עבודת שדה

עבודת השדה האנתרופולוגית היא מחקר קרוב, אינטימי. האנתרופולוגיות והאנתרופולוגים מצופים להיטמע בשדה המחקר, לחיות בקרב התרבות הנחקרת כחלק מהעבודה האנתרופולוגית – עד לכדי הבנה מעמיקה ומורכבת של המבט התרבותי על המציאות. גופן ותחושותיהן של החוקרים והחוקרות עצמן מהווים כלי מחקר בשדה דרכו אפשר לעשות רפלקציה ולזהות כיצד מנגנונים תרבותיים פועלים עלינו. הקרבה של החוקר.ת לשדה המחקר יכולה לייצר הבנה מעמיקה, הזדהות, חיבור ושיתוף עם אנשי מפתח בשדה – ולצד כל אלו היא גם עלולה להוביל לפגיעות של החוקר.ת, רגישות או תחושות הצפה במצבים מורכבים. 

מתוך הבנה שעבודת השדה עשויה לזמן מגוון התמודדויות כאלו לאנתרופולוגיות ואנתרופולוגים, בחרנו להתמקד במדור הנוכחי של "עבודת שדה" במקרים בהם האתנוגרפיה כללה פְּגִיעוּת או הצפה רגשית באינטראקציה שבין החוקר.ת לא.נשים שבשדה. הפניית המבט הזו חשובה בעינינו, כדי להבין ולתת מקום למורכבויות שעבודת השדה עשויה להציף. פנינו לאנתרופולוגיות ואנתרופולוגים ושאלנו – האם נתקלת בעומס רגשי או בחוויות מציפות בשדה, ואיך התמודדת?

לפניכן.ם התשובות של יעלה להב רז, שחר שילוח, שלמה גוזמן כרמלי, פנינה מוצפי-האלר, ליאת דאודי, צהלה סרמונטה ואלירן ארזי. מוזמנות ומוזמנים לכתוב לנו גם תשובות ומחשבות הנוגעות בנושא.

*

ד"ר יעלה להב-רז (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב), אשר מחקריה עוסקים באנתרופולוגיה של מין ומיניות, אנתרופולוגיה דיגיטלית וההצטלבויות שבין פוליטיקה מגדרית, שינויים טכנולוגיים ואוכלוסיות מודרות, מספרת – 

מצופה אולי היה שאכתוב על אחת מהחוויות שלי מהמחקרים השונים שאני עורכת כבר כמעט שני עשורים על תעשיית המין, שדה רגיש בהגדרתו המעלה לא פעם חוויות של עומס והצפה רגשית. עם זאת, הפעם אני רוצה לשתף בחוויה אחרת דווקא מעבודת התזה שעסקה בקשרים שבין אתנו-לאומיות, מגדר וספורט באמצעות עבודת שדה בקרב קבוצת הכדורגל "הפועל בנות סכנין". מעבר לכוח שיש בשיתוף מטה, מבחינתי זו הזמנה לחשוב יחד על מורכבותה של עבודת שדה והתפקיד שלנו כמנחים ומנחות.

במהלך עבודת השדה חוויתי הטרדה מינית מתמשכת מצד מי שהיה האינפורמנט המרכזי שלי. לא אכנס לפרטיה, רק אומר שלא סיפרתי על כך בזמן אמת לאף אחד, לא לחברות קרובות, לא לבן הזוג, וודאי לא למנחים שלי. כמו בכל הטרדה מינית, האשמתי את עצמי- זו אשמתי כי לא הצבתי גבולות ברורים בפעם הראשונה שזה קרה. חששתי שאם אחשוף את מה שקורה, עבודת המחקר עליה טרחתי ועמלתי תרד לטמיון יחד עם המוניטין המקצועי שלי. לקח לי עשר שנים לספר על החוויה הזו ואז עוד אי אילו שנים להמשיג אותה ולהתבונן עליה במנותק מהכאב שהיא גרמה לי. כידוע לכולנו, הטרדות מיניות יכולות לקרות בכל מקום, בכל זמן, ללא תלות בזהות המוטרד.ת. במובן הזה, עבודת שדה היא 'רק' עוד זירה אחת, לא שונה במהותה מזירות חיים אחרות. לצד זאת, אי אפשר להתעלם מהמעמד המיתי של עבודת שדה, שהופכת אותה ל-"גביע הקדוש" של האנתרופולוגיה.

