ביישן ישראלי: רוצה לשנות את התרבות, נאלץ לשנות את עצמו
עבודת התזה של דניאל שבת, בהנחיית פרופ' קרול קדרון מאוניברסיטת חיפה, מתמקדת בתפיסות תרבותיות וטיפוליות הסובבות ביישנות, ובמקומו של האדם הביישן בחברה הישראלית. דרך מחקר אתנוגרפי בקבוצות עזרה ותמיכה המובלות על ידי מנחים מתנדבים "ביישני עבר" מנתח שבת את השיחים והציפיות החברתיות מהביישן, בחברה בה הטיפוס הישראלי מציג ערכים שונים בתכלית ממנו.
כאשר חושבים על הטיפוס הישראלי, ככל הנראה שביישן לא ימנה בין התשובות. להפך, יש שיגידו כי הביישנות נתפסת כניגוד לשאלה "מה ישראלי בעינייך?". על התרבות הישראלית ועל הטיפוס הישראלי נכתב לא מעט, כאשר הספרות משייכת לישראלי שני ערכים בולטים: קולקטיביות ואינדיבידואליות. מצד אחד הלאומיות, הקהילתיות והסולידריות החברתית מדגישים את הקולקטיביות כערך מפתח בחברה הישראלית, ומצד שני חדירתה של התרבות המערבית-גלובלית לישראל כחלק מהפוסט מודרניזם הדגישה את עליית האינדיבידואל הישראלי, שבאה לידי ביטוי בעיקרון העונג של הפרט על פני הקולקטיב, כדוגמת תפיסת ה"אנטי-פראייר", גישת ה"דווקא" ו"החוצפה הישראלית" שמבטאים תכונות כמו אסרטיביות ונחישות בזהותו של הטיפוס הישראלי.
יוצא כי מקומו של הביישן בישראל הוא בעייתי; מצד אחד יכולתו להשתלב בקולקטיב הישראלי תלויה בספק בחברה בה האינטראקציה החברתית היא מתמדת ומשקפת ערך תרבותי שולט, אולי כמעט הכרחי. ומצד שני, האינדיבידואליות, הביישן הישראלי מתקשה כאשר הוא לא עונה על האסרטיביות ש"החוצפה הישראלית" יכולה לייצג, הוא לא חי לפי ה"דווקא" הישראלי הדורש עיקשות וביטחון באינטראקציה הבין-אישית, ועושה רושם שהוא עונה יותר לתרבות הפראייר הנתפסת באור שלילי. בכך, גם כאשר האינדיבידואליות הפכה להיות חלק מהתרבות הישראלית, ספק כיצד הביישן יכול להשתלב במשבצת זו, שכן האינדיבידואליות לא מייצגת שקט חברתי אלא תקשורתיות מוחצנת ואסרטיבית.
ולא רק בישראל; בעולם המערבי ביישנות כאישיות ותכונת אופי קיבלה בעשורים האחרונים התייחסות טיפולית בשיח הפסיכולוגי-מערבי, כאשר היא הפכה להיות סימן לאבנורמליות. להגדרתה של הפסיכולוגיה המערבית, התנהגות זו על הצד הקיצון שלה מוגדרת כהפרעת חרדה חברתית (Social anxiety disorder). זוהי הפרעה בה הפרט מצוי סביב חרדה קיצונית ממבוכה או השפלה חברתית, עד למצב בו הוא נמנע מאינטראקציה חברתית ואישית ברמה הבסיסית ביותר, או במידה בה הפרט מקיים אינטראקציות אלו תחת חששות ואי נוחות. לפי השיח הטיפולי, חרדה זו הפכה להיות החרדה השכיחה ביותר בחיים המערבים והיא ממשיכה כיום לנסוק ולתפוס נוכחות בעולמנו.
גם בשיח הישראלי ההקשר התרבותי בו ביישנות מקבלת את המשמעות שלה מורכב מהלך הרוח הטיפולי-מערבי. חיפוש מהיר באינטרנט יוביל את הגולשים לסרטונים ומדריכים מקוונים של כיצד להתגבר על ביישנות ופרסומים של קבוצות תמיכה וטיפול בעניין. פלטפורמות הטיפול והעזרה העצמית בנושא הביישנות הן לא דלות ומשקפות מגמה תרבותית כלפי היחס החברתי בנוגע לביישנות ותפיסתה כחריגה, וכלפי עידוד תהליך שינוי העצמי בקרב ביישנים.
מחקרים רבים בנושא ביישנות וחרדה חברתית עסקו בעניין מנקודת מבט פסיכולוגית וכמותית, תוך קבלה של קטגורית החרדה החברתית או הבניית החולי של הביישנות. מחקרים איכותניים בנושא ערערו על הגישה הטיפולית מערבית, אך עסקו בעיקר בצורה ביקורתית כלפי המוסד, או באופן פנומנולוגי כלפי חווית הביישן. מחקרים שניסו לעסוק בתפיסת החברה את הביישנים הם מעטים, ולא הצליחו לספק השקפה שלישית ומשלימה כלפי מבנה האישיות של ביישנות, קבלתה או חוסר קבלתה בחברה, ומדוע אנשים חותרים לעזור לנמנעים חברתית. עבודת המחקר שלי התמקדה באנשים אשר בחרו מהתנדבות להשתלב בקבוצות של עזרה ותמיכה לביישנים, ואחר תהליך ההנחיה שלהם באותן קבוצות.
המנחים במחקרי עשו זאת בהתנדבות אישית ורצונם לתת מזמנם ולעזור לאותם ביישנים הנתפסים עבורם כחריגים חברתית שיקפה את גישתם, הרואה את התגובה הרגשית של הביישנות כהתנהגות הדורשת תיקון. בהסתכלות על סיבותיהם להתנדב עם אוכלוסיית הביישנים נתקלתי בשלל סיבות – כמו רצון לתרום לקהילה, התמקצעות בתחום הטיפול וההנחיה – אך הסיבה העיקרית והמשותפת לרוב המרואיינים הייתה הרקע האישי שלהם בעניין. אלו הגדירו עצמם כביישנים לשעבר או כאלו שהתמודדו עם חרדה חברתית, ועצם היותם בעלי רקע אישי או ניסיון עבר של אישיות שנמנעת חברתית שעשתה תהליך שינוי עצמי, הוביל אותם לרצות ולפעול עבור ומול צעירים בעלי רקע משותף. הרקע האישי הפך להיות הדלק הפנימי להתנדבות בקרב אותם מנחים, מתוך אמונה אישית המבוססת על חווית העבר כי ההתמודדות מול הביישנות מצריכה עזרה בהבניית עצמי אחר, עצמי תקשורתי יותר.
המנחים המתנדבים חוו את ביישנותם והימנעותם החברתית כחוויית סבל ומצוקה, שנבעו מהקושי האישי בלייצר אינטראקציה חברתית. יחד עם זאת, חשוב לציין כי הביישנות עבור המנחים לא הייתה תלוית הקשר אישי בלבד, אלא גם בהתאם להקשר החברתי שבו הביישנות וההימנעות החברתית שלהם התקיימו ופורשו. לאורך המחקר, הסתבר לי כי אותו קושי נבע בין היתר מציפיות חברתיות לא מקלות: חוסר הקבלה החברתית והתרבותית שחוו כלפי אישיותם השקטה, הנמנעת והפסיבית היא זו שהובילה אותם לתחושה קשה כלפי עצמם – אם כי במקביל הם לא בהכרח ראו בביישנותם תכונה שלילית וגילו אמביוולנטיות כלפיה.
כאשר המנחים התייחסו בראיונות לאותה אמביוולנטיות, ניכר היה כי התרבות והצפייה החברתית מילאו חלק משמעותי בעיצוב תפיסתם הדו ערכית. הם התייחסו לשלבים השונים בחייהם, שכוללים את הערכים הקולקטיבים והאינדיבידואלים שתיארתי קודם לכן, ועל האתגרים איתם התמודדו באותם שלבים – החל ממערכת החינוך, תקופת השירות הצבאי, המסלול הלימודי-מקצועי ואפילו ברמה של זוגיות ומשפחה. באותם שלבים האתגרים עימם התמודדו הם שהובילו אותם לאמץ את השיח הטיפולי-מערבי ולקבל על עצמם את תהליך השינוי מביישנותם.
על כן, הם בחרו להקנות כלים חברתיים למשתתפי הקבוצה, איתם הם חולקים רקע "ביישני" משותף, במטרה לספק להם אפשרות למה שהם מתארים כ"חיים טובים יותר" – גם אם על חשבון העצמי האותנטי שלהם. אלו מבקשים להיות מודל לעצמי שעבר שינוי וכעת מצליח להתמודד ולקיים אינטראקציות חברתיות, ובכך שואפים להוות דוגמה למשתתפי הקבוצה לתהליך שינוי אישיותימאדם ביישן לאדם חברתי ותקשורתי. באופן זה הנחייתם בקבוצה לא מסתכמת רק בתכנון וניהול הפעילות, אלא במתן השראה אישית ומודל לתהליך שהחל מאותה נקודת פתיחה. לא מעט מהם סיכמו כי אילו ניתן היה לבצע שינוי תרבותי, בו הביישן הוא דמות ישראלית מקובלת, היו בוחרים בדרך זו. יחד עם זאת ההבנה כי שינוי כזה הוא בלתי אפשרי, או לפחות כזה שלא נראה שיתקיים בקרוב, הם בחרו להתמקד בשינוי ברמת המיקרו, לאמץ את השיח הטיפולי ולנסות ולשנות את עצמם ואת משתתפי הקבוצה, בדרך למה שנתפס עבורם כחיים טובים יותר.
עוד בנושא: