התחממות גלובלית, היסטוריה גלובלית, והעולם החברתי-גלובלי של הפחם
ברכות לפרופ׳ און ברק מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, על ספרו החדש ״רישומי פחם״ שפורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר. הספר משרטט את ההיסטוריה של הגלובליזציה של כלכלת הפחמן. מתוך התחקות אחר הקשרים בין אנרגיה ובין אימפריה, קפיטליזם ומונותאיזם, ברק מתאר את מערך הכוחות שהניעו את התפוצה הגלובלית של הפחם הבריטי – וכעבור זמן קצר פחם ממקורות אחרים ברחבי העולם. אותם כוחות הובילו אחר כך את התפוצה של דלקים נוספים כנפט וגז טבעי, שמעולם לא החליפו את הפחם אלא רק התווספו כמקורות אנרגיה נוספים. הספר מראה שההפצה הגלובלית של דלקי מאובנים נשענה על תהליכים סותרים, ניזונה מקונפליקטים מבניים וקודמה על ידי סוכנים בלתי צפויים, ולמעשה יצרה את ׳המזרח התיכון׳ כפי שאנו מכירים כיום. הספר גם מגלֶה משאבים בלתי צפויים שבכוחם לסייע בהתמודדות עם המשבר היום.
הנה חלקים מתוך ההקדמה לספר:
הקשר בין שרפת דלקי מאובנים להתחממות הגלובלית ולשינוי האקלים מוכר עוד מהמאה התשע-עשרה. ב-1896 הצביע עליו המדען השוודי סוונטה ארניוס, שפעילת האקלים גרטה תונברג היא קרובה רחוקה שלו. פחות משני עשורים אחר כך, גם קוראי עיתונים בערבית באזורנו כבר הכירו את המונח שינוי אקלים (תבאדל אלמנאח') ואת הקשר בין שרפת פחם לאפקט החממה. לאורך רוב המאה העשרים עדיין היה אפשר להתעלם מהסכנות הכרוכות בשרפת פחם, נפט וגז טבעי או להניח שהן יתגשמו רק בעתיד הרחוק, אבל בשנות השבעים החלו להישמע בקהילה המדעית יותר ויותר קולות שהסבירו שהסכנה קרובה הרבה יותר. אלא שהידיעה הזאת לא הביאה לפעולה. ההפך הוא הנכון: מאז 1970 עלה היקף השרפה של דלקי מאובנים בכתשעים אחוזים. חצי מכמות גזי החממה שנמצאת כיום באטמוספרה נפלטה אליה רק ב-25 השנים האחרונות, כאשר כבר שרר קונסנזוס מדעי גורף ונחרץ בדבר הצורך להפחית את פליטות גזי החממה ולסלק את הפחמן ממערכת האנרגיה העולמית.
את התעלמותם של הציבור ומקבלי ההחלטות מהסכנה הברורה והמיידית שהמדענים הצביעו עליה אפשר לזקוף, במידה רבה, לקמפיין מתוחכם ועתיר משאבים של הכחשה מכוונת, שמימנו וניהלו חברות הנפט ובעלי עניין נוספים. הללו היטיבו לדחות את ההתמודדות עם הממצאים המדעיים הברורים בדבר התלהטות כדור הארץ באמצעות דרישות למחקר נוסף או לממצאים ברמת ודאות גבוהה יותר.
מסע זריעת הספק והעובדות המדעיות המדומות התבסס גם על נרטיב היסטורי שגוי שטרם בא על תיקונו, וספר זה מבקש להתחיל במלאכה. כיום, כשכבר אי-אפשר להתעלם ממשבר האקלים, גם ההכחשה משנה את פניה. חברות הנפט, שמאז שנות השבעים מכירות היטב את הסכנות הגלומות במוצר שלהן, מציעות לנו כעת להשתמש במחשבוני טביעת רגל פחמנית אינדיווידואלית באתרי האינטרנט שלהן, במטרה להסיט את האחריות למשבר אל הפרט ולמנוע את הרגולציה הממשלתית הדרושה. בפועל, ההתמקדות בבחירות אישיות, בדפוסי תזונה או תנועה, פוטרת מאחריות את האחראים האמיתיים והמזהמים הכבדים. חברות אחדות אף עברו לאחרונה מיתוג מחדש כ"חברות אנרגיה", שלצד הנפט שהן ממשיכות להזרים בשצף מהבארות הן משקיעות גם באנרגיות מתחדשות ובטכנולוגיות ירוקות, ואת אלה הן מבקשות לאמץ בהדרגה, עקב בצד אגודל.
