"שיישרף לכם": חורבן הבית בין הים והנהר
צילום תמונה ראשית: יוסי זמיר. מתוך אתר שתיל סטוק.
אריאל הנדל ומורי רם כותבים לבחברת האדם על מאמרם (שהתפרסם בזמן הזה ובPolitical Geography). רם והנדל עוסקים במשמעותו הסמבולית והפיזית של בית, ומתוך כך מתמקדים בהרס הבתים הנרחב ברצועת עזה במהלך המלחמה כחלק ממנגון השליטה הישראלית, ובהרס הבתים גם לאחר ה7 באוקטובר – ושואפים להתחקות אחר שורשי מדיניות הכוח הישראלית המובילה להרס הנרחב, לו הם קוראים "דומיסייד".
אחד המאפיינים המובהקים של המלחמה ברצועת עזה הוא הפגיעה הנרחבת במבנים פיזיים. הערכות מראשית חודש מאי 2024 דיברו על לפחות 370,000 בתים שנפגעו במתקפה (יותר מ-80% מכלל הבתים ברצועה). לאור זאת, יש לשאול מדוע "דומיסייד" – הֶלְחֵם בין "דומוס" (בית) ו"סייד" (הרג), המציין הרס שיטתי ומאורגן של בתים וסביבות מגורים – הוא מרכיב כה משמעותי בהגיון השליטה של ישראל. לטענתנו, לא ניתן להבין את התשוקה לשטח את ביתו של האחר ללא התייחסות לשאלת הקולוניאליזם ההתיישבותי בישראל/פלסטין. קולוניאליזם התיישבותי אינו מתיימר להיות תיאוריה הדוקה, אלא מסגרת השוואתית רופפת של מקרי התיישבות תוך נישול ודחיקה של האוכלוסייה הקיימת. בניגוד לקולוניאליזם הקלאסי, המתיישבים באים כדי להישאר, מתוך מחשבה על הקמת בית חדש ויציב שיחליף את הבית – האישי והלאומי – הקודם. בנוסף לכך ובניגוד למצב של הגירה, המתיישבים אינם מכירים באוכלוסייה הקיימת כשוות ערך ושוות זכויות. ההיבט השלישי והמשלים לשניים הקודמים הוא השאיפה של המתיישב "להיעשות יליד", כלומר לא רק להיות התושב הלגיטימי היחיד בטריטוריה, אלא לצקת לכך גם ממד רגשי של השתייכות ואותנטיות.
בהקשר זה חשוב לציין שקולוניאליזם התיישבותי לא מחייב מדינת אם זרה או ניצול אינטנסיבי של האוכלוסייה המקומית. כלומר, אפשר לקיים פרקטיקות של קולוניאליזם התיישבותי גם כשמדובר – כמו במקרה הציוני – בקהילה המורכבת באופן מכריע מפליטים, בעלי זיקה היסטורית, תרבותית ודתית מובהקת לטריטוריה המיושבת. המבחן אינו "מי היה כאן קודם", אלא הפרקטיקות של הדחיקה, הנישול וההחלפה המגיעות לביטויין המובהק ביותר בכל הקשור לזכות לבית במובנו הרחב: הן הזכות לבנות בית פיזי או להמשיך להתגורר בבית שבו נולדת, והן הבית כתחושת ביטחון ויציבות, כהכרה בעבר וכזכות לתכנן את העתיד.
בית אינו רק "קופסה שגרים בה", ולפיכך הרס בית אינו דומה להרס של מבנים אחרים. הרבה יותר ממבנה פיזי, הבית קשור באופן אינטימי לזהות אינדיבידואלית וקולקטיבית ולהשלכות אישיות וקהילתיות של קיום בכבוד. הריסת בית מנתקת את הקשר בין אנשים ובין המקומות שנותנים משמעות לחייהם. בחברות של קולוניאליזם התיישבותי פעיל – בוודאי בישראל/פלסטין שבה אפליה מובנית בקרקעות ובזכות למגורים עודנה לגיטימית למהדרין – האתוס של ההתיישבות ותפיסת המשחק-סכום-אפס סביב השאלה מיהו בעל הבית ממשיכות להוות מרכיב זהותי עמוק. המאבק על הבית הופך את הקולוניאליזם ההתיישבותי לצורה של "התגוררות אלימה": ביסוסו של הבית היהודי בתוך בתים פלסטיניים או על הריסותיהם, תוך שאיפה מודעת לשלול את תחושת הבית מהאוכלוסייה הפלסטינית בין הים והנהר. הבית – האישי והלאומי – הופך לחייל במאבק על הזהות המקומית, מההרס הנרחב של הבתים ומרחבי המגורים לאחר הנכבה, דרך ההגבלות על תכנון ובנייה ביישובים הערבים בתוך ישראל ובשטחים שנכבשו ב-1967, עבור בסירוב להכיר בכפרים בדואים בנגב והנישול העקבי מבתים במזרח ירושלים ועד לביטול מכרזי דיור ביישובים יהודים משום שנרשמו אליהם אזרחים ערבים.
הטרגדיה העמוקה של הקולוניאליזם ההתיישבותי היא שגם במקרים שבהם הבית הפיזי, הלאומי ועצם תחושת הבית כמקום בעולם נוצרו בתנאים של חוסר צדק ונישול, הרי שמשלב מסוים, גם עבור הילידים וגם עבור מרבית המתיישבים, זהו הבית היחיד שנותר להם, וככזה הם מחפשים לראות בו אתר של התקשרות, זהות, קרבה והגנה. החרדה הקיומית של אי-ההשתייכות ושל אובדן הבית בעולם משותפת לשתי החברות הכלואות בתוך המטריצה של ההתגוררות האלימה. עבור שני הצדדים, ביתו של האחר הוא מבנה זר ומאיים, המהווה סכנה מוחשית ומיידית.
אמנם, נדמה שישראלים ופלסטינים נתונים בסחרור הולך וגובר של דומיסייד ודומיסייד-שכנגד. ההכרה בגבולות הכוח – כלומר, ההבנה שאף צד לא יוכל להשמיד את האחר ולהתגורר במקומו באופן מוחלט – לא מובילה לפיוס, אלא להפך. בישראל שאחרי 7 באוקטובר, הבית הישראלי-יהודי עורער באופן עמוק, כאשר מאות בתים נפרצו, חוללו, הועלו באש ויושביהם נרצחו וכאשר עשרות אלפי תושבים מפונים מבתיהם או נמצאים תחת אש וחרדה מתמדת, הביטחון שהבית אמור להציע מתפורר והולך. אבל אפשר לחשוב גם על אופק אחר. דווקא כעת, כאשר מאות אלפי בתים בפלסטין/ישראל הרוסים עד היסוד, שרופים, מחוללים או לא בטוחים למגורים, המחשבה על בית מאפשרת לחשוב מחדש על התנאים ההכרחיים לביטחון, לעתיד וליצירת מרחב שבו בו שתי האוכלוסיות מוצאות מחסה משותף בו זכותו של אחד לבית אינה באה על חשבון האחר.