כטקס מעבר מכונן, לאורך השנים נקשרו לעבודת השדה מיתוסים רבים כגון הצורך לחוות קושי. אם לא חווית קושי, כאילו לא ערכת עבודת שדה ולא הצלחת להשלים את טקס המעבר. בנוסף, לעבודת שדה יש היבט טמפורלי מובחן. זו חוויה לימינאלית המייצרת את התחושה ש"מה שקרה בשדה נשאר בשדה". עם זאת, בעוד קשיים מסוימים (כגון רעב, חולי, ניכור, שיעמום וכד') מדוברים ואף מסופרים בזיק של גאווה בדיעבד, הטרדה מינית בשדה היא לא קושי להתגאות בו. היא איום לא רק על השם המקצועי שלך, אלא עלולה להכתים את המחקר כולו. זה במיוחד נכון כאשר ההטרדה קורית מצד האינפורמנט המרכזי שלך-זה המהווה את שומר הסף לשדה, המתווך עבורך קשרים עם אנשים נוספים ושאת תלויה בו על מנת לקבל לגיטימציה לעצמך למול השדה. כאשר נוסיף לכל אלו גם את השלב הפגיע וההתחלתי בקריירה, שבו את מצופה "להוכיח" את עצמך למול המנחים שלך כמי שיכולה לבצע עבודה אתנוגרפית טובה, ניתן להבין את עוצמת חווית השיתוק וההשתקה העצמית.

היום, בכובע של מנחה בעצמי, אני מבקשת להשתמש בחוויה הזו כתזכורת עבור מנחים ומנחות, עד כמה אנחנו חייבות להיות ערות לכל אלו-לפוטנציאל הנפיץ של עבודת השדה, ליחסי כוח ולאופן בו אנו תורמות להאדרתה של עבודת השדה בעיני הסטודנטיות שלנו ולא מפתחות לצידה גם מבט ביקורתי כלפיה. אנו חייבות לדבר בגלוי ולהנכיח מול הסטודנטים.יות שלנו את האתגרים הפוטנציאלים של עבודת השדה ולייצר עבורם.ן מרחבים בטוחים של שיתוף. אולי כך לא יקח להן יותר מעשר שנים לשתף במה שעברו.

שחר שילוח (דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל האביב), החוקרת קהילות רועים פלסטיניות בשטחי C שבבקעת הירדן,  מספרת – 

לפני כמה ימים, נאדר (שם בדוי) בן-שיח שלי, החל מה שקיווה שימשיך להיות יום שגרתי. הוא קם מוקדם, שתה תה, השקה את הצאן שלו בעזרת בניו, אסף את קבוצת העזים והכבשים שמיועדת לרעייה בשטח הפתוח ויצא למרעה. זמן קצר לאחר שחצה את הכביש העובר סמוך לביתו שבבקעת הירדן, חיילים הופיעו בשטח. החיילים – חמושים, מצוידים בברכיות, קסדות, מצלמות גוף ומכשירי קשר – ניצבו מול נאדר, שכל מה שהיה בידיו הוא טלפון נייד. הם טענו שהוא נמצא בשטח אש ודרשו שיזיז את עדרו מהמקום. נאדר, שאינו דובר עברית, טען שאינו רועה בשטח אש, דבר שהחיילים יכלו לראות במפה בטלפון, אך סירבו. החייל, שאינו דובר ערבית, המשיך לטעון בפני נאדר שאסור לו להיות שם. הוא תיבל את את העברית שלו בשתי מילים בערבית: איסמע (שמע) ותעל (בוא). הוא לא איים, לא קילל, לא הפעיל כוח פיזי, "רק" מנע מרועה להתפרנס. 

