"> על אנריכזם, דמוקרטיה ועזרה הדדית – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

על אנריכזם, דמוקרטיה ועזרה הדדית

האנתרופולוג רמאז עיד (הפתוחה) סוקר את משנתו ועבודתו של האנתרופולוג והאנרכיסט דייוויד גרייבר, ומתמקד בשלושה מושגים שגרייבר פיתח והעמיק בהם מבחינה אנתרופולוגית ובכלל: אנריכזם, דמוקרטיה ועזרה הדדית.
מתוך דבריו של עיד באירוע "לראות מעבר ל'בולשיט': ערב לכבודו של האנתרופולוג והאנרכיסט דייוויד גרייבר (2020-1961)" של מכון ון ליר , ב-9 בנובמבר 2020. הרצאה שניה בסדרה.

להרצאה הראשונה בסדרה - הרצאתה של יערה בנגר אללוף - על אפשרויות של תקווה וחמלה: כמה מחשבות בעקבות מותו של דייוויד גרייבר

רציתי לדבר הערב על כמה רעיונות שדיוויד גרייבר הזכיר בכתיבה האקדמית שלו, במאמרים, בפעילות החברתית ובמדיה החברתית שהוא בעצמו היה מאוד פעיל בה. אני אתן בהתחלה סקירה קצרה של הרקע האישי וההתפתחות המקצועית שלו, ואחר כך אציג כמה מרעיונות אלו, וההשפעה שלהם על הפוליטיקה העולמית.

ראמז עיד

דיוויד גרייבר נולד בשנת 1961 בבית יהודי חילוני אמריקאי. אביו היה עובד דפוס שנלחם עם הברגדות הבינלאומיות כנגד הכוחות הפשיסטיים במלחמת האזרחים הספרדית. גרייבר הושפע מהמסורת האנתרופולוגית של מרסל מוס ואדמונד ליץ', ומנחה עבודת הדוקטורט שלו היה האנתרופולוג הפוליטי-כלכלי הנודע מרשל סאהלינס באוניברסיטת שיקגו. גרייבר ביצע את עבודת השדה שלו באי מדגסקר, שם חקר קהילות של עבדים לשעבר. חלק מהתיאוריות שלו מתמקדות בנושא היווצרות העבדות במהלך ההיסטוריה, והמקום של "המדינה", והפוליטיקה הישנה והחדשה, ביצור יחסי כפיפות כאלה או אחרים.

בתחילת דרכו גרייבר סבל מקשיים להתקבל אל תוך העולם האקדמי. הוא התחיל ללמד באוניברסיטת ייל כמרצה מן החוץ, ובמקביל היה פעיל במחאות כנגד הקפיטליזם העולמי בארצות הברית. כנראה זאת היתה אחת הסיבות לכך שייל לא האריכה את חוזה העבודה שלו בשנת 2005, ומבלי לתת הסבר ברור. הוא מצא את עצמו מחוסר עבודה למשך כשנתיים, למרות שהגיש מועמדויות למספר רב של אוניברסיטאות, אך האקדמיה האמריקאית דחתה אותו שוב, (וזה אומר משהו על האקדמיה בארצות הברית). בשנת 2007 הוא עבר לאנגליה ושם הפך לפרופסור לאנתרופולוגיה בגולדסמית', ובשנים האחרונות ב- LSE.

David Graeber, scholar, anarchist and intellectual leader of Occupy Wall  Street, dies at 59 - The Washington Post

הספר שהקנה לו שם עולמי היה "חוב: 5000 השנים הראשונות", בו הוא סקר את המשמעויות האנתרופולוגיות-כלכליות של מושג החוב. בקצרה, הוא טען שהחוב הפך להיות הדרך היעילה ביותר לייצור יחסי כפיפות אלימים ולגרום לקורבנות להרגיש שהם אשמים. הרעיון נוכח במשך ההיסטוריה החברתית האנושית, וגרייבר הראה איך עקרון זה מתבטא במספר רב של מקומות ומוסדות.

האירוע שבו הוא בלט כפעיל חברתי, מיד לאחר יציאת הספר הזה, הייתה מחאת וול סטריט שהיה בין מארגניה. הוא גם השתתף בטביעת המושג "אנחנו ה-99%" (הוא אף פעם לא לקח את הקרדיט לכך לעצמו, אלא הדגיש שזו היתה יצירה קבוצתית).

בעשר או חמש עשרה השנים האחרונות הוא כתב כמה ספרים משפיעים, ומקוצר הזמן אני לא אתייחס לכולם, אלא אתמקד במספר רעיונות שהוא קידם בצורה אינטנסיבית, כפי שנוכח בעבודותיו האקדמיות.

בחרתי במושג מרכזי (ואנרכיסטי) שגרייבר הרבה להשתמש בו, וזה ה"עזרה ההדדית" Mutual aid. הוא טען כאנתרופולוג, כחוקר וכבן אדם, שעיקרון העזרה ההדדית הוא העיקרון הכי חשוב לארגון החברה האנושית לאורך ההיסטוריה ועד היום. ואנחנו לפעמים שוכחים את חשיבות הגורם הזה כמארגן וכפותר בעיות בתוך החברה עצמה. לדעתי הוא הצליח בספריו להראות, מבחינה אנתרופולוגית והיסטורית, איך העיקרון נוכח במשך ההיסטוריה, והוא הציג דוגמאות רבות בצורה די מעניינת.

בנוסף למושג העזרה ההדדית גרייבר מאגד עוד שני תחומים שקשורים ביחד כצלעות המשולש: "האנרכיזם" ו"הדמוקרטיה". גרייבר הגדיר את עצמו כאנרכיסט. וכאן יש חובה להבהיר את כוונתו ומשמעות המונח, במיוחד כי אנו עדים בשנים האחרונות לשימוש שלילי בו בקרב פוליטיקאים, פה בארץ ובארצות הברית, ובקרב כל מי שהיה מושפע מהאווירה הפוליטית הרווחת. בשביל דיוויד גרייבר האנרכיזם מהווה סוג של "תנועה חברתית ותרבות שמטרתה לייצר חברה המבוססת על חירות אישית אמיתית", והוא טען שאנשים לא יצליחו להשיג את החירות שלהם והשוויון ללא אנרכיזם אמיתי. אנרכיזם כתרבות גם מתנגדת לאנשים שמשתמשים בכוח ובאלימות בכדי לכפות על אחרים דרכי התנהגות ומחשבה. וגרייבר רואה במדינה, במיוחד המדינה הלאומית המודרנית, כמבנה פוליטי המייצר אלימות מתמדת כנגד תושביו coercive, אלימות מחשבתית, ואלימות נסתרת או נוכחת בחיי היומיום.

מטרת האנרכיסטים היא אם כן גם להציע וגם לפעול על פי עקרונות ודרכים שוויוניות מבוססות חירות אישית, ולהרוס את מבני הכח והאלימות. וכאן אנו מגיעים לצלע השלישית של המשולש שהזכרתי, וזו "הדמוקרטיה". הדמוקרטיה עבורו היא לא רק הצבעה בבחירות, אלא היא תרבות "מלמטה למעלה". היא הכוח והיכולת של האנשים להתארגן ברמה המקומית, כפי שאנתרופולוגים הראו במחקריהם כמציאות המתקיימת בקרב מספר רב של חברות שונות בעולם. הוא מצטרף לטענה (בקרב רבים אחרים באנתרופולוגיה ובאנרכיזם) שזו היתה התרבות האנושית הרווחת במשך רוב ההיסטוריה האנושית, ולכך שהדמוקרטיה מיוצרת מעצם העובדה שהקהילה המקומית מנהלת את ענייניה בצורה הנותנת שוויון וקול לכל חבריה. האנרכיזם מאמץ לעצמו את העקרון הזה כצורה הכרחית להמשך ארגון החברה האנושית. מצד שני גרייבר טען שהמדינה היא שמאפשרת למוסדות כמו עבדות, אי שוויון כלכלי, ושליטה באמצעות חובות, להמשיך להתקיים, ואנחנו צריכים למצוא את האוטופיה ואת המקום והדרך לפרק את מבני אי השוויון האלה.

גרייבר בסוף שילב את כל הרעיונות הנ"ל באקטיביזם החברתי שלו, בהיותו פעיל בקרב קבוצות אלה או אחרות. למשל, הוא מאוד תמך באנשי רוג'אווא, האזור הכורדי בצפון סוריה, שם תושביו מנסים להקים חברה אנושית שלא מבוססת על מבני כח של המדינה המודרנית, אלא על תרבות לא היררכית וללא שלטון מרכזי. רעיון נוסף שהוא קידם, והוא השפיע מאוד על מחשבותיהם של מספר רב של פוליטיקאים (כפי שאנו רואים ממש בשבוע הזה) היתה קריאתו לבטל חובות, למשל חובות של סטודנטים, במיוחד בארצות הברית ובאנגליה. לטענתו, צעד כזה הוא מחויב המציאות, אחרת החברה האנושית תקרוס. גם כאן הוא לא שוכח להזכיר  תמיד דוגמאות מההיסטוריה האנושית, כיצד מדינות ומלכים נאלצו לבטל חובות כדרך לריפוי הבעיות האנושיות הכלכליות. אנו עדים  כי רעיון זה הפך לחלק חשוב בתוך השיח הפוליטי של אנשים בולטים בפוליטיקה העולמית כיום, ובקרב דמויות בולטות כמו ברני סנדרס, ג'רמי קורבין, אליזבת' וורן ואחרים,  הדורשים לשחרר את תושבי מדינותיהם מהעוול שנגרם להם כתוצאה מחובות בלתי צודקים אלה. זה כנראה אחד הצעדים הראשונים שהנשיא הדמוקרטי החדש ינסה לקדם בקרוב.

שאלה: איך גרייבר התייחס למדינת הרווחה?

תשובה:  לאור העקרון החשוב של העזרה ההדדית (מדינת רווחה היא המדינה שמנסה לארגן בתקופה המודרנית סוג של מנגנונים יציבים של עזרה הדדית), גרייבר תמך במנגנונים כאלה כל עוד הם בבעלות ציבורית ולא בבעלות פרטית. הוא קרא גם באותה נשימה שמדינה כזאת צריכה להפחית את עומס העבודה מהאנשים, ולהפחית את מספר העבודות הנדרשות למשרה מלאה, והוא תמך ברעיון הגורס כי מספיק לעבוד 2-3 ימים בשבוע, ובכך להשאיר זמן למשפחה, לחברים, לפעילות היצירתית והחברתית שלנו. הרי היום הגענו למצב שמאפשר לנו לייצר הרבה מאוד מוצרים בצורה אוטומטית באמצעות מכונות. אבל מסיבה כלשהי, כפי שהוא מזכיר בספר שלו Bullshit jobs, הקפיטליזם מייצר כל הזמן עבודות ומשרות שאין בהן צורך חברתי אמיתי, רק שהאנשים ימשיכו לעבוד. העבודה המתמדת הפכה להיות המטרה מקודשת של הקפיטליזם, ואנו שכחנו שהגענו לתקופה וליכולת שמאפשרת לנו לוותר על העומס הזה, ובכך להביא רווחה ותחושה אמיתי של קהילה. לדעתי רואים למשל את האפקט השלילי של עבודות הבולשיט בארצות הברית, שם תרבות העבודה מאוד קשוחה, ומי שלא עובד כל הזמן נחשב לאדם עצלן כי הוא נמצא מחוץ ל"נורמליות" החברתית המקובלת.

בסוף, גרייבר תמך בצורות השונות של מוסדות הרווחה, ובצורה יותר מאורגנת ממה שאנחנו רואים היום במדינת הרווחה. הוא כמובן לא תמך בייצור הבירוקרטיה המודרנית, אך מבחינה פרגמטית הוא העדיף אותה על מדינות המבוססות על עקרונות הניאו-ליברליזם.

שאלה: האם גרייבר היה פציפיסט?

תשובה: כן בהחלט, והוא דיבר על זה כל הזמן. במיוחד כי האנרכיזם (אותה מילה שפוליטיקאים בעיקר מהימין מנסים להשתמש בה בכדי להפיץ פחד פוליטי) והאנרכיסטים הם תומכי שלום ומתנגדים לפשיזם, הרג ולמלחמות. לפני יותר ממאה שנה הייתה תקופה קצרה שבה מספר אנרכיסטים התנקשו בראשי מדינות, אבל מאז עברו הרבה מים בירדן. כאן אפשר לצטט משפט קולע שגרייבר כתב פעם:

"האלימות היא הנשק המועדף של הטיפשים, אפשר אפילו לקרוא לה קלף הניצחון של הטיפשים, מכיוון שזו צורה אחת של טיפשות שהכי קשה להגיע אליה עם דרך חשיבה מושכלת".

לדעתי משפטו זה מסכם את עמדתו שלו, ושל האנרכיסטים שכמוהו, לשאלה זו.  

עוד על רמאז עיד

השמעת קולות חלשים: על אלינור אוסטרום והעלאת קרנו של המחקר האנתרופולוגי המשווה

מסמני דרך - קית' הארט: האנתרופולוגיה של הכסף

https://behevrat-haadam.org/david-graeber/