מאמרי אורח

במחקר סוציולוגי שהתפרסם בשלושה מאמרים, בחנו ניר רותם, גד יאיר ואלעד שוסטק את תופעת הנשירה במערכת ההשכלה הגבוהה. הם גילו שחלק גדול מהנושרים הם אלו שהינו מצפים שינשרו. אז איך בכל זאת הם טוענים שניתן לחזות זאת?

ניר רותם וגד יאיר

בשלושה מאמרים שהתפרסמו לאחרונה בחנו ניר רותם (אוניברסיטת מינסוטה), גד יאיר (האוניברסיטה העברית) ואלעד שוסטק (מומחה לסטטיסטיקה), את תופעת הנשירה במערכת ההשכלה הגבוהה. המחקר התמקד בסטודנטים שנשרו מלימודי התואר הראשון והשני באוניברסיטה העברית בירושלים, אך להערכת החוקרים הם רלוונטיים לכל המוסדות להשכלה גבוהה בישראל.

נשירה היא בעיה כרונית בהשכלה הגבוהה. היא רעה קודם כול לנושרים עצמם, כמובן: פרופ' איתמר גתי נוהג לומר שאובדן שנת לימוד, או עיכוב סיום תואר, משול לאובדן של טיוטה (המכונית) – כלומר אובדן הכנסות לאורך שנים, הקטנת החיסכון לפנסיה וכן הלאה. נשירת סטודנטים גם פוגעת קשות בתקציב המוסדות עצמם, ויש לה השפעות משקיות רחבות.

חוקרים ואנשי מנהל נוהגים לחשוב כי סטודנטים בעלי סיכון גבוה לנשירה מגיעים מן הפריפריה: סטודנטים ערבים, בני ובנות עיירות הפיתוח, עולים חדשים או סטודנטים שהתקבלו בלא שעמדו בתנאי הקבלה הרגילים אלא תחת מסלול "ראויים לקידום", התוכנית הישראלית של העדפה מתקנת. כדי לצמצם נשירה בקרב סטודנטים מאוכלוסיות אלו, המוסדות האקדמיים מפעילים תוכניות מניעה שונות. 

במחקר התמקדו רותם, יאיר ושוסטק בתחום שכמעט לא נחקר בישראל: חיזוי נשירה, כלומר היכולת לנבא מי ינשור ומי לא. היתרונות בחיזוי הנשירה ברורים: הם מאפשרים למוסדות הלימוד לפתח תוכניות התערבות אופרטיביות ואפקטיביות על מנת לסייע לכל מי שבאים בשעריהם לסיים את לימודיהם בהצלחה. ואכן, במסגרת המחקר פיתחו החוקרים מודל יעיל לחיזוי נשירה, על בסיס הנתונים על כלל הסטודנטים לתואר ראשון ושני – שלמדו באוניברסיטה העברית בעשור האחרון. הנתונים כללו מאפייני רקע כמו ציוני בגרויות ופסיכומטרי, רקע סוציו-אקונומי ועוד, לצד נתונים על הישגים לימודיים במהלך התואר – מספר הקורסים שבהם קיבלו ציון נכשל, מספר נקודות הזכות במהלך השנה הראשונה לתואר, ממוצע ציונים ועוד. כמו כן נאסף מידע על השלמת הלימודים בהצלחה או נשירה מהתואר. להבדיל מסטטיסטיקה קונבנציונלית שמכוונת לסיבתיות, במחקר זה נעשה שימוש במודלים המבוססים על למידת מכונה שמכוונים לניבוי. המודלים הללו החלו באימון על חלק מהנתונים כדי להפריד בצורה מיטבית בין מסיימים לנושרים, ואז בחנו את עצמם על חלק נוסף של הנתונים שנשמר בצד. ניתוח זה אפשר לקבוע, על סמך נתונים קיימים שכל מוסד לימודים יכול לאסוף בקלות ממערכות המידע הפניניות שלו, מה היא "ההחלטה" הטובה ביותר כדי לדעת מי יסיים ומי ינשור.

המחקר נחלק לשלושה חלקים שהתפרסמו בשלושה מאמרים שונים. בחלק הראשון התמקדו רותם, יאיר ושוסטק בנשירה של כלל הסטודנטים התואר הראשון. הממצא המפתיע ביותר היה שקבוצת הנושרים היא הטרוגנית: כמחציתם עזבו את לימודיהם לאחר כישלון אקדמי, אך המחצית השנייה נשרו מלימודיהם אף כי הממוצע שלהם היה סביר והם עמדו בתנאי המעבר לשנה השנייה. הם גם לא באו מקבוצות שהוערכו כבעלות סיכון גבוה לנשירה. הסטודנטים בקבוצה זו כונו במחקר "הנושרים הקיומיים". ייתכן שאפשר לראותם כנושרים אליטיסטיים או פריבילגיים – כאלו שיכולים לוותר על טיוטה וללמוד במקום במקום ה"קשה אבל הכי טוב" במקום ה"קל והכי מתאים לי". כך או כך, המודלים חידדו כי משתנים אקדמיים, להבדיל ממאפייני הרקע, הם אלו שמאפשרים ניבוי אפקטיבי. אולם גם הם התקשו לנבא את הפסקת הלימודים של "הנושרים הקיומיים" שהפסיקו את לימודיהם ללא סימני אזהרה.

בחלק השני התמקדו החוקרים בקבוצה קטנה של סטודנטים שהיו בעלי זכאות כראויים לקידום, התוכנית הישראלית להעדפה מתקנת. על פניו מדובר בסטודנטים שתנאי הקבלה הוגמשו עבורם, והמטרה הייתה לבחון אם הם מסיימים את הלימודים באחוזים דומים לשאר אוכלוסיית הסטודנטים. באופן משמח, נראה שכך הדבר. בעוד שמנגנון המיון של האגודה לקידום החינוך שמעניקה את הזכאות הינו חסוי, מניתוח מאפיינים הראויים לקידום ניכר כי הם מגיעים מרקע פריפריאלי: ערבים, מיישובים חלשים, עם ציוני בגרויות ופסיכומטרי נמוכים וכדומה. בדיקה זו אישררה כי המערכת לא מאפשרת לסטודנטים "חזקים" להטות את המערכת לטובתם ולהשתחל במסלול לא להם. חשוב מכך, הממצאים מראים כי הסטודנטים שזוהו כראויים לקידום לא מהווים קבוצת סיכון. הם מסיימים את הלימודים באוניברסיטה באחוזים דומים לשאר הסטודנטים, גם ביחס לאוכלוסייה הכללית וגם ביחס לסטודנטים אחרים שנמצאים בקבוצות סיכון מסורתיות (ושלא היו ראויים לקידום). אחד המבחנים אף הראה שמקרב הסטודנטים בעלי ממוצע ציונים בינוני, הראויים לקידום נושרים פחות מסטודנטים אחרים. חסינות זו בפני "בינוניות" יכולה לאשרר את הרעיון כי החלטת "הנושרים הקיומיים" להפסיק את לימודיהם מבטאת סוג של פריבילגיה: סטודנטים ממעמד חברתי בינוני ומעלה יכולים לצאת למסע של חיפוש עצמי, ולמצוא מסלול מתאים יותר לסגולות האישיות שלהם. החלשים דבקים במוסד שיקבל אותם ועושים הכול כדי להתמיד בו.

בחלק השלישי והאחרון בחנו החוקרים את מאפייני הנשירה של סטודנטים לתואר שני, וגילו שאחוז הנשירה נמוך יותר לעומת סטודנטים לתואר ראשון, וכי גם כאן המשתנים האקדמיים הם המשמעותיים לצורך ניבוי הנשירה. אולם המודלים במקרה זה היו חלשים יותר לעומת המודלים המקבילים שגובשו לתואר הראשון. מדוע? נראה כי ברמה זו משתני הרקע מאבדים מחשיבותם. ייתכן שהדבר קשור לטיב המשתנים, אך ייתכן גם שמצב עניינים זה משקף מערכת שבבסיסה אוחזת בעקרונות מריטוקרטיים. במילים אחרות, המאפיינים ה"אובייקטיבים" שנבחנו במחקר התקשו לגלות את השונות בין הסטודנטים שנושרים מתואר שני לבין אלה שלא. כדי לנסות ולהבין פער זה, ניתחו החוקרים ממצאי סקר שנערך בקרב סטודנטים לתואר שני לשעבר שנשרו זאת במטרה להגיע לגורמים הסובייקטיביים. ניתוח גורמים העלה חמש קטגוריות שהובילו להפסקת הלימודים: (1) עבודה-חיים, המשקפת סוגיות של השתלבות בשוק העבודה; (2) קטגוריה מוסדית, שמייצגת תחושה כללית של חוסר התאמה וניכור מהמוסד; (3) קשיים משפחתיים-אישיים, שמבטאים את אתגרי השילוב של לימודים וחיי משפחה; (4) שיקולי קדם-קריירה, שנוגעים לקושי הכללי העכשווי ולהתאמת הלימודים לשוק העבודה; ו-(5) הטרדה על רקע מיני ואחר. ניתוח התשובות הפתוחות שהתקבלו חיזק כי אכן אלו חמש הקטגוריות המרכזיות שהובילו להפסקת הלימודים בקרב סטודנטים לתואר שני.

מה אנו לומדים מכך ומה הן המסקנות שניתן לגזור? 

נשירה היא תופעה רב-גונית. אף כי נראה שתמיד יהיו סטודנטים שיפסיקו את לימודיהם מסיבות שונות, על חוגי הלימוד לשים לב לסטודנטים מתקשים אקדמית החל בסמסטר הראשון ולסייע להם אקדמית. יש להעדיף סביבת למידה שאינה מבוססת על גישה של "המנצח לוקח הכול" כי אם כזו שמספקת אפשרויות לתיקון ושיפור הציון. כמו כן, ראינו שתוכנית "ראויים לקידום" היא סיפור הצלחה אמיתי של הענקת אפשרות שנייה. מדובר אם כן באופק מבטיח של הרחבת מערכת ההשכלה הגבוהה ופתיחת שערים. הדבר אינו נושא בחובו סיכון משמעותי עבור המוסד (בדמות היקף נשירה גבוה). למעשה התגלה כי הראויים לקידום עמידים יותר בפני קשיים אקדמיים לעומת עמיתיהם.

הדבר מרמז גם על מריטוקרטיה ברמת המערכת, כך שמהרגע שסטודנטים נכנסים בשעריה היא מצליחה להתעלם מהבדלים ברקע החברתי שלהם. יש לחזק מגמה זו. גם כאן נמצא כי המנבאים הטובים ביותר לנשירה קשורים להישגים אקדמיים. מכאן שחובה על המוסדות למקד את מאמציהם במטרתם הראשונית, לימוד וביסוס קשר חיובי עם סטודנטים. המשימה החברתית של מערכת ההשכלה הגבוהה לגיוון הבאים בשעריה תרוויח מפעולה בסיסית זו של מיקוד משאבים בהוראה. במילים אחרות, אנו קוראים לפתיחת שערים בפני קהל רחב ותוכניות אקדמיות בעלות בסיס איתן.

לבסוף, עולה מכך כי היקף תופעת הנשירה בקרב סטודנטים לתואר שני הינו מצומצם. בעוד שישנם סטודנטים שזקוקים לזמן נוסף על מנת לסיים את לימודיהם, מרביתם מסיימים את התואר בהצלחה בזמן. הדבר מרמז על כך שקריטריוני הקבלה ללימודי המוסמך הם הגיוניים. קבלה ללימודי מוסמך אינה מחסנת בפני כישלון, אך אין הדבר רחוק מכך: מבחינת תיעדוף המשאבים ברמה המוסדית, ייתכן שאין צורך ממשי להתמקד בסטודנטים לתואר שני. למרות זאת, חמשת הקטגוריות שזוהו – עבודה-חיים, מוסדית, משפחה-אישי, שיקולי קדם-קריירה והטרדה, מצביעים בתורם על ממדים שונים שנסיבות החיים מעמידות בפני סטודנטים לתואר שני. הללו מצביעים על האתגרים שבשילוב לימודים לצד עבודה וחיי משפחה. בעוד שהמוסדות אינם יכולים לפתור את כלל הקשיים הללו, ביכולתם לעשות יותר על מנת להקל במקומות אפשריים. צמצום הטרדות הוא המובן מאליו; חיזוק הקשר עם המרצים בכלל, והמנחים בפרט, הוא נתיב פעולה חשוב נוסף. ולבסוף, סיוע כספי בצורת מלגות יכול לסייע בהקלת חלק מהלחץ הכלכלי עמו מתמודדים הסטודנטים.

קישור לשלושת מאמרי הפרויקט

• European Journal of Higher Education (“The riddle of the existential dropout: lessons from an institutional study of student attrition”); https://doi.org/10.1080/21568235.2020.1718518
• Higher Education (“Open the gates wider: affirmative action and dropping out”); https://link.springer.com/article/10.1007/s10734-020-00556-9
• Higher Education Research & Development (“Dropping out of master’s degrees: objective predictors and subjective reasons”). https://doi.org/10.1080/07294360.2020.1799951

תודתנו לקרן אדמונד דה רוטשילד על מימון מחקר זה, ולעובדי האוניברסיטה העברית שסייעו בהעמדת הנתונים למחקר. האמור כאן משקף את חשיבתם של החוקרים ואינו מציג עמדה רשמית של האוניברסיטה בירושלים. טקסט זה פרי עטו של גד יאיר וניר רותם

תמונה ראשית – Image by Lukas Bieri from Pixabay