החייל החווה בידיו לכיוון הכביש ואמר לנאדר שאסור לו לעבור את "הציר". בעוד שנאדר מנסה לשכנע שמותר לו לרעות במקום, החייל קיבל שיחת טלפון. מיד לאחריה ואחרי עוד כמה "תעל", אחז את נאדר בזרועו, הכניס אותו לרכב הצבאי ולקח אותו משם. נאדר שוחרר לאחר שש שעות, זאת על אף שאסור לצבא לעקב אזרחים ליותר משלוש שעות.

את מה שקרה באותו בוקר למדתי מסרטונים שצילמה פעילה שהייתה עדה לאירוע ומשיחת טלפון עם נאדר בערב. בשיחה הוא סיפר שבמשך שש שעות הוא ישב אזוק ומכוסה עיניים בחדר נעול, ללא מים, אוכל או אפשרות ללכת לשירותים. הוא ציין שלא הכו אותו – בפעם הקודמת שנחטף מהמרעה החיילים הרביצו לו ושברו אחת משיניו.

האירוע מדגים באופן מובהק כמה מהטענות שאני מנסה לנסח וללטש במחקר הדוקטורט שלי, שבו אני שואלת כיצד רועי הצאן הפלסטינים מתמודדים עם הצמצום המתמשך בשטחי המרעה שלהם כשברקע כיבוש ושינוי אקלים. ממש בימים אלה אני אוספת את פתיתי הריכוז שלי וכותבת את הדיסרטציה. לא הייתי שם עם נאדר בבוקר ההוא. אני מקווה שלפחות קצת, המחקר שלי יהיה שם בשבילו. אתנוגרפיה עם נתיני כיבוש מעוררת תחושות של כעס, ייאוש, פחד ורגשי אשם על פערי הפריבילגיה שמאפשרים לי להיות בצד הכותב. אין לי פתרון להתמודדות עם תחושת ההצפה. מה שמקל הוא הניסיון להשתמש בפריבילגיה היחסית שלי כדי לספר לכל מי שמוכן לשמוע את סיפורם של נאדר והרועים האחרים – כמו שעשיתי עכשיו.

ד"ר שלמה גוזמן כרמלי (אוניברסיטת בר אילן), אשר מחקריו עוסקים בטקסט וחברה, אתנוגרפיה של קהילות יהודיות, אנתרופולוגיה של ידע ואוריינות, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה של הדת ושל היהדות, אנתרופולוגיה של מחקר רפואי, קהילות מתבדלות וריפוי טקסי, מספר – 

עבודת השדה הראשונה שלי הייתה בחסידות תולדות אהרון בירושלים, למי שלא מכיר את העולם החרדי מדובר בקהילה אדוקה, קיצונית למדי, אנטי ציונית, מתנגדת חריפה למדינה, ובעלת מאפיינים מתבדלים נוספים גם בהשוואה לקהילות חרדיות אחרות. אחרי מספר חודשים של ביקורים בחסידות כבר רכשתי מספר בני שיח, התיידדתי מעט, אספתי כמה מילים באידיש בעגה הונגרית, אבל בהחלט נותרתי זר. חוויה עליה כבר כתבתי. אבל על אירוע אחד לא כתבתי עד היום, והוא חווית שמחת התורה שלי בחסידות.

תפילת שחרית בשמחת תורה היא כנראה התפילה הארוכה בשנה, ובתולדות אהרון יש סיכוי טוב שתארך עד שתתחבר כבר למנחה, והחג, רובו ככולו ייחגג בבית המדרש המרכזי של החסידות. כשהגעתי אי שם ב 2007 לחגוג את שמחת תורה בחסידות התקבלתי בתחילה בשמחה. התפללתי יחד עם החסידים, רקדתי איתם, ובין לבין שוחחתי עם מספר אנשים שכבר הכרתי, אבל ככל שנקפו השעות ניגשו אלי עוד ועוד אנשים ועודדו אותי ללכת לבקר בבית הכנסת הסמוך, בית הכנסת המרכזי של הזרם הוותיק של חסידי ברסלב בירושלים. בתחילה חשבתי שסיבת ההצעה היא התארכות התפילה בחסידות ודחיתי אותם בעדינות, אבל דומה היה ש"דרג החסידים" שפנה אלי הלך ועלה. אם בתחילה דיברו איתי מספר אברכים צעירים, בשלב מסוים כבר ניגש אלי אחד מגבאי בית המדרש, והציע גם הוא באדיבות אך בתקיפות מה שאבקר בבית הכנסת הסמוך של ברסלב. "לך תראה קצת מה הולך גם שם" הוא אמר לי, "זה מעניין מאוד!", משל הפך לאנתרופולוג בעצמו, והוא מכוון אותי בדאגת צופה משתתף לשדה גדוש להתפקע בסיפורים וממצאים.

לאחר שעה קלה, בעוד הפניות גוברות הבנתי סוף סוף את פשר העניין. לאחר ההקפות, מסיימים לקרוא את התורה ומתחילים לקרוא אותה שוב, מבראשית. בשעה זו בכל בתי הכנסת, עולה כל הקהל לתורה. בבתי כנסת בהם מתפללים רבים מתפצלים למספר מניינים, וקוראים במהירות כדי לאפשר לכולם לעלות (בכולם אני מתכוון כמובן לכל הגברים, אבל בקהילות שוויוניות, עליהן כתבתי לאחרונה, הכוונה בכולם היא באמת לכולם. אבל קהילות אלו הרי רחוקות מרחק מזרח ומערב מתולדות אהרון, וכל ההערה הזו אינה קשורה כלל לעניינינו). קיצורו של דבר (כי מיה העורכת ביקשה שאכתוב 250 מילה, והנה וכבר חציתי את ה300), החסידים לא רצו שאעלה לתורה בבית הכנסת של החסידות. התפללנו יחד, רקדנו יחד, אכלנו יחד, וביקרתי במספר בתים, אבל דומה שהעלייה לתורה בבית המדרש המרכזי הייתה קו שאותו אסור היה לי לחצות. יש ילדים בסביבה, וגם להכנסת אורחים יש גבול.

בזמנו מיד שקלטתי את העניין קיפלתי את טליתי ויצאתי נעלב וזועף מבית הכנסת, ואת העלייה לתורה אכן קיבלתי בבית המדרש הסמוך. זה היה רגע של כעס עמוק, של אכזבה אמיתית, ושל חווית זרות חריפה. היום אחרי שנים באנתרופולוגיה הנזק לתודעה שלי כבר הצטבר, ואני מתקשה לחוות אירועים מבלי להרכיב את משקפי האנתרופולוג. היום נראה לי שבכלל לא הייתי נעלב. הייתי מבין את העניין. יתרה מכך, הייתי שמח על הממצא, על איתור הגבול הסימבולי. אולי הייתי מנצל אותו לכתוב כמה אבחנות על המעברים בין אחרות וזרות לקרבה, ועל המתח בחסידות בין כלל ישראל, למי שנמצא בקהילה הסגורה.

אבל אז עוד הייתי בן 27, יותר אוסף חוויות מאשר אנתרופולוג, ונעלבתי. נעלבתי נורא. עד כדי כך שכשעליתי לתורה בבית המדרש הסמוך חשבתי שגם אלוהים בכבודו ובעצמו בטח כועס על העניין הזה.

