּת הוא "יחסי התבדחות". המוסד, שתועד בחברות ילידיות שונות בעולם, מתבטא בדפוס תקשורת שנע הלוך ושוב בין התבדחות אינטימית, התגרות, עלבונות, ואפילו בריונות כלפי קרוב משפחה – למשל הדוד מצד האם – שהתקשורת הרשמית והנורמטיבית איתו אמורה להיות של כבוד והכנעה. 

במהלך השנים הוצעו מספר פרשנויות לתופעה, והתגבשה ההבנה שמדובר בהתנהגות טקסית שמהדהדת מרכיב מִבני של תופעת השאֵרות, והוא מתח קבוע בין קרבה ותחרות, אהבה ועוינות, ובין הפרט השואף לחופש לקבוצה שממשטרת אותו ונותנת לו זהות. בחרנו לפתוח את הגיליון המיוחד על משפחתיזם בישראל דווקא עם אזכור תופעה כל כך רחוקה ולכאורה זניחה כדי להנכיח, כבר בהקדמה, את החשיבות שאנו מייחסות להֲזָרה שמאפשר המבט האתנוגרפי ההשוואתי, וספציפית למרכיב האמביוולנטי שטמון במשפחות באשר הן, גם כאשר הדימוי העצמי הקולקטיבי שלהן אידילי וחד־ממדי. 

כפי שניתן ללמוד מכל מאמרי הגיליון הנוכחי ומכל קריאות הכיוון, למרכיב מבני זה יש ביטוי גם במשפחות בישראל בת־זמננו, ולא במקרה. מקור ההשראה התיאורטי השני שהנחה אותנו בעריכת הגיליון המיוחד לקוח מהתיאוריה הפמיניסטית, המדגיש שמשפחה ומשפחתיות מעוגנות תמיד במבני כוח מצטלבים: מגדר, אתניות, לאומיות, אזרחות, דת ומעמד, וכי המשפחה הפרטית והקונקרטית מתכּוֹננת בתוך ואל מול ישויות ערטילאיות משהו, דוגמת המדינה והכלכלה הפוליטית. במילים אחרות, האינטימי הוא פוליטי באותה מידה שהאישי הוא קולקטיבי, הקרוב והבטוח מכיל בתוכו כבר מרגע כינונו גרעין של אלימות ונטישה, והומור הוא עסק רציני.

בחרנו את המושג "משפחתיזם" כנקודת מוצא, וכהזמנה לכותבות ולכותבים לשלב את המבט האמפירי, המוסדי והסימבולי באופן שיאפשר דיון אנליטי שיש בו הרהור רחב יותר על מקומה של המשפחה בחברה בישראל. הגיליון שהתגבש במענה להזמנה זו כולל שבעה מאמרים אקדמיים וארבע "קריאות כיוון" (מסות קצרות יותר) שיחד מקנים מבט מגוון ובין תחומי על משפחות ומשפחתיות בישראל. הגיליון מתמקד  בסוגיות שונות הקשורות במשפחות ובקשרי משפחה – כמו פריון, הורות, אחאות (siblings), יחסים בין-דוריים במשפחות, ועוד. דרך סוגיות אלו,האסופה זורה אור על סוגיות כלליות כגון כסף, גבולות, רגשות, בדידות, התמסרות, חברות, אזרחות ומדינה, ומציעה תובנות על משפחתיות כתסריט מפתח תרבותי. להלן טעימות:

דפנה הקר בוחנת מה קרה בזמן הקורונה למשפחות "גבולבליות" (globordered), שחבריהן חיים במקומות שונים בעולם ושגרת המשפחתיות שלהן כוללת חציית גבולות מדינתיים מתמדת, כאשר תקנות החירום העולמיות דחקו אנשים ברחבי הגלובוס אל הגיונות מדינתיים מצמצמים. הקר בוחנת ארבעה מצבים: הורים מיועדים שרצו להגיע לילדם שנולד לפונדקאית בחו"ל ולהביאו לישראל,  בני-זוג טרנס-לאומיים, שאחד מהם ישראלי, שרצו להיפגש, ישראלים החיים בחו"ל שרצו לבקר את המשפחה בארץ עם ילדיהם הלא-ישראלים, וישראלים שדרשו לאפשר כניסה ארצה של מהגרות עבודה לטיפול בהוריהם הסיעודיים. הקר מראה כיצד התקנות המדינתיות בזמן חירום פעלו לשמר ולנרמל אידיאולוגיה שתובעת היצמדות מטאפורית לגבולות המדינה, ובמקביל עושה פרובלמטיזציה של הקשר בין משפחה למרחב, ושל גבולות יחסי האהבה, הטיפול והדאגה.

חדווה אייל מציגה בחינה רטרוספקטיבית של המקרה המביש, שבו המדינה נתנה לנשים יוצאות אתיופיה זריקות דפו-פרוורה למניעת הריוןבמחנות המעבר באדיס אבבה ואחרי שהתיישבו בישראל—למרות היותן שנויות במחלוקת בקרב גורמי רפואה בארץ ובעולם. באמצעות ניתוח פמיניסטי הצטלבותי, אייל מתמקדת בפוליטיקה של (מניעת) הפריון ושליטת המדינה בגופן של נשים מוגזעות, וממקמת את המקרה בתוך היסטוריה של אירועים קודמים שבהם הפעילה המדינה אלימות רבייתית כלפי אוכלוסיות מסומנות, בעיקר מזרחיות. 

רונה זיו-טג'ורנלונד בוחנת שיקולים של הורים ממעמד עובדים המצופים להמשיך לתמוך כלכלית בילדיהם הבוגרים בתנאים של מחסור חומרי. הניתוח מתבונן בסתירות הנובעות מהשילוב בין האתוס הניאו-ליברלי המעודד מסוגלות ואחריות עצמית לאידיאל המשפחתיות הישראלי, המעודד הורים להמשיך לתמוך מבחינה חומרית בילדיהם גם בבגרותם. מאחר שבתנאים של מחסור חומרי התמיכה המתמשכת בילדים הבוגרים כרוכה בוויתור בלתי נמנע על צרכי ההורים עצמם, זיו-טג'ורנלונד ממשיגה את המהלך כ"וויתור מעמדי", וחושפת דרכו כיצד כסף ומערכות יחסים בין הורים לילדים לוקחים חלק ב"פוליטיקה של מכובדות" חברתית, שחורגת מגבולות המשפחה. 

במאמר משותף, לורן ארדריך, עינת גלבוע-אופנהיים, ליאה טרגין-זלר ותניא ציון-וולדקס בוחנות פעולה הורית כמעשה אזרחי. המאמר מציג דיאלוג אנליטי בין ארבעה מחקרים נפרדים שנערכו על הורים מרקעים שונים מאוד, שמאתגרים הֶסדרים חברתיים הנוגעים לילדיהם: הורים חרדיים שמקנים לילדיהם חינוך מדעי, נשים יוצאות אתיופיה שנאבקות להגנה על ילדיהן מאלימות משטרתית, הורים לילדים טרנסג'נדרים שפועלים לתמוך בהם מול ועם בתי הספר שבהם הם לומדים, וחברי קיבוץ עירוני שמעצבים את המשפחתיות וההורות שלהם לאור עקרונות של חברה צודקת, שוויונית ושיתופית. דרך הדיאלוג האנליטי ביניהן, המחברות מציעות לבחון את המעשה ההורי היומיומי ככזה שבמפורש או במשתמע מעצב את היחסים בין המשפחה למדינה ולמוסדותיה. 

שירה עופר, מציגה ניתוח סטטיסטי של נתוני סקר משפחות שנערך בקרב יהודים וערבים בישראל, המאפשר מבט ייחודי על קשרי משפחה. באמצעות גישת הרשתות האגוצנטריות, עופר בוחנת את הרשתות האישיות של הפרט, קרי את מערכות היחסים שלו עם מי שאיתם הוא מקיים נתינה הדדית של תמיכה מסוגים שונים, ומגיעה לתובנות מבניות מרתקות. הניתוח מעלה שבישראל המשפחה ממשיכה להוות מקור משמעותי של תמיכה עבור יהודים וערבים כאחד, למרות הבדלים לא קטנים בסוגי התמיכות והקשרים. המאמר מראה את התמדת מרכזיות המשפחה ובו בזמן את ההשתנות שלה. 

יעל סגלוביץ ואורטל סלובודין כותבות על יחסי אחאות (siblings)  בספרות העברית. הן מציגות ניתוח של שתי יצירות ספרותיות – אביבה לא של שמעון אדף ואחות שמש של דרור בורשטיין. במרכז כל אחת מהיצירות ניצבת מערכת יחסים קרובה מאוד בין אח ואחות, שיש בה פירוק ואובדן לצד בנייה ותקווה. הגם שמערכות יחסים אלו מתקיימות בתוך המרחב הישראלי המקומי ונטועות במקומות ובנופים מוכרים לקוראים הישראלים, הן אינן משרתות את נרטיב התקומה הלאומי, אלא נשארות במרחב אינטימי, שבהקשר הישראלי הוא חתרני ופורץ דרך. 

קריאות הכיוון, שהן ז'אנר קבוע בגיליונות של קריאות ישראליות, מציגות בצורה קצת יותר חופשית, ולעיתים פואטית, זוויות הסתכלות מקוריות על משפחתיזם. 

שרון שטרית כותבת על העברה בין-דורית של הטראומה הקולקטיבית במשפחות מזרחיות. לטענתה, ההשפלה ההיסטורית של המזרחים יצרה טראומה קולקטיבית שמתקיימת באופן מודחק גם בדורות הבאים, וממשיכה ללפות באופן לא מודע את נפשם של יחידים, ולעצב מערכות יחסים גם במשפחות שמאמינות שהתגברו עליה לתפארת. היא מדגימה את הטענה דרך מקרה מהקליניקה, אנליזה של גבר המספר על יחסיו עם אביו.  

במסה על זקנה בודדה, שבט אילת מתמקדת בהזדקנות שאינה עונה על הציפיות לגבי "הזדקנות מוצלחת", ומזכירה שבדידותם של זקנים היא בעיה חברתית-מוסרית מתרחבת שקשורה בצמצום המשאבים לטיפול בזקנים הזקוקים לסיוע. היא מראה כיצד ההיגיון הניאו-ליברלי המעלה על נס משילות עצמית מטיל על הזקנים הבודדים עצמם את האחריות למצבם, שמחמיר ככל שהשירותים החברתיים מתכווצים. בדומה לשטרית וגם בשונה ממנה, אילת מתווכת את המרכיבים השתוקים של המשפחה, אותם מרחבים של אילמות, נטישה, אשמה ומבוכה, שגם הם חלק מעבודת היחסים שלה. 

עדי חבין, לוקחת אותנו למחוזות התיאטרון, עם מסה קצרה על הצגת התיאטרון של קבוצת רות קנר "קשרי משפחה". באמצעות שיתוף פעיל של הקהל בארבע יצירות שונות, ההצגה מנכיחה תערובת של שתיקות, נטישות, מבוכות, בגידות, וקִרבה. היא מציגה "קשרי משפחה" כאירוע רב-שכבתי שמעלה שאלות על משפחה ועל בית, על היבטים אוניברסליים ומקומיים, ועל מכלול עשיר של רגשות וחוויות הכרוכות במשפחתיות. 

לבסוף, המסה של דלית שמחאי פורשת את סיפור משפחתה של אימהּ, איקו שמחאי, שהיא גם משפחתה שלה. בסיפור מפותל, שגובל בלא ייאמן, מתואר מסעה של ילדה שאיבדה את משפחתה בשואה וניצלה בזכות משפחה פולנית-נוצרית שגידלה אותה בזמן המלחמה. המסע עובר במשפחה שאימצה אותה כאשר הגיעה לישראל, במשפחה הגרעינית שהקימה איקו עם בעלה מיקי, וכללה גם את משפחתו המורחבת, במשפחות שתי חברות הילדות התל-אביביות שלה וגם באיחוד לא צפוי עם המשפחה הנוצרית בשלב מאוחר בחייה של איקו. כשאנחנו חושבות על ההשפעה ההרסנית של המלחמה על הילדה רות-רחל שהפכה לימים להיות איקו, ועל ההבנה שעולה ברבים מהטקסטים בגליון, אודות מרכזיות המדינה והכלכלה הפוליטית בעיצוב המשפחתיות ובנרמול ההסדרים המשפחתיים, עולה על דעתנו המושג "הומניזם רדיקלי" כדרך, אולי היחידה, לפרימת הסדר המשפחתי המקובל ולהתנגדות למרכיבים הדכאניים וההיררכיים הכרוכים במשפחתיות.

דרך המושג "משפחתיזם" ביקשנו לחשוב על משפחה ומשפחתיות בישראל כנקודת מוצא לחשיבה מרחיבה ומגביהה. בזכות כותבות מוכשרות, שנענו להמשגה זו, נוצרה אסופה עשירה ומגוונת שמזמינה הרהור ולמידה על משפחה ומעבר לה: המשפחה הקונקרטית, המשפחה כרעיון, המשפחה כמוסד, ולא פחות מזה, המשפחה כעבודת יחסים מתמשכת. אנו מקוות שהיא תתרום ולו במעט לתובנה הבסיסית שחיים בני-קיימה מורכבים מפשרות, וכי כאב גדול, נטישה, ואלימות הם חלק אינטגרלי מיחסים של אהבה, תמיכה ואינטימיות, ואין לנו אלא לנסות לעבוד איתם, במקום להכחישם.