"> אלדד לוי על עבודת מורשת במכסיקו – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

אלדד לוי על עבודת מורשת במכסיקו

אלדד לוי על כיצד המאבק סביב המורשת של אחד הנשיאים הנערצים ביותר במכסיקו, מעצבת את הפוליטיקה במדינה גם כיום וכיצד ׳עבודת המורשת׳ של קבוצות בעלות אינטרסים מנוגדים משתמשות במורשת של דמויות היסטוריות לטובתן

מאמר של אלדד לוי, כיום סטודנט לדוקטורט באוניברסיטת אוסטין טקסס (ובעל הבלוג ״במדינה מתוקנת באתר בחברת האדם), אשר פורסם בכתב העת American Journal of Cultural Sociology. המאמר מבוסס על עבודת התיזה של לוי אשר נכתבה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון בהנחיית שרית הלמן.

במאמר, Legacy work: three strategies of adversarial meaning-making of historical characters, לוי מטביע את המושג "עבודת המורשת" (Legacy Work)  - האופן שבו המורשת הפוליטית של דמויות היסטוריות מפורשת על ידי קבוצות בעלות אינטרסים מנוגדים לאחר שהדמויות הללו הלכו לעולמן. במאמר, לוי למעשה מסביר את העבודה והמאבק החברתי שנמצאים מאחורי השאלה "מה מנהיגי העבר ציוו לנו״?

אלדד לוי

ישנן דוגמאות רבות ״לעבודת מורשת״ בעולם. בישראל ניתן לחשוב מיד על מורשת רבין, אבל דמויות פוליטיות רבות "מנוכסות" על ידי קבוצות יריבות המבקשות להצטייר כממשיכות דרכה של הדמות. כך למשל מרטין לות'ר קינג הבן, רונלד רייגן, חואן פרון ועוד דמויות נערצות רבות בעולם הותירו אחריהן מעין תכנית מתאר פוליטית לדורות הבאים. במאמר לוי מראה כיצד הצורך להתאים את המורשת הפוליטית של אותם מנהיגים לצורכי ההווה, מייצר מאבק על הזכרון של הדמות ועל הציוויים שלה מן הדורות הבאים.

לוי מתמקד במורשת הפוליטית של לאסרו קרדנס (Lázaro Cárdenas), הנשיא המכסיקני הנערץ ביותר במאה ה-20, שזכה לתהילה בזכות הרפורמות הסוציאליסטיות שלו בשנות ה-30 ובעיקר בשל הלאמת משאבי הנפט והגז במקסיקו מידי חברות אמריקאיות והולנדיות. הנפט, דרך פעולת ההלאמה, הפך לאחת מאבני היסוד של הלאומיות המקסיקנית המודרנית ולסמל של הריבונות שלה מול מעצמות העולם.

אף על פי כן, בשנת 2013, הנשיא פנה נייטו (השייך לאותה מפלגה שאליה היה שייך הנשיא האיקוני קארדנס) יזם מהלך להפרטה חלקית של משק האנרגיה בכלל ושל הנפט המקסיקני בפרט. הוא נאם בפני האומה וטען כי לו קארדנס היה בחיים, הוא היה תומך ברפורמה על אף שהוא הלאים את הנפט בעצמו. השיוך הסימבולי של הבעלות על הנפט המכסיקני עם ריבונות יצר תגובת נגד אדירה למהלך על ידי תנועה חברתית (ובראשה הנשיא המכהן כעת לופס אוברדור) שראתה את עצמה כנאמנה האמיתית למורשת הפוליטית של קארדנס. רגעי משבר שכאלה, טוען לוי, הן הזדמנויות לראות כיצד הזכרון הקולקטיבי של מורשת פוליטית משתנה ומותאמת לאינטרסים של ההווה.

Image result for Peña Nieto
הנשיא פנה נייטו

המחקר מתבסס על ניתוח תוכן ועבודה ארכיונית בעיתונות המכסיקנית על מנת להתחקות אחר השיח סביב הרפורמה והמחאה כנגדה. לבו של הקורפוס המחקר מתמקד בסיקור הרפורמה בין השנים 2013-2014, בשלושה עיתונים מכסיקנים מובילים בעלי אג'נדות פוליטיות שונות: La Jornada הסמן השמאלי של העיתונות המכסיקנית, El Universal הותיק ובעל תפיסות ימין-מרכז ולבסוף, Reforma הליברלי והביקורתי כלפי הממשלה. יחד עם הכתבות נותחו גם נאומים של נשיא המדינה ושל ראשי תנועת המחאה וקמפיינים ברשתות החברתיות. החומרים נותחו על מנת להבין כיצד דמותו ומורשתו של קארדנס מועלת ומפורשת מחדש על ידי שחקנים בשדה המאבק על מנת לקדם את האינטרסים הפוליטיים שלהם.

לוי מצביע על שלוש אסטרטגיות תרבותיות בשימוש במורשת של קארדנס: הראשונה, דיון בכוונות של קארדנס. היריבים בשדה המאבק פירשו את הכוונות "האמיתיות" של קארדנס והצדיקו את מעשיהם, על בסיס פרשנות זו. השניה, שחזור רגעים מכוננים מפועלו הפוליטי של קארדנס. לוי מצביע על כך שבנאומים, מחאות, וצעדות, שחקנים פוליטיים "המחיזו" ושחזרו רגעים מכוננים בתקופת הלאמת הנפט במטרה לנסוך בהם משמעות מחודשת. ההמחזה של העבר איפשרה למשתתפים לא רק "דיון בכוונה" של הדמות אלא השתתפות פרפורמטיבית שחיזקה את המשמעויות הרצויות. אסטרטגיה האחרונה שלוי מגלה נקראת "מאבק בין דמויות".  לוי מראה כי דמויות "טובות" ו"רעות" מן הנרטיב הלאומי המכסיקני מגויסות למאבק על מנת לחזק את המורשת הרצויה של קארדנס. חברי תנועת המחאה, ראו את עצמם בשורה אחת עם קארדנס ומנהיגים דגולים אחרים, ואילו את הנשיא פנה נייטו וחברי הממשלה, הם העמידו אותם מנהיגים "רעים" שידעה האומה עוד מימי הכיבוש הספרדי.

רבות נכתב כמובן על Reputation Work של דמויות הסטוריות וכיצד יזמי מוניטין מהללים או מטמאים את הזכרון של דמויות פוליטיות יריבות. העבודות של ורד ויניצקי-סרוסי או של גרי אלן פיין הן סימני הדרך החשובים ביותר בתאוריה הזו. עם זאת, במאמר לוי מתמקד לא בזכרון של הדמות, אלא בצורך של קבוצות שמבקשות כל אחת להיות היורשת של הדמות וליישם את המורשת שלה כראות עיניה.

אז מה אפשר ללמוד מן המושג "עבודות המורשת" על מנת להבין את ישראל? המאבקים שניטשים בין קבוצות שמאל שונות בשנים האחרונות סביב מורשת רבין הן דוגמא ומופת לעבודת מורשת. המוניטין של רבין בדרך כלל לא מוטל בספק, אבל הצוואה הפוליטית נתונה לפרשנות ואף מייצרת קרעים על הויכוח מה ציווה לנו רבין (שלום? דמוקרטיה? איחוי הקרע בתוך העם?). גם המורשת של בן-גוריון ושל מנחם בגין הם שדה מאבק פורה כדי להבין את פועלו של בנימין נתניהו. די להביט בארגונים כמו "דרכנו" ואת הקמפיינים הפוליטיים שלו המשווים בין מנהיגי העבר הראויים לאלו הבלתי ראויים של ההווה, כדי להבין כיצד המורשת הפוליטית של מנהיגי העבר היא גם הכלי וגם המטרה של פרשנות פוליטית מחודשת.