לאכול את האחר
רותם קליגר חליוא כותבת ״סמלי מפתח״, והפעם היא מסבירה את המושג – ״לאכול את האחר״, של ההוגה הפמיניסטית בל הוקס:
מרצה באוניברסיטת ייל משוטטת באזור סמוך לקמפוס ונעצרת מאחורי קבוצה של סטונדטים גברים צעירים. היא מניחה שהם לא רואים אותה ומאזינה במשך כמה רגעים לשיחתם. החבורה מתכננת כיצד הם יוכלו לשכב עם כמה שיותר סטודנטיות מקבוצות אתניות לא לבנות לפני סיום הלימודים. הם מציגים דירוג ברור – נשים שחורות נחשבות גבוה ברשימה, ילידיות אמריקאיות הן קשות להשגה ואילו אסיתיות נתפסות כמטרות קלות לפיתוי. כל קטגוריה כזאת היא אחידה, ללא כל התייחסות לניואנסים בין קבוצות ילידיות שונות או אפילו בין מדינות שונות באסיה. זאת למעשה רשימת קניות, והם עורכים שופינג של פרטנריות מיניות.
למרצה הזאת קראו פרופ׳ בל הוקס, חוקרת ופעילה פמיניסטית שכתבה בין היתר על סקסיזם וגזענות. את האנקדוטה הקצרה מלמעלה היא שיתפה במאמרה – ״Eating the Other: Desire and Resistance״. היא הסבירה שאותם סטודנטים לבנים השתמשו ביחסי מין עם נשים ״אחרות״ לא רק כדי ״לכבוש״ אותן, לגעת במה – או יותר נכון במי – שנחשבת אסורה, מרגשת, מלאת חיים ואקזוטיקה, אלא דווקא מתוך הכמיהה שמשהו בתוכם ישתנה. אם הם יגעו במה שיש בו טעם, אולי הם יפסיקו להרגיש כל כך תפלים?
הוקס משתמשת בפעולת האכילה כדימוי לצרכנות של האחר; תפיסת האחר כסחורה, כמוצר. האתניות, לפיה, הופכת לתבלין שנועד להחיות את התבשיל הלבן חסר הטעם. האדם הלבן מרגיש היקסמות למול האחר הפרימיטיבי, יהיה זה אפרו אמריקאי, הודי, ערבי וכן הלאה – לא משום שהוא מתעניין ובאמת רוצה ללמוד על תרבות אחרת, אלא משום שהוא סובל ממשבר זהות. הוא רוצה ״לטעום״ מהאחר כדי להגדיר את עצמו מחדש. ״לאכול את האחר״ אולי נראה כמו הבעת עניין במי ששונה ממך, זה נדמה רחוק מהגזענות הגלויה שכללה עלבונות ואפליה ברורה כלפיו, אלא שבפועל יחסי הכוחות נותרים בדיוק כשהיו והאחר ממשיך לשמש כמכשיר בשירות הטועם שלו.
הוקס, שלאורך השנים התעקשה לא רק להצביע בביקורתיות על עוולות חברתיות אלא גם להציע תקווה ותיקון, שאלה את עצמה האם ואיך ניתן לייצר מפגש בין הלבן ל״אחר״ שלא יתורגם בסופו של דבר ״לאכילה״; לשימוש שעטוף באלגנטיות (יותר או פחות) במעטה של הבעת עניין. התשובה שלה הייתה שעל מנת ליצור מפגש כזה דרושה סולידריות. לאו דווקא ניסיון לאזן באופן מוחלט את יחסי הכוחות – שאיפה שעלולה לרדד את השיח על האופן שבו כוח והון פועלים, אלא נשיאה משותפת של הנטל. כלומר, יהיה על הצד החזק, ברוב המקרים – הלבן, לשלם מחיר מסוים. להיות יחד לא רק בתשוקה אלא גם במאבק, בקשיים ובאי ההוגנות, ולהיות שם לטווח ארוך. הוקס האמינה שגם אם המפגש הראשוני מתחיל מתשוקה צרכנית, יש בו פוטנציאל לייצר שינוי עם העמקת הקשר.
דוגמה נוספת לשימוש במושג ״לאכול את האחר״ ניתן למצוא אצל גוזמן כרמלי שכתב על חילונים המבקרים בדוכני אוכל חרדי בבני ברק. המוכרים ברחוב מציעים אוכל חרדי אשכנזי כמו צ׳ולנט וקיגל שמיועד במקור לבני הישיבות שלומדים עד השעות הקטנות של הלילה, אולם האוכל המזרח אירופאי המסורתי מושך גם קהל מחוץ לקהילה הסגורה ומציף את הרחוב במבקרים. כך נוצר מפגש ייחודי עם ״אחר״, שהוא אכן אחר מאוד במובנים מסוימים, אך גם דומה מאוד במובנים אחרים. אחת הסיבות שהאוכל מושך את המבקרים היא משום שהוא מזכיר לחלקם את האוכל עליו הם עצמם גדלו. כך ה״תבלין״ אותו הם מחפשים לטעום הוא לא רק אקזוטי, שונה ומפתה אלא גם נוסטלגי ומנחם.
זוהי אחרות למחצה, ברמה הפוליטית-חברתית רבים מהמבקרים בדוכנים מלאי ביקורת ואפילו שונאים את הקהילה החרדית המקומית, אך באותה נשימה האוכל בשוק מחבר אותם דרך מקור היסטורי משותף לזכרונות הילדות שלהם. כך הם מפרידים את החרדים מהאוכל החרדי, טועמים מהחרדיות באופן סלקטיבי רק את החלק הלא מאתגר שלא יוצר בין הקבוצות חיכוך, ולא עושים מאמץ אמיתי להעמיק את המפגש בין הקבוצות. כפי שניסח זאת אחד המרואיינים במאמר: ״ככה אני אוהב את החרדים שלי – שמים לי אוכל בצלחת אבל לא מתערבים לי במנה״.
מהצד השני, גם החרדים בשוק עושים שימוש אינסטרומנטלי במפגש עם ״האחר״ החילוני, הם רואים בביקורים הללו הזדמנות לקרב את החילונים לדת ולעודד חזרה בתשובה. כפי שניסח זאת מוכר חרדי שתיאר לקוח חילוני: ״הנשמה היהודית שלו משתוקקת לחזור ולטעום את היהדות״. כלומר מבחינתו הוא לא רק מוכר לבחור החילוני החמין, אלא מחבר אותו בעזרת האוכל לנפש היהודית האבודה שלו. המאמר כולו מספק דוגמה לאופן שבו המושג של הוקס, ״לאכול את האחר״, יכול לסייע לנו להבין ולפרש מפגשים שונים – קולינריים וגם לא – בין קבוצות עם רמות שונות של זרות ואחרות. ולשאול שאלות מאתגרות על אופי המפגש ועל הפוטנציאל שלו, גם אם התחיל כ״אכילה״, להפוך למשמעותי ומעורר סולידריות ושותפות.