ראיון עומק

בשיחה אלאור מסבירה שאנו נמצאים ברגע היסטורי שבו אין למדע ברירה אלא להיעזר בכלים אומנותיים כדי להכיל, להבין ולפרש תובנות חדשות. "חידושים כמו AI ואלגוריטמים משוכללים דוחפים אותנו להכיר בצורך להשתמש בדמיון כדי לנתח את המציאות המשתנה במהירות מטורפת. הדמיון מאפשר לנו להתממשק עם החפצים. להבין את הקשרים בין האדם לטלפון הנייד, בין האדם לגרפיקה, לאפליקציה. הדחיפות הטכנולוגית בנויה על הדמיון והיצירתיות ולא מאפשרת לנו להמשיך להפנות אליהם עורף", היא אומרת. "ליכולות שלנו במדע המערבי לייצג את הדברים האלו יש גבול ולכן יותר ויותר חוקרות וחוקרים מרגישים צורך לפנות אל האמנות, לקרוא לה, להזמין אותה לעזור לנו לספר את הסיפור, לנסח מחדש את השאלות שלנו, לאתגר את עצמנו ולמצוא יחד את התשובות".

אומרים שכל חפירה ארכיאולוגית טובה צריכה גולגולת. זה קטע כזה, איכשהו חתיכת שלד אנושית תמיד מוצאת את דרכה לידי החוקרים. אדמה, חול ואבק דבוקים בחריציה, שבורה, עקומה ואפופת מסתורין אחרי ששרדה את המוות וכל מה שבא אחריו. כך קרה שגם את תום החפירה הארכיאולוגית במזבלה של תל אביב היא חתמה; גולגולת חסרת עצמות, עשויה חיבורים אקראיים בין אבן, קופסאות שימורים חלודות ומערכת שיניים תותבות מקליניקה שבוודאי נסגרה לפני עשורים. כשפרופ' תמר אלאור, ראתה אותה לראשונה היא ידעה שהמחקר הגיע לסיומו. 

אלאור היא מהאנתרופולוגיות הבכירות בישראל; פרופ' במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית וחברה בוועד המנהל של האגודה האנתרופולוגית הישראלית. את המחקר במזבלה היא ערכה לצד היסטוריון, ארכיאולוג, גאומורפולוג ואספן. הם לקחו את גוש הזבל בעל הפדחת לצד ארגזי אשפה נוספים והעבירו אותם יחד עם המחקרים הכתובים לשני אמנים. אלו בתורם צללו אל עומק הממצאים ויצרו תערוכה שלא רק הנגישה אותם לקהל הרחב אלא הרחיבה אותם בעזרת הדמיון וחופש היצירה.

"מצאו את 'הגולגולת' הפוכה בשטח, עם ארובות העיניים למטה והשיניים מעל", אלאור מספרת. "אנחנו כחוקרים לא יכולנו להפוך אותה או לעשות בה איזשהי מניפולציה, אבל כשהבאנו אותה לידי האמנים היה להם חופש לעשות בה כל מה שרצו. למה לא? הדמיון שלהם אפשר להם לדחוף את הטיעונים המדעיים שלנו קדימה. להם מותר גם מה שלנו 'אסור'. זה הכוח בחיבור של מדע ואמנות. כשהבאתי והדרכתי קבוצות שהגיעו לתעורכה וראו את יצירות האמנות, כולם בשניה הבינו את כל התיאוריות והמושגים המורכבים ששברתי את הראש להסביר במאמר שלי. הם הבינו את המפנה האונטולוגי ואת משבר האנתרופוקן. תוך דקה נראה להם לגמרי הגיוני שלחפץ יש סוכנות".

גולגולת הזבל היא רק דוגמא אחת מני רבות לאפשרויות שהחיבור בין אמנות ומדע מציע. אלאור מסבירה שלאורך שנים המדע ניסה להפריד את עצמו מפרקטיקות של מלאכות יד ואמנות, אבל למעשה יש ביניהם קשר עמוק. "כשאני מלמדת מבוא לאנתרופולוגיה ואומרת שאנחנו מבקשים להבין את העולם כמדענים, אז לידינו נמצאות עוד חופות שעושות בדיוק את אותו הדבר. בחופה אחת מתכנסים אנשי הדת שמנסים לפרש את העולם ולייצג אותו דרך אמונות, מיתולוגיות, טקסים ופולחנים ובחופה נוספת נמצאים אמנים שמסתכלים בעולם, מנסים לפענח אותו ולתת יצוגים לכוחות של העולם, לחרדות, לעתיד ולחוויה של האדם בעולם. הם עסקו בנושאים האלו הרבה לפני שהמגע המאורגן הגיע".