פרופ׳ פנינה מוצפי-האלר (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון),  אשר חקרה מגדר, אתניות, יחסי כוח ועוד  (ספרה האחרון:  שחורדיניות: לקראת אנתרופולוגיה פמיניסטית בישראל, פורסם בשנה שעברה)  מספרת – 

באמצע ראיון בכפר אפריקאי תשומת הלב של כולנו הופנתה לקבוצה של גברים שעמדו עם סכינים ודקרו פרה שעמדה במרכז העיגול שיצרו. החברה היא חברה אגרו-פסטורלית, כלומר הם מתקיימים משילוב של חקלאות וגידול בקר. עושר מתרכז בכמות המקנה שיש בבעלותך ואנשים אוכלים בשר רק באירועים מיוחדים כמו חתונות או לוויות. בכפר היה קצב אחד שמכר בשר של פגר ששכב על הרצפה החשופה של החדר הקטן של הקצביה. אף פעם לא תהיתי כיצד מגיע הבשר לאיש וכיצד נהרגה הפרה שבשרה נמכר באותו יום. אנשי הכפר השתוקקו לבשר אך ראו באכילתו, לפחות בתחילת שנות השמונים, מותרות. אני זוכרת שלמדתי מעוזר המחקר שלי שללא מקררים, שימור הבשר, כשזה היה זמין, נעשה על ידי חיתוכו לרצועות דקות וארוכות ותליית שרוכים אלה על גדר הקוצים שהקיפה כל חצר ביתית.

באותו ערב שבו הבחנתי בגברים סביב הפרה ראיתי את הזוועה. כל גבר בתורו אחז בסכין הקטנה שלו ודקר את הפרה בצווארה, בכתפיה, בעיניה. הפרה המשיכה לעמוד על רגליה גועה בקול עם כל דקירה. התהליך הזה של דקירות וגעיות המשיך במשך שעות. ישבתי עם המרואיינים שלי והבטתי איתם ממקום מושבנו בהריגה הממושכת, הקשה, הכואבת, המכוערת. איני יודעת הרבה על שחיטה יהודית כשרה אבל ניסיתי להסביר לאנשים שהריאיון איתם הופסק שבחברה שלי יודעים באילו כלי דם צריך לחתוך ושהמוות של הפרה הוא מהיר. האמנם? איני יודעת גם עכשיו כיצד הורגים פרות שבשרן מוצע למכירה בחנויות ובסופרמרקטים. לא יכולתי להמשיך בשאלותי ולא להתקרב לאירוע המזעזע או לנסות לשאול שאלות "אתנוגרפיות" לגבי מסורות של הרג? של שחיטה? ההנחה שהם מגדלי בקר ושאולי פיתחו שיטות יעילות יותר, 'טבעיות' / 'מסורתיות' של הרג לא נבחנה. לא בסמוך לאותו אירוע ולא בהמשך עבודת השדה שלי. הייתי משותקת. מוצפת. המארחים שלי הביטו בי בפליאה ואמרו- איך חשבת שאוכלים בשר? צריך להרוג את הפרה! 

צהלה סרמונטה, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון (בהנחיית פרופ' ניר אביאלי וד"ר יעלה להב-רז), הכותבת על סוגיות של מגדר וגוף בקרב קבוצת נשות האצ'ולי בצפון אוגנדה, מספרת – 

עבודת השדה שלי החלה בעיצומה של העונה היבשה בצפון אוגנדה, סמוך לגבול עם דרום סודן, באזור בו מתגוררת קבוצת הא'צולי. 40 מעלות ו100% לחות בצל היו התנאים שאפיינו את השדה. כשאין חשמל, התנאים האלו הופכים קשים פי כמה כי אין מזגן, אין מאוורר ואפילו את המים אין איך לקרר. כיאה למי שגדלה באטמוספירה של ה"סטארט-אפ ניישן" ניסיתי בנחישות ובאובססיביות למצוא פתרונות להתקרר. מאוורר סולארי, מיכלים לקירור מים, חורי אוורור בבקתה, וריאציות שונות של רשתות צל ועוד ועוד. המקומיים שישבו תחת עץ המנגו והזיעו להם בנחת התבוננו בניסיונות שלי בסקרנות. אבל בעוד הם נשארו שלווים וחסרי מעש, אני נכשלתי פעם אחר פעם והתסכול ואיתו החום שהחל להטריף אותי רק הלכו וגברו. 

הלילות היו הקשים ביותר. הבקתה שבה ישנתי ספגה את החום של כל היום, החלונות היו סגורים מחשש שייכנסו אורחים לא רצויים, והלינה מתחת לכילה הפכה את האוויר הלוהט לדחוס ומחניק פי כמה. הפתרונות שניסיתי לא הועילו בכלום, להפך, רק החמירו את רמות התסכול. לילה אחד היה גרוע מכל מה שהיה עד כה. שכבתי מותשת ומתגרדת על המחצלת הלא נוחה, מזיעה בלי הפסקה, מתקשה לנשום מרוב חום. מסביבי הזמזמום העצבני של מה נשמע כמו מיליוני יתושים. בכיתי בייאוש עד שברגע של צלילות מפחידה נראה היה לי שנשארו לי שתי אפשרויות: או לאבד את השפיות או להיכנע. 

החלטתי לעשות בדיוק כמו בני המקום, ונכנעתי לחום. הפסקתי להילחם בו. הפסקתי לחפש פתרונות וקיבלתי את המצב בלי לנסות לשנות אותו. עדיין היה לי חם, המים היו רותחים והאוויר היה לוהט אבל אני פשוט ישבתי בשלווה יחד עם חברי מהשדה תחת עץ המנגו והזעתי לי בנחת.

ד"ר אלירן ארזי, אשר חקר את תפיסות הכוח והמקום בקרב קבוצה ילידית באמזונס הקולומביאני, מספר – 

השהות שלי בקרב האנדוקה באמזונס הקולומביאני, כמו גם המנוחות התקופתיות בבוגוטה, ולא פחות מכך תקופות ניתוח החומרים אלפי קילומטרים משם בישראל ובצרפת, היו צבועות ברגשות עזים ביותר שעוררה בי החוויה בכללותה והיבטים ממנה. בין ההיבטים השונים נכללו הפריון והחיוניות של היער אל מול הפגיעות העצומה שכרוכה בהם, פרצי השמחה והאושר עם חבריי בשדה אל מול הקלות הבלתי נסבלת של חיי אדם שם, התלות שלי באנשים אחדים וחששותיי מאחרים, ובעיקר תובנות עמוקות עד כאב מאנקדוטות וסיפורים ששמעתי שם וחוסר אונים אל מול גדולתם, כשלתוכן הדהדו פיסות הביוגרפיה האישית שלי. היו לילות – בעיקר כשהשיחות בממבאדרו, המעגל הלילי שבו צורכים קוקה ומגוללים את המיתוסים, נמשכו אל לפנות בוקר וספגו לתוכן עושר עצום של קולות הצרצרים, הצפרדעים והקופים שסביבנו – שבהם מהות הקיום הייתה סמיכה ומוצקה וחונקת עד כדי כך, שהרגשתי שאני ממש צריך לפלס בתוכה דרך ולו רק מנת להתרחק כמה עשרות מטרים מהבית כדי להשתין ולצחצח שיניים לפני השינה. בשנתיים הראשונות לאחר עזיבתי ב-2019, הרגשתי עדיין לכוד רגשית בתוך השדה ופעלתי בתוך מושגיו—בהקשר הזה כתבתי על ״בית המתים״ בתיאוריה וביקורת; במידה מסוימת, עדיין הייתי בתוכו. 

ביקור בן חודש בשנת 2021 ובעיקר כתיבת הדיסרטציה לאחר מכן עזרו לי לנתק את עצמי מהשדה. המסגרת התיאורטית ומבנה הטיעון שאימצתי ופיתחתי, גם אם נסמכו על מודלים כלליים לחברות האמזונס ועל תפיסות המרחב של האנדוקה עצמם, הקלו עליי, כי הם עזרו לי להתמקם מעט רחוק יותר מההתרחשויות בשדה. במבט כללי, הדיסרטציה שלי ניתחה את תפיסות הכוח של האנדוקה בהקשר הקוסמולוגי הרווח באמזונס, שבו כל בני האדם, החיות, הרוחות ויתר הישויות נתפסים בתור גורמים מסוכנים שרוצים לפתות אותנו להיכנס ליחסי מין וחיתון איתם. הסכנה טמונה בכך שכשמדובר ביצורים שאינם בעלי גוף אנושי כשלנו, היחסים האלה לוקחים צורה אגרסיבית של טרף, מחלות ומוות; הכוח טמון ביכולתם של האנדוקה לגלף בתוך המערך הכאוטי הזה תחום של קרובי דם שחולקים עמם מזון ומהויות גופניות, ושמהם הם יכולים לצפות להתנהגות שוחרת שלום, שיתוף פעולה ואף, במצבים של היררכיה, להכלת פעולות הקרובים הללו בתוך מערך הרצונות שלהם. 

אולם, בבוקר חג המולד 2022, כשהתעוררתי לבוקר של כתיבה בפריז שננטשה כמה ימים קודם לכן על ידי כל חבריי ושכניי שנסעו להעביר את החג עם משפחותיהם, קיבלתי הודעה מבתה של נחקרת ראשית שלי, שמתגוררת בבוגוטה. היא בישרה לי שליסימקו, בנו בן הארבעים של מנהיג האנדוקה ואחד החברים הקרובים שלי בקהילה, נרצח על ידי בן הדוד שלו. רצח מטופש, מיותר לחלוטין. בן הדוד היה שיכור ודקר בגבו את ליסימקו, שאכל עוגה יחד עם אחיינו בן העשר בקונדיטוריה של כפר המתיישבים השכן. אין טליתות צחורות בסיפור הזה: קדמו לכך אי אילו מקרי אלימות קודמים בין ליסימקו ואחיו לבין אותו בן דוד. עם זאת, רצח של ממש היה בלתי נתפס בעיניי ובעיני חבריי האנדוקה. 

בחודש שלאחר מכן, מלאכת הכתיבה נראתה לי מטופשת ומיותרת כמעט כמו הרצח עצמו: האנדוקה הולכים ומכלים את עצמם בעת שאני מתקדם בכתיבתי עליהם. יתרה מזאת, הטקסט הלך והחוויר אל מול המציאות. התיאוריות שמתוכן כתבתי לבשו פתאום פנים מחרידות, ותוצאותיהן הממשיות התבהרו: משפחותיהם של שני האחים—אביו של ליסימקו ואביו של הרוצח—לא הצליחו לכונן זו את זו כקרובי דם, ונותרו בעמדה מסוכנת של קרובי חיתון, כמעט חיות. הפיתוי בידי החיות התברר לא סתם כגוזמה פולקלורית, אלא כאפשרות שאורבת תמיד לפתחם של בני האדם—להיסחף בידי עולם היער ולראות את קרובי משפחתם כזרים שניתן לטרוף. 

מיתוסים שהיו מבחינתי עד אז סיפורים עתירי דמיון הפכו כעת לממשות, והממשי—אדם בשר ודם בשם ליסימקו—הלך בעצמו לבית המתים. הנה כי כן, תזה על תפיסות כוח מסתיימת במסקנות על מציאות של חולשה. מתוך ההבנה המטלטלת הזו, לכל הפחות, החלטתי להקדיש את הדיסרטציה לזכרו של חברי ליסימקו.  