פרנסי החברות של דלקי המאובנים, ורבים אחרים המעוניינים לשמר את צורת החיים הקיימת – אף שזו בעליל אינה בת קיימא – טוענים שהדרך הטובה ביותר למתן את המשבר (על היחלצות מלאה ממנו איש אינו מדבר עוד) היא לקדם "מעברי אנרגיה", דהיינו להחליף את הדלקים המזהמים במקורות אנרגיה מתחדשים. גישת המכחישנים כלפי המדע התעדכנה עם הממצאים, אבל הנרטיב ההיסטורי שלהם נותר בעינו: אם החלפנו מקורות אנרגיה בעבר, הם שואלים, מדוע לא נעשה זאת שוב?
ההנחה בדבר היתכנותם של מעברי אנרגיה אינה נחלתם הבלעדית של כוחות אופל חורשי רע וגופים תאגידיים מכחישי מדע. גם רוב המדענים המניחים שמיתון משבר האקלים עודנו אפשרי סבורים שהדבר יקרה רק באמצעות דה-קרבוניזציה, כלומר הפחתת פליטות גזי החממה וסילוק הפחמן ממערכת האנרגיה העולמית. רבים מהם מאמינים שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לקדם מעברי אנרגיה. אולם לפני שמדברים על דה-קרבוניזציה, מדהים להיווכח שעד לאחרונה כלל לא היה בידינו מחקר היסטורי מקיף של הקרבוניזציה עצמה – תיעוד של התפשטות השימוש בדלקי מאובנים במבט גלובלי. ללא דיון היסטורי כזה, מכחישי המשבר ומי שמבקשים להתמודד איתו נמצאים באותה הסירה.
ספר זה נועד למלא את החלל. לנוכח תהליך ההתחממות הגלובלית, שאינו מכיר בגבולות לאומיים ומחבר בין מקומות, תחומי חיים ודיסציפלינות, חשוב לחדד גם את הכתיבה ההיסטורית שלנו ולאמץ צורות חדשות של מבע וניתוח שיתחקו אחר התהליך במלוא מורכבותו ויסייעו לנו למצוא מסלולים צדדיים ונסתרים אל עולם דל פליטות.
התפשטות הכלכלה מוּנעת הפחם היא סיפור מסועף ומלא תפניות. הוא החל בתחילת המאה התשע-עשרה באיים הבריטיים, נמשך מסביבות אמצע המאה במזרח התיכון, בהודו ובסין, והגיע לשיאו בתלות עולמית בדלקי מאובנים מאז תחילת המאה העשרים. הסיפור הזה נושא לקחים חשובים בדבר היתכנותם של מעברי אנרגיה נקיים: הוא מראה שלמעבר חד וחלק למקורות אנרגיה חדשים אין למעשה תקדימים היסטוריים, ושעד כה אימוץ מקורות אנרגיה חדשים אומנם הגדיל את הסל הכולל של מקורות האנרגיה ויצר מצג של שינוי, אך בדרך כלל דווקא הגביר את התלות בכוחות הישנים במקום להפחיתה.