המדע כמו גם הדת והאומנות כולם מנסים לענות על שאלה בסיסית אחת: איך העולם עובד, ולמה הוא עובד כך ולא אחרת? הדת מנסה לענות עליה בעזרת פולחנים, טקסים, מסורות וטקסטים; האמנות עושה זאת עם דמיון וייצוגים שונים; ואילו המדע ביקש להתנער מכל אלו ולבצע עבודה שיטתית, תקפה, מהימנה וכביכול רציונלית יותר. יחד עם זאת, היא אומרת שהחפיפות בין התחומים תמיד היו קיימות ונוכל ליצור הפריה ורווח הדדי אם נצליח להשתחרר מתבניות מגבילות ולהכיר בהן. האמנות תרוויח העמקה ותיקוף אנליטי ותיאורטי והמדע ירוויח את החופש לדמיין, להמציא ולהבין בצורה מקיפה הרבה יותר את החוויה האנושית, החומרית וההיברידית אשר משלבת בין השתיים.

בין מדע למדע בדיוני

סוגת המדע הבדיוני הציגה לנו סייבורגים, יצורים שמשלבים תבונה וגוף אנושיים עם כאלו טכנולוגים במשך שנים. לסופרים, התסריטאיות והקולנוענים היה החופש היצירתי לחלום דיאלוגים בין המדע המוכר והמוכח לבין הדמיון הפנטסטי וכך הם חזו את התפתחות הטכנולוגיה. זו הייתה ועדיין פלטפורמה דרכה ניתן לתאר, לייצג ולתקשר רעיונות שהמדע לבדו פשוט לא מסוגל לעשות. 

"במדע הבדיוני הסופרת עדיין צריכה להבין לא רע במדע. הסיפור אמור להשמע הגיוני מדעית ברמה כזאת או אחרת, אבל הוא גם נהנה מהמציאות המדומיינת. זה מאפשר להשתמש בהגיונות המדעיים בשילוב החופש היצירתי. אני למשל שילבתי באחד המאמרים שלי תיאורים של העולם ההפוך מתוך סדרת המדע הבדיוני stranger things. החיבור הזה ייצר פלטפורמה של אפשרויות לייצג, לספר ולהעביר הלאה ממצאים ורעיונות שהאתנוגרפיה לבדה לא יכולה להסביר. בשלב מסוים האנתרופולוגית מגלה שהמתודולוגיות הקיימות ברשותה כדי להתמודד עם שאלות מורכבות ורציניות על הקיום האנושי עובדות רק עד גבול מסוים ולפעמים מי שיכול להתמודד עם השאלות הללו טוב יותר, ולא פחות מזה, עם התשובות עליהן – היא האומנות", אלאור מסבירה.

אחרי מעל מאה שנים של כתיבה אתנוגרפית עשירה, האנתרופולוגיה היא אחת הדיסציפלינות הבודדות שמגיעות מוכנות אל הדיאלוג הזה בין מדע לאמנות. בספרו "עבודות וחיים" קליפורד גירץ ממשיל את הכתיבה האתנוגרפית לז'אנר ספרותי בפני עצמו. הוא טוען שאת האנתרופולוגיות והאנתרופולוגים הגדולים והמשפיעים ביותר אנחנו זוכרות לא רק בזכות התיאוריות שלהם אלא קודם כל מפני שהיה להם סגנון כתיבה ייחודי ויפה. "גירץ טוען שהם היו אמני כתיבה ודרך האמנות הם הצליחו לשכנע את הקורא שהם באמת היו שם כשהדברים קרו. הם השתמשו במילים כדרך להוכיח שהם עדים נאמנים למתרחש. כבר אז, הכתיבה החזקה והסגנון שלהם היו חלק מהכלי המדעי שלהם. זה אולי מייצר אצלנו אי נוחות, אבל ככה נולד המפנה הליטרלי", היא טוענת.

"מצד אחד גירץ הכיר בזה שכחוקרים אנחנו עושים תצפית וראיונות מסודרים, אנחנו מקשיבים ומצטטים, אבל הוא גם אמר שאנחנו נותנות לסיפור האישי מעמד סגור, תקף ומשמעותי. אם זה הסיפור ששמענו – אנחנו לא מערערות עליו. אנחנו נותנות לו מעמד של עובדה מדעית תקפה. אנחנו חוקרות אבל אנחנו גם כותבות ועורכות סיפורים. אנחנו מייצרות טקסט קוהרנטי שכולל בתוכו את מה שראינו, את הפרשנות ואת הקול האישי שלנו. אנחנו קוראות את התרבות כטקסט ומנגישות אותה כטקסט במעבר מ'אמיק' ל'אטיק'. זה אומר שמה שאנחנו מבינות כתרבות זה בעצם נרטיב", אלאור מסבירה. 

לפיה, המפנה הליטרלי לא נעצר שם. מבלי לדעת זאת, גירץ זרע את הרעיונות הפוסט מודרניים שנבעו בין היתר מתוך התובנות שלו. "התלמידים של גירץ כמו ג'ורג' מרקוס למשל לקחו את הרעיונות שלו צעד אחד קדימה והכניסו למשוואה פוליפוניות; רב קוליות. הם תפסו את התרבות כמורכבת מנרטיבים והתחילו להציף את המדע בקולות סותרים ומגוונים. הם הניחו סיפור על סיפור על סיפור עד שהמציאות כמעט התרסקה. זה כמו הסרטון של מיקי מאוס שרץ מעבר לצוק וממשיך לרוץ באוויר עד שברגע אחד הוא שומט את המבט למטה ומגלה שאין לו קרקע מתחת לרגליים. זה הרגע שבו הוא נופל ולזה אנחנו קוראים היום 'המשבר הפוסט מודרני'", היא אומרת.

בדבריה, אלאור מתארת משבר חוצה-דיסציפלינות שעמד וממשיך לאתגר גם היום חוקרות וחוקרים רבים במדעי הרוח והחברה, בלימודי אדריכלות, ספרות ואמנות ואפילו במדעים מדויקים. עולם המדע כולו הוצף ספקות עמוקים באשר ליכולתנו להגיד דבר מה אובייקטיבי בתוך מציאות רבודת נרטיבים. עד אותו משבר המדע נתפס כקטגוריה נפרדת לגמרי מהדת והיצירה. הוא נחשב לכלי רב מתודולוגיות דרכו ניתן לנתח את הפרט והקולקטיב האנושי באופן אובייקטיבי ומובחן מסביבתו. המשבר הפוסט מודרני הביא אותו לצומת דרכים שבה עלינו כחוקרות לבחור האם להמשיך במתודולוגיה שמרנית, להעצר משום שאין לנו יכולת להתקדם רק בעזרת הכלים העומדים לרשותנו, או שמא עלינו להכיר בהשקות ואף לשתף פעולה עם האומנות והדמיון כדי להתקדם הלאה?

מהמפנה הפרשני אל המפנה האונטולוגי

אלאור טוענת שמתוך הבלבול, הספק והמשבר נולדו צמא וכמיהה אל החומר; אל הדברים עצמם; אל המציאות שניתן להרגיש בידיים, לראות, לטעום ולהריח. נולד רצון להתמסר אל היש, אל הדשא, העננים, העצים ואל כל דבר שקיים. "בשלב הזה החוקרות הבינו שאי אפשר רק לספר סיפורים על בני אדם. אנתרופולוגיות רדיקליות פנו אל החומר כדי להביא תשובות מזוויות אחרות. אנה צינג פנתה אל הפטריות, דונה הארווי הציגה את בני האדם כיצורים היברידיים המשולבים עם מכונות, אדוארדו קון שילב באתנוגרפיה את העצים וטים אינגולד את האבנים. הפרופ' הישראלי למדעי המחשב עמית צורן כותב ומדבר על החיבור בין המחקר במדעי המחשב לבין חוויות שלו בטקסי איווסקה בברזיל ועל הקשר שלו עם עצים וצמחים. הוא יכול היה להפריד את האישי והמקצועי אבל הוא מתעקש למצוא חיבורים. נוצרת זליגה דרמטית בין החי, הצומח והדומם", היא מפרטת. 

לדבריה, לא רק ההנחה שאפשר להבין את החוויה האנושית כמובחנת וייחודית מזו של בעלי חיים אחרים התערערה, אלא גם ההנחה שאנחנו יכולים להפריד את עצמנו מכל סוג של חומר. זהו רגע היסטורי שבו אין למדע ברירה אלא להיעזר בכלים אומנותיים כדי להכיל, להבין ולפרש את התובנות הללו. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא התפתחות הטכנולוגיה. "חידושים כמו AI ואלגוריתמים משוכללים דוחפים אותנו להכיר בצורך להשתמש בדמיון כדי לנתח את המציאות המשתנה במהירות מטורפת. הדמיון מאפשר לנו להתממשק עם החפצים. להבין את הקשרים בין האדם לטלפון הנייד, בין האדם לגרפיקה, לאפליקציה. הדחיפות הטכנולוגית בנויה על הדמיון והיצירתיות ולא מאפשרת לנו להמשיך להפנות אליהם עורף", היא אומרת. "ברמה הביולוגית התחלנו להכיר בזה שיש לנו בגוף יותר חיידקים מאשר תאים. החיידקים הם השותפים הכי גדולים שלנו ויש להם השפעה על החוויה של המין האנושי. ליכולות שלנו במדע המערבי לייצג את הדבר הזה יש גבול ולכן יותר ויותר חוקרות וחוקרים מרגישים צורך לפנות אל האמנות, לקרוא לה, להזמין אותה לעזור לנו לספר את הסיפור, לנסח מחדש את השאלות שלנו, לאתגר את עצמנו ולמצוא יחד את התשובות".

"ההפרדה בין מדע, קוסמולוגיה, דת, אמנות היא מלאכותית ופדגוגית. ברור שיש לה צידוקים מוסריים, אבל אנחנו נמצאות ברגע היסטורי שבו יש לנו אפשרות לראות דווקא את החיבורים ולא את הנפרדות. אחרי שנים שבהן המדע הרציונלי נשען על הפרדות בינאריות כמו שחור ולבן, נשים וגברים, עבדים ואדונים, נוצרים ויהודים אנחנו יכולות פתאום לראות יותר מורכבויות. אנחנו מבינות את המחיר הכבד ששילמנו על ההפרדות המלאכותיות האלו ולאט לאט מתחילות לטשטש את הגבולות בין הקטגוריות השונות. בין האמונה לחוסר האמונה", היא מסבירה.

האנתרופולוגיה של המחר

לא קל לשחרר תבניות מחשבה ומתודולוגיות, ועוד יותר קשה להבין מה הצעד הבא אחרי כן. איך לעשות את זה נכון? "ויויירו דה קסטרו הגיע עם ביקורת עצומה על האנתרופולוגים שתרגמו את הילידים לשפה מערבית ולמושגים האקדמיים. זה אמנם נבע מתוך מוטיבציה הומניסטית שלא להציג את היליד כפרימיטיבי ולכן לנסות להסביר את הבחירות שלו בעזרת סמליות, אבל דה קסטרו (Eduardo Viveiros de Castro) – לא. אם העץ של היליד כועס, אז העץ כועס. הוא מבין ויודע את זה. הוא לא מסמל משהו. הוא פשוט כועס. הוא הסביר שלא כולנו חיים באותה מציאות ומפרשים אותה אלא כל אחד חי בעולם אחר. יש המון מציאויות. גם אישיות וגם תרבותיות. בברזיל העצים כועסים גם אם כאן בישראל הם לא. לאנתרופולוגים נורא קשה להבין את זה, לשחרר את הפרשנות. אבל לאמנים זה הרבה יותר קל. במקום ליצור עוד תערוכות קולוניאליסטיות, צריך ליצור שיתופי פעולה אמיתיים בין אנשים מתחומי דעת ומלאכה שונים, בין אנשים מהמערב לילידים מהדרום הגלובלי. להכיר בבינת הכפיים", אלאור אומרת. 

"האמנים ממש כמונו וכמעט תמיד לפנינו שואלים את אותן שאלות. הם עסוקים בביקורת חברתית, בדה-קונסטרוקציה, בשאלות של היברידיות, של אי צדק, של חרדה מהעתיד. האומן ואיש הדת והמדען עסוקים באותם דברים, ולכן מעניין אותנו כמי שמוגבלות במתודות שלהן להבין מה ואיך הם עושים עם השאלות האלו וללמוד מהם".

לאורך השיחה איתה, אלאור האירה נקודות רבות שמחברות בין האנתרופולוגיה בפרט והמדע בכלל לבין היצירה האמנותית. אלו רק חלק מהסיבות לכך שזה הנושא שנבחר לכנס השנתי ה-51 של האגודה האנתרופולוגית. "אם אנחנו רוצים שכנסים מקצועיים יסמנו רגעים בזמן ויגרמו להכוונת תשומת הלב האקדמית אל ה-cutting edge של המחקר, אל המקומות בהם נמצא הפוטנציאל לחדשנות, אז אנחנו לא יכולים להיתקע עם המוכר והידוע. אנחנו חייבים להסתכל על החורים, על הבין לבין", היא טוענת. בתום השיחה שלנו אני לגמרי מוכנה לקחת את האתגר. היא מחייכת אליי ומסכמת: "אני יודעת שהסטודנטים יכולים לעשות את זה. עכשיו רק צריך לשכנע את המנחים".