ליאת דאודי, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון (בהנחיית פרופסור פנינה מוצפי-האלר וד"ר יעלה להב-רז), אשר מחקרה עוסק עולמם של גברים העובדים בזבל: "אתנוגרפיה של פועלי פינוי פסולת בישראל: גבריות, אתנולאומיות, יחסי עבודה וסביבה", מספרת – 

עבודת השדה נמשכה כשלוש שנים בערים רמת גן ורמת השרון. במהלכה הצטרפתי לצוותי פינוי פסולת העובדים על משאיות הדחס. צוותים אלו כוללים גברים בשוליות מרובה בתפקידי מכיני ומחזירי פחים ונהגים. הבחירה בשדה המחקר מגיעה ממקום אישי – כבת לעובד קבלן מזרחי שבעברו עבד כנהג משאית זבל עשרות בשנים, אני מכירה את עולם הזבל ומה שהוא מסמל. בילדותי המוקדמת ביליתי איתו משמרות רבות על המשאית, שאלתי שאלות וחוויתי אינטראקציות שהיו לו עם שלל הא.נשים שפגש. 

חלפו הימים והפכתי מילדה סקרנית לנערה דעתנית הלומדת בחטיבת ביניים ברעננה. אבי הגיע ביום בהיר אחד לאסוף אותי מבית הספר. כשיצאתי משער החטיבה עם חבריי וראיתי את משאית הזבל ניצבת ממול, התמלאתי בושה. עקפתי את המשאית וחזרתי הביתה לבד. את דמעותיי מלאות הצער בכיתי לו כמה שעות מאוחר יותר, ונצרתי את המבט העצוב והחומל שלו. לכן, הבחירה בשדה המחקר ובמשאית הזבל כאתר המרכזי לעבודת השדה היא ניסיון לכונן חוויה מתקנת עבור העיסוק החיוני של פינוי זבל – עבור הפועלים בתוכו, ובהחלט גם עבורי.

באופן א-פריורי מדובר בנושא רגיש שבכל משמרת בשטח העלה בי מחדש זיכרונות רחוקים-קרובים. כך למשל באחת מתקופות החגים צלצל אלי נהג נסער על שקיבל שכר זעום לאחר שניכו משכרו סכום בלתי צפוי. הרגע של ההזדהות עם כאבו, ההצטרפות לתחושת התסכול מהמערכת והאילוץ לקבל את הדין תוך כדי מילים מנחמות שנושאות בתוכן מעט כוח, הזכירו לי זמנים עברו ואת המאבק הנחוש להישרדות כלכלית במשפחתי הגרעינית. ההתמודדות שלי עם הרגע הטעון הזה העלתה אמפתיה לנהג, תזכורת שאני יודעת היטב על מה הוא מדבר והכרה בכך שזה באמת קשוח. כשאמר לי "תכניסי את זה למחקר שלך מה מרוויח נהג לפני החג" כאבתי את החסר שלו מצד אחד, ומאידך הרגשתי טוב על שהוא מוצא בי מעוז לשיתוף וזוכר שיש פה מחקר שאולי יצליח לחולל שינוי כלשהו. הבנתי שאני זוכה בשיתוף שיש בו ממד תרפויטי עבורי, לא רק כבת לפועל זבל, אלא גם כאנתרופולוגית. היכולת להיות מופעלת ולהפעיל באותה העת, והמבט הרפלקסיבי הבלתי פוסק, כמו עומד על המשמר ומסמן לי להרהר מה אני מפעילה, מדוע בחרתי בכך, מה זה מייצר עבור מי שמולי ואיך זה גורם לי להרגיש. זיהיתי תנועה בלתי-פוסקת אל עצמי והחוצה. החוצה אל מי שמולי בקשיבות מילולית, החוצה אל יומן השדה, פנימה לחשיבה ועיבוד, ואז שוב החוצה – שיתוף של הנהג הפועל מתוך מה שנחווה ונכתב. אני מוצאת בעומס רגשי וחוויות מציפות לא רק פן רפלקסיבי הכרחי, אלא חלק משמעותי מהממד האוטואתנוגרפי במחקר, שמאפשר גמישות אנליטית לצד חידוד אמוציונאלי עצמי.

לכתבות נוספות במדור: