אנתרופולוגיה במדיה

ברכות למחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה על השקת הפודקסט החדש: "בחברה טובה"! הסדרה הראשונה בפודקסט נקראת "איך סכסוכים נגמרים" ובמסגרתה מארחת פרופ' יפעת גוטמן חמישה חוקרים וחוקרות שעוסקים בסכסוכים ברחבי העולם. מה ניתן ללמוד מהאופן בו הסתיימו סכסוכי עבר כגון האפרטהייד בדרא״פ, מלחמות הבלקן, רצח העם ברואנדה ויחסי ישראל-גרמניה אחרי השואה, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני? פרופ' גוטמן כתבה במיוחד לבחברת האדם על הרציונל של סדרת הפודקסט הזו ומה הניע את עשייתה.

כחוקרת סכסוכים ופיוס בישראל-פלסטין ובמקומות אחרים, השביעי באוקטובר ערער בעבורי לא רק את המציאות שהכרתי אלא גם את הפרדיגמות המחקריות שבהן עסקתי. אמנם המודלים הדומיננטיים לפתרון סכסוכים שסייעו במעברים ממלחמה לשלום, ממשטרים אוטוריטטיביים לדמוקרטיה, ולדה-קולוניזציה בעשורים האחרונים – מודלים הידועים בתור צדק מעברי או ״פרדיגמת הפיוס״ (כלומר התמודדות עם עוולות העבר למען העתיד) – כבר אינם דומיננטיים כפי שהיו בשנות התשעים והאלפיים. יש לכך כמה גורמים, ובראשם האקלים הגיאופוליטי השונה שבו משטרים פופוליסטיים ימניים מערערים על הכוח של מוסדות בינלאומיים כמו ביה״ד הבינלאומי והאו״ם, ומקבלים לגיטימציה וכוח לאג׳נדה לאומנית ולא-ליברלית. במחקר שלי בעבר מצאתי גם מגבלות אינהרנטיות של המודלים הדומיננטיים לפיוס ולצדק מעברי המקשות על ארגוני חברה אזרחית ליישמם בפועל. אולם מלחמות רוסיה-אוקראינה והאלימות הג׳נוסיידית של חמאס בעוטף ושל ישראל בעזה לא רק מבטאות את האקלים הנוכחי אלא גם מערערות את הבסיס שעליו מושתתים מודלים וכלים לסיום האלימות. בין הכלים האלה, שסייעו לסיומם של המשטרים והסכסוכים הארוכים והממושכים בדרום אפריקה, צפון אירלנד, הבלקן, ורואנדה, היו הסכמי שלום, שחרור אסירים פוליטיים, העמדה לדין בבתי דין בינלאומיים ומקומיים, ועדות אמת ופיוס, פיצויים לקורבנות והנצחתם. כמו אלה, גם התוצר האידיאלי של תהליכי פיוס: יצירת זהות חדשה ע״י שלטון חדש ומשותף שתחתה יוכלו לחסות כל אזרחיות ואזרחי המדינה אחרי סיום האלימות וההתמודדות הפומבית עם עוולותיו, נראה רחוק מתמיד. גם סכסוכים שבהם הושתת הפתרון על קיומן של שתי זהויות נפרדות תחת מדינה אחת כמו בצפון אירלנד והבלקן נראים כמו שייכים להיסטוריה. 

שלושים שנה אחרי סופם של אותם סכסוכים, שהיו ארוכים וקשים לא פחות משלנו, נשאלת השאלה האם המודלים והכלים ששימשו אז לפתרונם כבר לא רלוונטיים לאקלים הנוכחי. שרשרת המשברים העולמיים שיוצרים חוסר ודאות מתמשך – הקורונה, משבר האקלים, עליית משטרים פופוליסטיים לא ליבראליים והמלחמות הנוכחיות שמעמיקות את הפילוג ברמה העולמית – השפיעו גם על הגישות המחקריות והסיתו את ציפיות החוקרות ומבטן מהאפשרות לשלום מתמשך ופיוס. גם בחברות שאינן מתמודדות עם סכסוך פעיל, מאבקים למען צדק גזעי ושיוויון בחברה האזרחית כמו BLM העלו תביעות חדשות מממשלות להתמודד עם עוולות העבר ומורשתן המפלה המתמשכת. תנועות גלובליות לסולידריות עם אוקראינה ועזה קוראות לממשלותיהם ליישם סנקציות על המדינות שמפעילות אלימות מאורגנת שמבצעות פשעי מלחמה ורצח עם. התביעות הללו מתנהלות כמאבק גלובלי או על-לאומי אך בו בעת גם הן מעמידות את הכלים שסייעו ביישוב סכסוכי העבר לביקורת מחודשת ומפנות את הזרקור לעוולות היסטוריות שלא זכו לתיקון. המודלים שסייעו ביישוב סכסוכי והחלפת משטרי שנות התשעים הניחו בבסיסם הכרה הדדית של הקבוצות המעורבות בעוולות שגרמו זו לזו, ואילו התביעות המובעות היום דורשות הכרה חד צדדית באלימות הלא סימטרית של הצד החזק נגד הצד החלש. בהתאם, חוקרים בגישת הצדק המעברי וחוקרי זכרון של עוולות העבר מתמקדים היום בצדק ולא בפיוס ומסתפקים בסיום האלימות ובקריטריונים מינימליים ליצירת חברה יציבה במקום לייחל לשלום וליצירת קהילה פוליטית פלורליסטית עם זהות משותפת. גישה זו היא ריאלית במידה רבה ומשקפת כאמור את האקלים העולמי, אך לנסיגה ממטרות השלום והפיוס בפרדיגמה המחקרית יש גם מחיר של הגבלת הציפיות, ובעקבותיהן עיצוב הכלים והמדיניות, לסיום מלחמות ומעבר לחיים משותפים. כדי לבחון זאת חשוב להביט אחורה ולשאול, האם יש לנו מה ללמוד היום מפתרונם של סכסוכי העבר? ראייה ביקורתית שלהם ושל ההשלכות ארוכות הטווח שיצרו יכולה למשל לגשר על הפער בין החזונות לשלום וביטחון של החברה האזרחית ובין הגישה המצומצמת יותר של החוקרות, ולעצב מודלים וכלים חדשים שאינם מוותרים מראש על שלום ופיוס.   

על שאלות אלו מנסה לענות סדרת פרקים מיוחדת של פודקאסט חדש של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בפודקאסט שהוקלט באולפני רדיו BGU בעריכת בועז יוקלסון, סטודנט במחלקה, ראיינתי מומחיות ומומחים לארבעה סכסוכים ידועים שהסתיימו בשנות התשעים- ולתהליך פיוס נשכח שהחל עוד קודם לכן – כדי להיזכר בגורמים להיווצרותם, להימשכותם ולסיומם. בכל פרק התמקדנו במודל או כלי אחר שסייע במעבר מאלימות לשלום ולדמוקרטיה, לעתים אף לפיוס. שוחחנו גם על ההשלכות ארוכות הטווח של סיום הסכסוך, על ההיבטים החיוביים והמגבלות שלו. ושאלנו מה ניתן ללמוד ממנו, אם בכלל, עבור ההקשר הישראלי-פלסטיני. 

כך למדנו על החוקה הפרוגרסיבית הדמוקרטית וההתנגדות האזרחית הלא אלימה בדרום אפריקה עם הפרופ׳ לואיז בית-לחם, על הנצחה מכלילה לעומת הנצחה מדירה על רקע אתני עם הפרופ׳ אורלי פרידמן, על העמדה לדין של כל האחראים לאלימות ורצח עם ברואנדה והתפקיד של נשים בקידום הפיוס עם הד״ר סיגל הורוביץ, על ויתורים קשים ונדיבות פוליטית בצפון אירלנד עם הפרופ׳ רון דודאי, ועל תהליך הפיוס שהפך לחלק מחיינו למרות – ואולי בגלל – ששכחנו אותו: הפיוס בין ישראל וגרמניה בעקבות ״הסכם השילומים״ מ-1952 עם הפרופ׳ גדעון ראובני.  

אני מזמינה אתכן ואתכם להאזין, ללמוד על העבר כדי לדמיין את העתיד.
קישור לערוץ: https://open.spotify.com/show/0fL5yqOpSdpeycyu48F5Zx?si=jsZHkGk4TjSjFvpkZGApLg