האסוציאציות שהמונח "עידן הפחם" יוצרות אצל רבים מאיתנו — מנקי ארובות, אוליבר טוויסט, מכרות בניוקאסל, פסי ייצור במנצ׳סטר, ודימויים מונוכרומטיים עגומים אחרים מהתקופה הוויקטוריאנית — חושפות את אופקינו הצרים לא רק מבחינה כרונולוגית אלא גם מבחינה מרחבית. אומנם ההתפשטות הגלובלית של הפחם התחילה באיים הבריטיים ובמערב אירופה, אולם היא הייתה תלויה במקומות אחרים בעולם ובתורה שינתה אותם שינוי קיצוני, ומוסיפה לעשות זאת עד היום. אם נתבונן בדוגמה קרובה לליבנו, המזרח התיכון הפך מודרני באמצעות הפחם: כל דבר שאנו מזהים עם המודרנה — מדינה ריכוזית ומתערבת, השתלבות בכלכלה העולמית, אמצעי תחבורה ותקשורת (רכבות, חשמליות, תאורת רחוב, טלגרף, עיתונות), עיור, ואפילו אידיאולוגיות ותיאולוגיות חדשות — כל אלה תודלקו על ידי פחם…״
״… מאז שנות התשעים של המאה העשרים התפתחה גישת מחקר חדשה לחקר ההיסטוריה ולכתיבתה: היסטוריה גלובלית. היסטוריונים גלובליים, בניגוד לקודמיהם, מתעניינים בתהליכים, באובייקטים ובמושאי מחקר שהם גלובליים מטבעם. קשה מאוד לתחום את שינויי האקלים, את הקפיטליזם העולמי או את התחלופה של חומרים, של אופנות ואפילו של גורמי מחלה לגבולותיה של מדינה אחת או יבשת אחת.
ברם, האם החלופה היא היסטוריה של הכול — סיפור שבהכרח יהיה שטחי ורדוד, בבחינת תפסת מרובה לא תפסת? צעד ראשון בדרך לרבע את המעגל הוא לחפש את קנה המידה הנכון. לשם כך אני מציע בספר זה להתמקד במסדרון הימי שבין לונדון לבומביי ולראות בו מעין זנב שמכשכש בכלב הגלובלי, או לפחות מניע כמה מחלקיו האחרים.
התפשטותה של כלכלת הפחם הייתה קשורה בעבותות לפרויקט האימפריאלי הבריטי. רבות מתחנות התדלוק הפחמיות שאפשרו את תנועתן של ספינות קיטור במסדרון הימי הזה, שחיבר את האיים הבריטיים ליהלום שבכתר האימפריה — ובהן תחנות התדלוק בעדן ובפורט סעיד — נבנו תחילה לתכליות אחרות, למשל לשם המאבק באימפריה העות׳מאנית או באימפריאליזם הצרפתי, או כדי להשיג דריסת רגל בתחומי הסחר בקפה או להשתקע בנמל אסטרטגי. מעשה, כך נוצרה הטריטוריה שאנו מכנים מאז תחילת המאה העשרים ”המזרח התיכון״. ספינות מפרש שיצאו מאירופה להודו הקיפו את אפריקה דרך כף התקווה הטובה, אבל מצבורי פחם בגיברלטר, במלטה, בפורט סעיד, בעדן ובבומביי אפשרו לספינות הקיטור לנוע בנתיב קצר יותר, נתיב תיכון או אמצעי, וכך היה האזור למזרח ”התיכון״ בדרך אל האוקיינוס ההודי והמזרח ”הרחוק״. המונח ”המזרח התיכון״ נטבע כמה עשורים לאחר שהמרחב הוכשר לתנועה כזאת. במובן זה, הפחם הוא שהוליד את המזרח התיכון — בעיקר אם נזכור שעל פני הגלובוס העגול אין נקודת אמצע, נקודת תיכון קבועה וברורה…״
אם כן, יש חשש שאנו מספרים לעצמנו סיפור מוטעה לחלוטין על תנועה מכוח לכוח, ממקור אנרגיה אחד לאחר, ושהלכנו שבי אחרי מקסם שווא שנוטע בנו תחושת ביטחון מזויפת ומחזק דחיינות המונעת מאיתנו לפעול במהירות ובנחישות מתוך הכרה שמה שלא נעשה היום יהיה קשה כפליים מחר.
*
לקריאה נוספת בנושא: